שבטי ישראל

חסר בערך זה אספקלריה תורנית. המידע המצוי בערך זה כתוב מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
נחלות שבטי ישראל. מפה אינטראקטיבית
ייצוג של כל אחד משנים עשר השבטים על חלון זכוכית בבית כנסת בשילה

שבטי ישראל או בני ישראל בלשון המקרא, הוא כינוי לעם ישראל. עם ישראל נחלק לשנים עשר שבטים נפרדים, ממוצא משותף. מקור שמות השבטים הוא בשנים-עשר בניו של יעקב (שנקרא גם ישראל). שני בניו של יוסף, אפרים ומנשה, הפכו לשבטים נפרדים, בהתאם לברכת יעקב לפני מותו. השבטים נסעו במדבר בדרך ממצרים בקבוצות נפרדות מסביב למשכן, כשהגיעו לארץ ישראל התנחלו באזורים שונים שלה. ויחד הקימו את ממלכת ישראל המאוחדת. לאחר כמה מאות שנים שהיו מונהגים על ידי שופטים משבטים שונים.


יצירת השבטים

על פי המסופר במקרא (בראשית, ל"ה), אבות השבטים (מלבד בנימין) נולדו בחרן שבארם על פי החלוקה הפנימית הבאה:

למעשה מופיעות במקרא לא פחות מ-15 רשימות של השבטים: החל מסדר לידתם (בראשית, כ"ט-ל'), בני יעקב (בראשית, ל"ה), רשימת היורדים מצרימה (בראשית, מ"ו), וברכת יעקב (בראשית, מ"ט), ועד המפקדים (במדבר, א', במדבר, כ"ו), סדר השבטים (במדבר, ב'), המרגלים (במדבר, י"ג), נשיאי המטות להתנחלות (במדבר, ל"ד), סדר המסעות במדבר (במדבר, י'), העמידה על הר גריזים והר עיבל (דברים, כ"ז), וברכת משה (דברים, ל"ג).

נראה כי המקרא מקדיש תשומת לב רבה לאפיין את החלוקה הפנימית שבעם ישראל בהיבטים שונים. על פי הרב מאיר גרוזמן[1], שלשה גורמים ראשיים שולטים בסדרם של 15 הרשימות המופיעות במקרא:

  1. סדר נשואי האמהות ליעקב ולידת הבנים, המשפיעות על שש הרשימות הראשונות.
  2. המערך והשיקולים הצבאיים שלפיהם סודרו הדגלים במדבר, המשפיעות על הסדר בשש הרשימות הבאות.
  3. מבנה ההתנחלות של השבטים בארץ ישראל, שעל פיו סודרו רשימות 13 ו-15.

ברוב הרשימות הועדפו בני הגבירות לאה ורחל על פני בני השפחות בלהה וזלפה, וברוב הרשימות נשמר המספר שנים עשר. על פי גרוזמן, סדרם של השבטים ברשימות מושפע פה ושם מברכתו של יעקב לבניו; ממצבם הדמוגרפי של השבטים; מהתנהגותם במדבר ומן היחס ששרר בין השבטים לבין עצמם.

שמות השבטים

למעט בנימין, שמקבל את שמו מיעקב ללא הסבר, כל הבנים מקבלים את שמותיהם מאמם ומשמעות השם מוסברת במקרא. על פי המקרא, הבנים נולדו בסדר הבא, כאשר הראשונים הם בני לאה והאחרונים הם בני רחל:

שבט האם הסבר משמעות מקור
ראובן לאה "כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי" ראו בן בראשית, כ"ט, ל"ב
שמעון לאה "כי שמע ה' כי שנואה אנכי, ויתן לי גם את זה" שמע ה' בראשית, כ"ט, ל"ג
לוי לאה "עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים" לויה בראשית, כ"ט, ל"ד
יהודה לאה "הפעם אודה את ה'" הודיה בראשית, כ"ט, ל"ה
דן בלהה "דנני אלקים וגם שמע בקולי ויתן לי בן" דין בראשית, ל', ו'
נפתלי בלהה "נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי" התפתלות בראשית, ל', ח'
גד זלפה "בא גד" בא המזל בראשית, ל', י"א
אשר זלפה "באשרי כי אשרוני בנות" אושר בראשית, ל', י"ג
יששכר לאה "נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי" יש שכר בראשית, ל', י"ח
זבולון לאה "זבדני אלקים אותי זבד טוב, הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים" חלק טוב, מתנה בראשית, ל', כ'
יוסף רחל "יוסף ה' לי בן אחר" הוספה בראשית, ל', כ"ד
בנימין רחל "בן אוני, בנימין" בן הגבורה בראשית, ל"ה, י"ח

ברכת השבטים

פעמיים מופיעות במקרא ברכות לשבטים, המנוסחות באופן המשלב אפיונים תיאוריים עם איחולים ונבואות לעתיד. יעקב אביהם מברכם בסוף ימיו במצרים, ואילו משה מברכם בפעם השנייה לפני מותו בערבות מואב. ישנם הבדלים שונים בין הברכות ופרשני המקרא עומדים עליהם.

טבלה השוואתית של ברכות השבטים
ברכת יעקב ברכת משה
ראובן רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז; פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר
שמעון ולוי שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר; אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן
יהודה יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ; גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ; לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים; אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה; חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר: שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ, יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה
זבולון זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל
יששכר יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם; וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד
דן דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי-סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר; לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה' וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן
גד גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל
אשר מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ.
נפתלי נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי-שָׁפֶר וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה', יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה
יוסף בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר; וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים; וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל; מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם; בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה, תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה
בנימין בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן

הנקודות העיקריות המעוררות תמיהה בהשוואה בין נוסחי הברכות:

  • שמעון זוכה להתעלמות מוחלטת בברכת משה,
  • יששכר מובלע בברכת זבולון בברכת משה,
  • לוי זוכה להתייחסות חיובית מאד בברכת משה לעומת ברכת יעקב,
  • יהודה זוכה לברכה מצומצמת ממשה לעומת ברכה גדושה מאד מיעקב,
  • יוסף זוכה בשתי הברכות להתייחסות מפורטת וחיובית מאוד.

יאיר גנז מוצא בברכת משה מגמה של פיוס, המופנית אל שבטים שננזפו בברכתו של יעקב[2].

שבטי ישראל במדבר

מפקד אנשי השבטים

על פי המקרא נערכו במהלך נדידת בני ישראל במדבר, שבין היציאה ממצרים לכניסה לארץ ישראל, שני מפקדים, בהם נמנו הגברים הראויים להלחם בכל שבט ושבט, מבני עשרים שנה ומעלה.

שם שבטמפקד במדברמפקד בערבות מואב
דן62,70064,400
אשר41,50053,400
נפתלי53,40045,400
שם שבטמפקד במדברמפקד בערבות מואב
יהודה74,60076,500
יששכר54,40064,300
זבולון57,40060,500
שם שבטמפקד במדברמפקד בערבות מואב
אפרים40,50032,500
מנשה32,20052,700
בנימין35,40045,600
שם שבטמפקד במדברמפקד בערבות מואב
ראובן46,50043,730
שמעון59,30022,200
גד45,65040,500

על פי המקרא יש ללמד על היחסים של סדרי הגודל בין השבטים השונים, על השבט הגדול ביותר יהודה, ועל התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון עקב נפילתם של 24,000 מהם במגפה על דבר פעור.

ניתן לראות ברשימות אלו ששבטי נפתלי, אפרים, ראובן, שמעון וגד התמעטו בין שני המפקדים, בעוד ששבטי דן, אשר, מנשה, בנימין, יהודה, יששכר, וזבולון התרבו.

מחנות השבטים

על פי ספר במדבר (פרק ב') התחלקו השבטים במדבר לארבעה מחנות שכל אחד כלל שלשה שבטים כאשר בראשם השבט הדומיננטי:

  • במזרח: יהודה עם יששכר וזבולון,
  • בדרום: ראובן עם שמעון וגד,
  • במערב: אפרים עם מנשה ובנימין,
  • בצפון: דן עם אשר ונפתלי.

במרכז המחנה היה המשכן וסביבו שבט לוי. המטרה כנראה הייתה לפזר את הכוחות הצבאיים החזקים, כך שתהיה הגנה צבאית סבירה מכל כיוון שיותקף, וגם ליצור הפרדה ומידור בין המשכן לבין כל השבטים באמצעות שבט לוי.

דן
אשר
נפתלי
יהודה
יששכר
זבולון
אפרים
מנשה
בנימין
ראובן
שמעון
גד

בכניסה לארץ דרך הירדן, למעמד הברכה והקללה, התפצלו השבטים: חציים על הר הברכה, הר גריזים, וחציים על הר הקללה, הר עיבל[3].

גריזים: שמעון לוי יהודה יששכר יוסף ובנימין
עיבל: ראובן גד אשר זבולון דן ונפתלי

נחלות השבטים בארץ ישראל

נחלות שבטי ישראל

על פי ספר יהושע (פרקים יג-יט), עם כניסת השבטים לארץ ישראל קיבל כל שבט נחלה, מלבד שבט לוי שלאנשיו פוזרו בין השבטים והוקצו להם 48 ערי הלוויים. בראש כל שבט עמד נשיא או ראש מטה. רוב השבטים ישבו באזור ההר והתקשו לתפוס את ערי הארץ כולן מידי יושבי הארץ, כמו הכנענים יושבי אחלב בצפון הארץ והיבוסים בירושלים, בשל עוצמתם הצבאית שכללה "רכבי ברזל". חלוקת הארץ באופן גס הייתה כדלהלן:

התוכנית המקורית הייתה להתנחל רק ממערב לירדן. עקב רצונם של אנשי ראובן וגד להתיישב בשטחי המקנה שנכבשו במזרח הירדן, נותר שטח של מובלעות בתחומי ארץ כנען. שבט ראובן וגד התיישבו בתחום שבין נחל יבוק הצפוני לבין נחל ארנון הדרומי שנשפך למרכז ים המלח, וחצצו למעשה בין העמים-האחים עמון הצפוני ומואב הדרומי. שבט מנשה היה השבט היחיד שהתפצל והיה משני הצדדים של הירדן.

שבט דן במקור יועד להתגורר באזור גוש דן של ימינו, אבל בלחץ הפלשתים הוא נדד צפונה לבשן ונהיה השבט הצפוני ביותר. שבט לוי לא קיבל נחלה, כי "ה' נחלתו", והוא למעשה התפזר בין כל השבטים ושימש בתפקידים של הנהגה רוחנית. שני השבטים הגדולים והנחשבים אשר הקימו בתי מלוכה, הם שבט יהודה ושבט אפרים. סביבם התפצלו המלכויות לממלכת יהודה וממלכת ישראל.

במרוצת הדורות חיברו מלומדים ואמנים פרשנות מילולית וחזותית לתיאורי נחלות השבטים וגבולותיהן, וכן צוירו והודפסו מפות רבות המתארות את ארץ ישראל ונחלות השבטים.

תקופת השופטים

בתקופת השופטים כיהנו מנהיגים ממספר רב של שבטים. הבולטים שבהם היו אפרים, לוי ומנשה.

מיפוי השופטים על פי השבטים
שבט שופט שופט שופט
אפרים יהושע בן נון דבורה הנביאה עבדון בן הלל
יהודה עתניאל בן קנז אבצן
בנימין אהוד בן גרא
לוי שמגר בן ענת עלי הכהן שמואל
מנשה גדעון בן יואש יאיר הגלעדי יפתח הגלעדי
יששכר תולע בן פואה
זבולון אילון הזבולוני
דן שמשון

לשבטי אפרים, לוי ומנשה היו מספר השופטים הרב ביותר, לעומת זאת משבטי ראובן, שמעון, נפתלי, גד ואשר לא צומחים שופטים כלל.

על פי שירת דבורה, שבטי אפרים, בנימין, מנשה, זבולון, נפתלי ויששכר יצאו למלחמה עם סיסרא, לעומת ראובן, גד, אשר ודן שהשתמטו ממנה. היא מתארת את הגיבורים משבט אפרים ובנימין, ואת מסירות נפשם של זבולון ונפתלי. ולעומתם היא מתארת את ראובן ממשיך ברעיית הצאן ואת דן ממשיך בשיט בספינותיו[4].

מהצלבה של שתי הרשימות ניתן לראות ששבטי ראובן, גד ואשר אינם מצטיינים, לא בהנהגה ולא במלחמה.

בתקופת השופטים שבט שלם, שבט בנימין כמעט ונכחד, לאחר שכל השבטים הכריזו עליו מלחמה, עקב התנהגות בלתי מוסרית. (פרשת פלגש בגבעה).

תקופת הממלכה המאוחדת

לעומת הגיוון הרב בתקופת השופטים, על פי המקרא, בתקופת הממלכה המאוחדת כיהנו מנהיגים משבטי בנימין ויהודה בלבד. בתחילה שאול משבט בנימין שייסד את המלכות בישראל, ולאחר מכן דוד ושלמה משבט יהודה שביססו את המלכות. בספר שמואל מתוארים התנגשויות ועימותים בין שאול ודוד ואנשי שבטיהם. על פי הפרשנות המקובלת, מדובר לא רק בשני שבטים איתניים אלא גם בשני זרמים רוחניים שונים, בני רחל לעומת בני לאה. סיפורם של מלכים אלו מתואר באריכות ובפירוט בספר שמואל וגם בספר בדברי הימים. לאחר מות שלמה ופיצול הממלכה, מלכו בממלכת ישראל הצפונית מלכים שמוצאם משבטים שונים. סיפורם של מלכים אלה מתואר בספר מלכים.

התפלגות השבטים

ערכים מורחבים – פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, עשרת השבטים

לאחר מותו של שלמה המלך ב-930 לפנה"ס, נוהלה הממלכה המאוחדת כשנתיים בערך בידי בנו רחבעם שהקשה על העם במיסים ובעבודות יותר מאשר אביו, נציגי העם ביקשו פשרה והתמתנות של רחבעם שבחר להקשיב ליועציו הלא מנוסים וחשב שאם יכביד את הנטל על העם יוכיח את כוחו כשליט. המצב הגאו-פוליטי כלל התמרדויות שונות מבית ומחוץ לממלכת ישראל המאוחדת, בעיקר ידועים מעשיו של פרעה שישק שעודד את ירבעם בן נבט משבט אפרים ואת הדד שליט אדום הכבושה על ידי ישראל להתמרד כנגד שלטון בית דוד הישראלי. בשנת 928 לפנה"ס בערך התפצלה ממלכת ישראל המאוחדת לשתי ממלכות, ממלכת יהודה בראשות רחבעם בדרום וממלכת ישראל בראשות ירבעם בצפון.

ממלכת יהודה כללה את שבט יהודה (ובתוכו את שבט שמעון שנטמע כמעט כליל בתוך שבט יהודה), שבט בנימין וחלק מבני שבט לוי, בעוד שממלכת ישראל כללה את כל היתר. לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי האימפריה האשורית בימי בית ראשון, הוגלו עשרת השבטים של הממלכה לפחוות שונות ברחבי האימפריה האשורית (מקומות שלדעת רוב החוקרים הם בשטחי סוריה, עיראק וחלק מאיראן של ימינו), לפי המחקר הארכאולוגי עולה כי האשורים הגלו רק את האליטה החברתית בממלכת ישראל ויתר התושבים נשארו במקומם תחת מס גולגולת כבד. רבים מתושבי ממלכת ישראל שנחרבה נמלטו עם חורבנה דרומה לממלכת יהודה ומאותו השלב הפכו שבטי ממלכת יהודה לחלק העיקרי בעם ישראל. לפי האגדות היהודיות בתקופות המשנה והתלמוד, גורלם ומקום הימצאם של "עשרת השבטים" המוגלים לא ידוע עד היום אך לפי המחקר הארכאולוגי עולה כי הגולים שמרו על ייחודם ועל זהותם הלאומית לפחות כמאה שנה לאחר הגלות, טרם נספחו לגולים מיהודה או נטמעו בחברה הכללית באזורים אליהם הוגלו, שכן הם מוזכרים בספר ירמיהו שנכתב כמאה שנים לאחר מכן ובתיאור שיבת ציון שבספר דברי הימים א', פרק ט' מוזכרים אנשים מהשבטים אפרים ומנשה - שפורשו על ידי משה דוד קאסוטו ואליה שמואל הרטום כ"כינוי לכלל שרידי עשרת השבטים שנטמעו בגולי יהודה".

צאצאי בני ממלכת יהודה (כולל תושבי ממלכת ישראל שנטמעו בהם), שהוגלו על ידי נבוכדנאצר בגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס וכן לאחר חורבן-הבית בשנת 586 לפנה"ס, הגיעו לבבל ושם הכו שורשים. לאחר חורבן-הבית בידי טיטוס בשנת 70 ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת 135 באו פליטים נוספים מארץ-ישראל לבבל[5]. בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא, פומבדיתא ועוד. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. בתחילת המאה ה-1 מנו יהודי בבל כ-1,000,000 תושבים, והערכה היא כי עלה מספרם בין המאה ה-3 ותחילת המאה ה-6 ל-2 מיליון[6].

איפיוני השבטים בתרבות היהודית

לכל שבט היו מאפיינים מיוחדים: כך היו שבטים מלחמתיים כמו בנימין, גד ודן, היו שבטי מלוכה כמו יהודה ואפרים, היה שבט למדני כמו יששכר, היה שבט רועים כמו ראובן, היה שבט איכרים כמו אשר, היה שבט סוחרים ויורדי ים כמו זבולון והיה שבט כהונה כמו לוי. על פי הספירה המקובלת, מספר השבטים הוא כמספר חודשי השנה וכמספר המזלות בשמיים. לכל שבט היה דגל בצבע מסוים ועליו סמל, וכן אבן חן מסוימת בחושן. הצבע בדגל תאם את הצבע של האבן שהתייחדה להם, והסמל לרוב היה לפי ברכת יעקב או ברכת משה לשבטים.

על פי מדרש רבה[7] אלו הם האבנים והדגלים של השבטים:

מספרשבטאבןדגלסמלמשמעות הסמל
1.ראובןאודםאדוםדודאיםבשל מסירותו ללאה אימו, על פי הסיפור המקראי.
2.שמעוןפטדהירוקשכם העירעל כך שקינא לאחותו במעשה שכם.
3.לויברקתשליש לבן, שליש שחור ושליש אדוםאבני החושןתמצית עבודת הכהונה.
4.יהודהנופךתכול שמיםאריהעל פי ברכתו "גור אריה יהודה", לבטא את מנהיגותו וגבורתו.
5.יששכרספירדומה לכחולשמש וירחעל פי הכתוב "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים"[8].
6.זבולוןיהלוםלבןספינהמבטאת את משלח ידו.
7.דןלשםכעין ספירנחשעל פי ברכתו.
8.גדשבואפורמחנה צבאעל פי ברכתו "גד גדוד יגודנו". מבטא יכולת צבאית.
9.נפתליאחלמהאדום בהיראיילהעל פי ברכתו, "נפתלי איילה שלוחה".
10.אשרתרשישצהובעץ זית.על שם הברכות שקיבל מיעקב וממשה "מאשר שמֵנה לחמו" "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ".
11.יוסףשוהםשחורשורעל דגל אפרים מצויר שור, על פי "בכור שורו הדר לו".
על דגל מנשה מצויר ראם, על פי "קרני ראם קרניו".
12.בנימיןישפהצבעי כל יתר השבטים יחדזאבמבטא את יכולתו הצבאית, וביצוע מבצעי לוחמה נועזים.

הנצחת הסמלים באומנות

בשנת 1955 הוציא השירות הבולאי הישראלי, סדרה של 12 בולים, שבכל אחד מהם סמל שבט אחר על פי הברכות.

האומן היהודי מארק שאגאל יצר ויטראז' של 12 חלונות זכוכית צבעוניים (כל אחד בגובה של 3.5 מטר וברוחב של 2.5 מטר) בבית החולים הדסה עין כרם, הקרויים חלונות שאגאל, המסמלים את שנים עשר השבטים. חלונות אלו זכו להיות מונצחים על בולים.

סמלים של שבטים מסוימים זכו להנצחה בסמלים של יחידות בצה"ל, כמו סמל האיילה של שבט נפתלי או סמל האריה של שבט יהודה.

סדרת הבולים "שבטי ישראל" משנת 1955

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מפות

בולים

הערות שוליים

  1. הרב מאיר גרוזמן, סדרם של שבטי ישראל בתורה, באתר דעת
  2. יאיר גנז, מגמת הפיוס בברכותיו של משה בפרשת "וזאת הברכה", שמעתין 116-115, תשנ"ד, באתר "דעת"
  3. ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק י"ב
  4. ספר שופטים, פרק ה', פסוקים י"ד-י"ח
  5. מרדכי וורמברנד ובצלאל ס. רות, עם ישראל - תולדות 4000 שנה - מימי האבות ועד חוזה השלום, עמ' 95.
  6. [Dr. Solomon Gryazel, "History of the Jews - From the destruction of Judah in 586 BC to the preset Arab Israeli conflict", p. 137]
  7. במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר ב ז.
  8. ספר דברי הימים א', פרק י"ב
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.