תהילים ק"כ

שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת:
אֶל-ה', בַּצָּרָתָה לִּי - קָרָאתִי, וַיַּעֲנֵנִי.

א שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת:
אֶל-ה', בַּצָּרָתָה לִּי - קָרָאתִי, וַיַּעֲנֵנִי.
ב ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי, מִשְּׂפַת-שֶׁקֶר: מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה.
ג מַה-יִּתֵּן לְךָ, וּמַה-יֹּסִיף לָךְ - לָשׁוֹן רְמִיָּה.
ד חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים; עִם, גַּחֲלֵי רְתָמִים.
ה אוֹיָה-לִי, כִּי-גַרְתִּי מֶשֶׁךְ; שָׁכַנְתִּי, עִם-אָהֳלֵי קֵדָר.
ו רַבַּת, שָׁכְנָה-לָּהּ נַפְשִׁי - עִם, שׂוֹנֵא שָׁלוֹם.
ז אֲנִי-שָׁלוֹם, וְכִי אֲדַבֵּר; הֵמָּה, לַמִּלְחָמָה.

תהילים ק"כ הוא המזמור המאה ועשרים בספר תהילים (המזמור ה-119 בנוסח תרגום השבעים). מזמור זה הוא הראשון בקובץ שירי המעלות תהילים (מזמור ק"כ - קל"ד).

מבנה המזמור ותוכנו

המזמור עוסק בתחינתו של משורר תהילים אל ה' בבקשה שיציל אותו מהשקרים והרמאויות של שכניו, אנשי מֶשֶׁךְ ואהלי קֵדָר. משורר המזמור מסיים באמירה כי הוא רוצה שלום אך שכניו רוצים מלחמה. ניתן לפרש כי בעל המזמור נתון בצרה וקורא לה' שיצילו, ומזמור זה הוא מזמור תחינה. אפשרות נוספת המסתמכת על פסוק א', היא כי המשורר בתפילתו מודה לה' שהצילו מצרה ומזמור זה הוא מזמור הודיה. בין פסוקי המזמור קיימת זיקה לשונית המתבטאת במילים דומות בין הפסוקים כגון 'לשון רמיה'[1]. דבר זה מופיע החל מהפסוק ב' והלאה מלבד פסוק ד', אך יש הסוברים כי גם בפסוק זה קיימת זיקה אך סמויה, לדעתם המילה 'רְמִיָּה' המופיעה בפסוק ג' מעוררת קשר עם ירייה בקשת, וקושרת את התוכן לפסוק הבא המתאר "חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים".[2]

בליטורגיה

בקצת קהילות אשכנז, נוהגים לומר מזמור זה (יחד עם "ברכי נפשי" (תהילים ק"ד) ושאר מזמורי שיר המעלות) אחרי מנחה בשבת בשבתות החורף, כלומר משבת בראשית עד (ולא עד בכלל) שבת הגדול.[3]

קישורים חיצוניים

ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

הערות שוליים

  1. ביטוי המופיעה בפסוקים ב' וג'.
  2. אביגדור הורוויץ, עולם התנ"ך: תהלים ב', תל אביב, דוידזון עתי, 1996, עמ' 220
  3. סדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 267.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.