תלמוד בבלי

חסר בערך זה אספקלריה תורנית. הסיבה לכך: הסגנון לא מתאים.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

התלמוד הבבלי הוא הספר המרכזי בתורה שבעל פה שמהווה בסיס לכל הספרות ההלכתית לדורות הבאים אחריו. חיבור שבו מסוכמים דברי ההלכה והאגדה המרכזיים של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. חיבור זה נכתב בעיקרו כפרשנות והעמקה לימודית על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה. על פי סדר ששת סדרי המשנה[1].

בנוסף לתוכן שנכתב בתקופת האמוראים, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו[2]. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של לשון הקודש בניב לשון חז"ל (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

תקופת חיבור התלמוד

התלמוד הבבלי נכתב כ-150 שנה לאחר חורבן בית שני, במשך תקופה בת 280 שנה שהתפרשה על משך 6 דורות של אמוראים. (בין השנים ג' אלפים תתקע"ט ועד ד' אלפים ר"ס לבריאת העולם). וסוכם ע"י אחרוני האמוראים בחיבור מסודר (ראה להלן "עריכת התלמוד").

תלמוד או גמרא

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה[3]. בתקופת הגאונים החלו להשתמש במונח "תלמוד" לציון החיבור עצמו. ואולם, במחצית השנייה של המאה ה-15, עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצרים, הוחלפו בדפוסי התלמוד כל מופעי המילה "תלמוד" במילה "גמרא". כתוצאה מכך, היטשטש ההבדל בין שתי המילים, והשם "גמרא" לציון החיבור נעשה שגור בציבור הלומדים המסורתי, בעוד בחוגים אחרים נוהגים לכנותו "תלמוד".

תוכן התלמוד

מבנה התלמוד הבבלי

בתלמוד הבבלי 37 מסכתות, והן (בסוגריים – מספר הדפים לפי מהדורת וילנא):

סדר זרעים: ברכות (63)

סדר מועד: שבת (156) | עירובין (104) | פסחים (120) | שקלים | ראש השנה[4] (34) | יומא (87) | סוכה (55) | ביצה (39) | תענית (30) | מגילה (31) | מועד קטן (28) | חגיגה (26)

סדר נשים: יבמות (121) | כתובות (111) | נדרים (90) | נזיר (65) | סוטה (48) | גיטין (89) | קידושין (81)

סדר נזיקין: בבא קמא (118) | בבא מציעא (118) | בבא בתרא (175) | סנהדרין (112) | מכות (23) | שבועות (48) | עבודה זרה (75) | הוריות (13)

סדר קדשים: זבחים (119) | מנחות (109) | חולין (141) | בכורות (60) | ערכין (33) | תמורה (33) | כריתות (27) | מעילה (21) | תמיד (8)

סדר טהרות: נידה (72)

המסכת הארוכה ביותר בתלמוד הבבלי (בדפוסים המקובלים הכוללים את מפרשי הדף) היא בבא בתרא – 175 דפים - אך זאת משום שרוב המסכת מופיעה עם פירוש הרשב"ם במקום פירושו של רש"י, והקצרה ביותר היא מסכת תמיד – 8 דפים.

מסכתות התלמוד
זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות
ברכות (63)שבת (156)יבמות (121)בבא קמא (118)זבחים (119)נידה (72)
עירובין (104)כתובות (111)בבא מציעא (118)מנחות (109)
פסחים (120)נדרים (90)בבא בתרא (175)חולין (141)
ראש השנה (34)נזיר (65)סנהדרין (112)בכורות (60)
יומא (87)סוטה (48)מכות (23)ערכין (33)
סוכה (55)גיטין (89)שבועות (48)תמורה (33)
ביצה (39)קידושין (81)עבודה זרה (75)כריתות (27)
תענית (30)הוריות (12)מעילה (21)
מגילה (31)תמיד (8)
מועד קטן (28)
חגיגה (26)

הדיאלקטיקה התלמודית

בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מאין נשאב הדין האמור במובאה, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם אין בו מילים מיותרות שאינן נצרכות להבנת הדין העולה ממנו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.

לעיתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה סבוכה אשר נתחבטו בה רבים וטובים. לעיתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.

הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעיתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעיתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" ('קשה', אך ביטוי זה מתפרש כאמירה לפיה השאלה אינה מוצקה די הצורך לפרוך את השיטה הנידונה) או "תיובתא" ('תשובה', כלומר הקושיא על השיטה הנידונה אכן משיבה עליה ומפריכה אותה)[5].

התלמוד מבוסס על "לימודים". שהם סדרת כללים שלפיהם ניתן ללמוד ולהקיש דינים מהמקרא וכן מענין לעניין וממצווה למצווה. (כגון: קל וחומר, במה מצינו, גזירה שווה. ועוד), כללים אלו נאמרו ונלמדו דור אחר דור בעל פה, ונכתבו לראשונה מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל שהרחיב עליהן. מקובל לקרוא להן בשם הכולל "מידות שהתורה נדרשת בהן" ואשר על-פי המסורה "מידות" אלו נמסרו למשה בסיני.

אגדה בתלמוד

ערך מורחב – אגדה (יהדות)

בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. לעיתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי, כמו סוגיית תנורו של עכנאי. חלקם מעוררים פליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך בצורה אליגורית בדרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים באותו האיש, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.

בין פרשני התלמוד חלוקות הדעות איזו מידת סמכות יש לאגדות. יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המטעימים שאין לאגדות את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.

הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות נפוצות בימיו בלימוד אגדות התלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמד מסר עמוק באגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.

עריכת התלמוד

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התלמוד עצמו מציין ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה"[6], כלומר בהם נסתיימה תקופת חכמי התלמוד. קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. רש"י והרמב"ם מזהים אותם עם רב אשי המפורסם, ראש ישיבת מתא מחסיא ועם חבירו בן דורו רבינא. רב שרירא גאון מזהה אותם עם רבנא (רבינא) בר הונא, ראש ישיבת סורא שחי יותר משבעים שנה לאחר רב אשי. ועם בן דורו רב אסי (יוסי/אשי) ראש ישיבת פומבדיתא.

לפי איגרת רב שרירא גאון, רב אסי, המאוחר שבין השניים, נפטר בשנת 514. לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה"[7]. תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה[8].

העלאה על הכתב

סביר להניח שחלקים מהתלמוד הבבלי הועלו על הכתב בתקופת האמוראים עצמם, וייתכן שחלקים ממנו נכתבו במועד קדום יותר. אולם, יש להבחין בין המתואר לעיל לבין העלאת חיבור התלמוד על הכתב כחיבור שלם וגמור ובנוסח קבוע. מועד העלאתו על הכתב כחיבור שלם אינו ידוע, והחוקרים חלוקים על כך בהשערותיהם, אולם ניתן להתחקות אחר העדויות הראשונות המתייחסות לקיומם של נוסחים כתובים של התלמוד כחיבור גמור.

עדויות לקיומם של כתבי יד של חיבור התלמוד הבבלי (בצורתו הסופית) ישנן בידינו החל מאמצע המאה ה-8 לספירה; כבר רב שרירא גאון, בן המאה ה-10 לספירה, נשאל באגרתו המפורסמת, איגרת רב שרירא גאון – "כיצד נכתב התלמוד". בדברי הגאונים מוזכר על קיומם של כתבי יד תלמודיים מהמאה ה-8 לספירה[9]. סמוך למאה ה-9 נמסר שרב פלטוי גאון "צוה ושלחו לבני ספרד תלמוד ופתרונו". רבי שמואל הנגיד, בן המאה ה-11 לספירה, מוסר על אדם בשם נטרונאי בר חכינאי "שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב". הרמב"ם, בן המאה ה-12, מספר שהגיע לידו ממצרים גוויל כתב יד של התלמוד הדומה לכתבי יד שנכתבו 500 שנה קודם לזמנו (המאה ה-7 לספירה) "שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה"[10].

מעבר לעדויות עקיפות אלו, מצויים בידינו כתבי יד קדומים של התלמוד הבבלי שצוין עליהם תאריך כתיבתם. בכתב יד תימני (אוסף הרב מימון) צוין התאריך ד'תקל"ד-ח לבריאה (774-778 לספירה) כתאריך כתיבתו[11], בכתב יד לנינגרד (על מסכתות כתובות וגיטין) צוין לפי עדות אחת כי הוא נכתב בשנת ד'תתל"ב (1072). במסכת כריתות בכתב יד בודלי 2673 צוין התאריך ד'תתפ"ג (1123)[12] חלק קדשים שבכתב יד פירנצי משנת ד'תתקל"ז (1177) הוא כתב היד הקדום ביותר של מסכת שלמה שנקוב בו תאריך. כתב יד מינכן (95) שנכתב בשנת ה'ק"ג (1343) הוא כתב היד היחיד ששרד המכיל את כל התלמוד[13].

צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד

ערך מורחב – צנזורה על ספרים עבריים

מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסקאות בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".

חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, אותו האיש (ראו גם ישו ביהדות). לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של אותו האיש על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.

במחצית השנייה של המאה ה-16 התמסד הטיפול בצנזור התלמוד (וספרים נוספים) באיטליה. צנזורים, לעיתים קרובות יהודים מומרים, עברו על הטקסטים ומחקו בדיו חלקים "בעייתיים". אחד ההצנזורים המפורסמים ביותר היה שמואל ביבס. ביבס נולד בירושלים, התחנך בצפת שם כיהן כרב ודיין. הוא למד רפואה ונסע לעבוד כרופא בקהיל. הסולטאן קושטא הזמין אותו להיות רופאו האישי ובזה עסק 16 שנה. ב 1593 המיר את דתו לנצרות ושינה את שמו לדומניקו ג'רוזלימיטנו. על מנת להקל על צנזורים הוא ערך את ספר הזיקוק - רשימה של ספרים יהודיים הדורשים בדיקה וצנזורה[14].

הקטעים שצונזרו, שנמצאו בכתבי יד ובדפוסים ישנים כדפוס ונציה, לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, ומופיע בחלק מהוצאות התלמוד.

שריפת התלמוד

ערך מורחב – שריפת התלמוד

במשך הגלות אירעו מספר פעמים טקסי שריפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244, ושריפת איטליה בשנת 1553.

כתבי היד לתלמוד

בגלל שריפות ורדיפות התלמוד לא שרדו בימינו כתבי יד רבים לתלמוד (יחסית), לפנינו נמצא רק כתב יד אחד שלם על כל התלמוד[15], כתב יד מינכן 95 שנכתב בשנת ה'ק"ג. צילום חלק מכתבי היד של התלמוד, נגיש באתרים שמפרסמים אותם[16], וכן על ידי המכון לתצלומי כתבי יד של האוניברסיטה העברית בירושלים.

קטלוג של כל כתבי היד התלמודיים בעולם שאותרו, של המשנה, תוספתא, תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי והרי"ף, יצא לאור בשנת תשע"ב (2012) בשם "אוצר כתבי-היד התלמודיים". נרשמו בו כל כתבי היד בעולם הידועים, השלמים וכל הקטעים, עד לגודל מזערי. הקטלוג כולל כ-8,000 פריטים. לכל פריט מצורפות הערות על מצב כתב היד, ביבליוגרפיה ועוד. באוצר שלושה חלקים: 1. מבוא ומדריך למשתמש. 2. קטלוג. 3. מפתחות.

תפקידו והשפעתו של התלמוד

סמכות הלכתית

לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. לתלמוד על שני יסודותיו - האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודעה חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד[17].

תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:

כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.

הקדמת הרמב"ם למשנה תורה

התלמוד מהווה אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה. לצד פירוט של דינים וביאוריהם, יש בו ידיעות כלליות רבות שעוסקות בתחומים ארציים כגון רפואה, משפט, עבודת האדמה ועוד. התלמוד היה איפוא מעין כל-בו של היהדות, של חכמת ישראל וחכמת העמים בימים ההם. גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה. בהיותו בסיס לספר חוקים, קיים התלמוד את הייעוד שהורו עליו יוצרי התורה שבעל פה: "עשו סייג לתורה".

פרשנות התלמוד

ערך מורחב – פרשנות התלמוד הבבלי

עיקר היצירה הספרותית בעם ישראל מאז חתימת התלמוד ועד ימינו הינו בפרשנות התלמוד - במישרין או בעקיפין (כלומר: דרך ספרות השו"ת, אגדה וכיוצא בזה). התלמוד על פרשניו מכיל תשובות מפולפלות ברמה גבוהה של תחכום ולוגיקה, וההכרח הדתי להבינו היטב וליישב סתירות שעולות מההעמקה בו הביא לשכלול דרכי הלימוד ולשיטת הפלפול. זו הפכה לאחד מתווי ההיכר הבולטים של היהודי העוסק בתלמוד.

השפעה תרבותית

במהלך הדורות הפך התלמוד לחומר הלימוד העיקרי בבתי המדרשות ובישיבות. הפלפולים החריפים שבו הביאו לחידוד השכל, לשכלול כשרון הניתוח ההגיוני, ושמרו את הרוח במתח תמידי. עם זאת, סגנון זה שריכז לתוכו את כל הכוחות הרוחניים של המלמדים והתלמידים, הביא לביקורת בחוגים מסוימים שעיסוק רק בפלפול מוביל להתפתחות של השכל לכיוון אחד בלבד - עיון בדקדוקי עניות וניסיונות למצוא פתרונות דחוקים לסתירות, לעיתים קרובות תוך הזנחת העיסוק לגופו של העניין הנידון. טענתם הייתה, שהתפלפלות למדנית זו של פלפול לשם פלפול כמין שעשוע לימודי אינטלקטואלי, הרחיקה את הלומדים מעיסוק בחכמה ממשית והסיחה את דעתם מהמחשבה המציאותית.

התלמוד מהווה גם את אבן הדרך והנרטיב של היהדות והעם היהודי. עם ישראל מתואר בה לרוב כמרכז העולם, כמאמר חז"ל על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" - בשביל ישראל שנקראו 'ראשית'. בתלמוד מבוססת התפיסה שכדי לשמור על קדושתו עם ישראל מוכרח להיות "עם לבדד ישכון", גוי קדוש ומובדל מיתר העמים. חזון הנביאים לתיקון כלל האנושות נדחה כתכלית בלתי מושגת עד לביאת פלאי ימות המשיח, ועד אז על עם ישראל לחיות בהתבדלות במסגרת הדינים המחמירים, בהם הכל צפוי ומתוכנן. להתבדלות זו היה הכרח היסטורי, שכן היא שימשה כחומה בצורה מול הסכנות שאיימו על עם ישראל הן מצד המדינות האליליות והן מצד הנוצריות. המשמעת הדתית המחמירה בתלמוד חיזקה את רוח העם היהודי ושמרה עליו מפני זעזועים שהפילו עמים אחרים, ובכך סייעה בשמירה על היהדות כצורתה.

לימוד התלמוד בדורינו

ערך מורחב – דרכי לימוד בתלמוד

לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. לעומת זאת, ב"כוללים" ניתן למצוא דגש רב יותר ללימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו ה"שולחן ערוך" ונושאי-כליו.

ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("בקיאות"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיון").

דוגמה קלאסית של לימוד בקיאותי הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את התלמוד בתוך שבע שנים וחצי. לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת (גמרא פירוש רש"י תוספות), וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות. המהר"ל מפראג יצא נגד לימוד סדיר של התוספות, וישנן ישיבות (כדוגמת ישיבת תורת החיים וישיבת נתיבות יוסף) שמיישמות זאת הלכה למעשה, ואינן לומדות תוספות בלימוד הבקיאותי.

לימוד העיון נעשה בסגנונות שונים. בעבר נפוצה שיטת הפלפול, וכיום השיטה המקובלת בישיבות הליטאיות היא שיטת בריסק ועיבודים שלה. ברוב הישיבות הליטאיות, משקל לימוד העיון נכבד ביותר לעומת לימוד הבקיאות, למרות התנגדותם המפורשת של כמה מגדולי ראשי הישיבות, ובהקשר זה ניתן לציין למשל את הרב שך, ואת הרב שלמה זלמן אויערבך. כיום משלבים במרבית הישיבות לימוד בעיון בחלק מה"סדרים" - לרוב סדר א' ובחלק מהישיבות גם סדר ג', ולימוד בבקיאות בחלקו השני של היום - לרוב סדר ב' ובחלק מהישיבות גם סדר ג'. במתכונת זו הספק הלימוד בשנה הוא מסכת אחת או שנים בלבד מתוך כשתים עשרה "מסכתות ישיבתיות" בלבד (מתוך שלושים ושבע): שבת, פסחים, יבמות, כתובות, נדרים, גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות ושבועות[18]. תלמיד שלומד שבע שנים מחייו בישיבה, לומד איפוא כעשר מסכתות בלבד. בישיבות שונות נהוגה שיטת לימוד "אליבא דהלכתא", ובהם העיון מתמקד בלימוד הסוגיא כפי שהסיקו ממנה הפוסקים לדורותיהם הלכה למעשה.

בממסד החסידי ניכרת נטייה - לעיתים גם העדפה - ללימוד הבקיאות לצד לימוד העיון. ניתן לציין למשל את מפעל הש"ס של חסידות צאנז, וכן את החלטתו של האדמו"ר מגור, הרב יעקב אריה אלתר, לשנות את השיטה, על ידי ביטול מוחלט של לימוד העיון בישיבות גור, ומתקופה זו לומדים בהן רק בבקיאות. אלו דוגמאות יחידות, ובדרך כלל יש עירוב בין השיטות.

תרגומים

ערך מורחב – דפוסי התלמוד

החל מהמאה העשרים תורגם התלמוד לשפות שונות כמו אנגלית, גרמנית וצרפתית. כיום קיימת גרסה של התלמוד בקוריאנית, שם הוא נחשב לספר עיוני נפוץ[19]. ב-2012 הושלם תרגום התלמוד הבבלי במלואו לערבית, שנעשה בידי 90 חוקרים, מהמרכז ללימודי המזרח התיכון בעמאן, ירדן[20][21].

מהדורות מבוארות

לצד התרגום לשפות זרות, החל משנת 1965 נערכו מספר מהדורות המבארות ומתרגמות את התלמוד לשפה מדוברת. לצד ביאור פשטני למלים, מתווספים ביאורים ואיורים המנגישים את התלמוד לקורא שאינו מצוי בשפתו ובסגנונו של התלמוד.

  • תלמוד שטיינזלץ - מאת הרב עדין אבן ישראל, הביאור המקיף הראשון. הביאור ספג ביקורת בקרב חוגים חרדיים.
  • מהדורת שוטנשטיין - בהוצאת ארטסקרול, תחילה באנגלית ולאחר מכן גם בעברית וצרפתית.
  • מתיבתא - בהוצאת מכון עוז והדר, כולל פירוש על התוספות וכן מדור ביאורים מורחב.
  • ושננתם - בהוצאת 'מכון המאור'.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מבוא לתורה שבעל-פה (יחידות 7-5), האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב 1992

קישורים חיצוניים

תלמודים

שיעורים והרצאות

מאמרים ועזרים

הערות שוליים

  1. יוצאים מן הכלל הם סדר זרעים וסדר טהרות שלהם אין תלמוד בבלי, למעט מסכת ברכות (מסדר זרעים) ומסכת נידה (מסדר טהרות). רש"י מסביר שגופי הלכות אלו עסקו בסוגיות הקשורות למצוות התלויות בארץ, ולכן האמוראים בבבל לא עסקו בהן באופן רציף.
  2. הרב יהודה פרומן, התלמוד כהוויתו, פרק ארבעה-עשר: רבנן סבוראי, תשרי תשס"ד, אתר דעת
  3. חנוך אלבק, מבוא לתלמודים, תל אביב, 1969, עמ' 7-3.
  4. לפי הסדר המקורי של מסכתות הש"ס, וכפי שהוא עד היום בששה סדרי משנה, מסכת ראש השנה באה לאחר מסכת ביצה. הסדר המוכר של היום הממקם את ראש השנה לפני יומא החל רק עם הדפסת התלמוד. ראו בערך מסכת ראש השנה.
  5. ההבדל בין שני המושגים הוא בעוצמת הדחייה של השיטה הנידונה. ראה פירוש רש"י, מסכת סנהדרין, דף עב, עמוד א, ד"ה קשיא. תוספות מסכת בבא בתרא דף ד, עמוד א, ד"ה והא.
  6. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פו עמוד א
  7. הרב יצחק שילת, בספרו "על הראשונים", משער שעריכת התלמוד החלה בימי רב אשי, בתחילת המאה ה-5.
  8. הרב אברהם אבן דאוד כתב בספר 'הקבלה', שתקופת הסבוראים נסתיימה בשנת 689. אך באגרת רב שרירא גאון קובע את סיום זמן הסבוראים מאה שנה קודם לכן בשנת 587 (ג'תשמז)
  9. "גמרא דבי רב ישי", "גמרא דכתיבין מן טפי מאתן שנין".
  10. "יש נוסחאות מן התלמוד שכתוב בהן […] וטעות סופרים היא; […] וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות […] והגיע לידי במצריים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגווילים, כמו שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה […]" (רמב"ם, משנה תורה, ספר משפטים, הלכות מלוה ולוה, פרק ט"ו, הלכה ב (בנוסח תימני: הלכה ד).
  11. התאריך צוין על דברי התלמוד במסכת סנהדרין צז,א.
  12. נדפס בידי שכטר, קיימברידג' 1896.
  13. מהד' מצולמת: ליידן, 1912 [ירושלים 1970] (ראו: דקדוקי סופרים, רבינוביץ לתיאור מורחב)
  14. גילה פריבור, "ספר הזיקוק" של דומיניקו ירושלמי (1555–1621) והשפעתו על הדפוס העברי, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן (דוקטורט), 2003
  15. שמועה לא מבוססת על קיומו של כתב יד ספרדי של כל התלמוד מוזכרת בספרו של הרב יעקב לויפר, משונצינו ועד וילנא, עמ' 169 הערה 7.
  16. כמו באתר הספרייה הלאומית ובאתר פרויקט פרידברג
  17. שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם, עמ' רי
  18. זו רשימה של מסכתות נלמדות נפוצות. בישיבות שונות הרשימה הספציפית של המסכתות הנלמדות שונה. ראה גם ישיבה# תלמוד.
  19. צופיה הירשפלד, שני קוריאנים אוחזים, באתר ynet, 24 במרץ 2011
  20. איתמר מרילוס, יא-בבא קמא: הערבים לומדים גמרא מתורגמת, באתר ynet, 15 במאי 2012
  21. אודות תרגום התלמוד לערבית באתר הספרייה הלאומית
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.