רבן שמעון בן גמליאל הזקן

רבן שמעון בן גמליאל הזקן
קבר רבי שמעון בן גמליאל בכפר כנא
לידה 10 לספירה
ג'תשס"ח
פטירה 70 לספירה
ג'תתכ"ח
שנות הפעילות דור ראשון לתנאים
רבותיו רבי שמעון בן הסגן
אב רבן גמליאל הזקן
צאצאים רבן גמליאל דיבנה, אימא שלום

רַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן (רשב"ג הראשון) – (ג'תשס"ח - ג'תתכ"ח; 10 לספירה[1]70 לספירה לערך) היה תנא בשלהי הדור הראשון של התנאים, תלמידו של רבי שמעון בן הסגן, נשיא הסנהדרין סמוך לחורבן בית שני. צאצא למשפחת הלל הזקן, ואחד מעשרת הרוגי מלכות. היה מראשי השלטון בירושלים, יחד עם הכהנים הגדולים חנן בן חנן ויהושע בן גמלא.

משפחתו

רבן שמעון היה נין של הלל הזקן. הוא מילא את מקומו של אביו, רבן גמליאל הזקן, כנשיא הסנהדרין.

בנו היה רבן גמליאל דיבנה. בתו, אימא שלום, נישאה לרבי אליעזר בן הורקנוס, מגדולי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי (בבלי, בבא מציעא נט ע"ב).

שמו – שמעון – זהה לשם סבו, שמעון בן הלל, וגם לשם נכדו, רבן שמעון בן גמליאל (השני). בספרות התורנית נקרא "רבן שמעון בן גמליאל הזקן" או "רשב"ג הנהרג", כדי להבדילו מנכדו. עם זאת, יש שהוא מופיע גם בשם "רבן שמעון בן גמליאל" ללא תוספת, והדבר יוצר בלבול וקושי בהבחנה בינו לבין נכדו.

המנהיג והתקופה

שמעון בן גמליאל נולד בירושלים[2]. הוא נתמנה לנשיא כ-18 שנה לפני החורבן, והיה אחרון הנשיאים בתקופת בית המקדש. התלמוד (בבלי, שבת טו ע"א) מביא ברייתא בזו הלשון: "הלל ושמעון, גמליאל ושמעון (הוא רשב"ג הזקן), נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה."

בתקופתו מקום מושבה של הסנהדרין היה בירושלים, אבל לא במקום הטבעי, לשכת הגזית, אלא ב"גלות" הראשונה של הסנהדרין – חנויות שבהר הבית, לשם נדדה הסנהדרין בימי אביו.

בתלמוד[3] מובאת הפסקה הבאה בשם רבן שמעון: "'עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי' (איכה ג', נ"א) אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות למדו תורה, וחמש מאות למדו חכמת יוונית, ולא נשתייר מהן אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא." עם זאת, יש המייחסים פסקה זו לנכדו.

במרד הגדול

בתקופת נשיאותו היה המרד הגדול נגד הרומאים. רבן שמעון בן גמליאל נמנה עם מחנה המתונים, יחד עם רבן יוחנן בן זכאי, והיה מקורב לממשלת המרד המתונה שהוקמה בתחילתו. לפי יוסף בן מתתיהו, תמך רבן שמעון במרד, אף־על־פי שנמנה עם מחנה המתונים:

"והאנשים נשואי הפנים בקרב העם, גוריון בן יוסף ושמעון בן גמליאל, הקהילו את כל העם לאספה והעתירו עליו דברים וגם חילו את פני כל איש ואיש להחיש נקמה בשונאי החירות ולטהר את בית המקדש משופכי הדם"[4].

ממשלת המרד המתונה לא החזיקה מעמד זמן רב, והופלה על ידי הקנאים.

רשב"ג נהרג במהלך המרד, כפי שמובא במקורות הגאונים: "רבן גמליאל הזקן, ורבן שמעון בנו שנהרג בחורבן בית שני, ורבן יוחנן בן זכאי, כולן נשיאים"[5].

ממעשיו המפורסמים והנהגותיו

במקורות נמסרו רק דברים מועטים בשמו של רבן שמעון, אך חלק מתורתו מובא כדברי "בית הלל".

דבריו במסכת אבות

המאמר הבא במסכת אבות מיוחס לרבן שמעון:

שמעון בנו אומר: כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא

מסכת אבות א', ט"ז או י"ז בחלק מן המהדורות.

זיהוי זה מקורו בפירוש התוספות יום טוב למשנה זו, שמדגיש כי מדובר בבנו של רבן גמליאל הזקן, להבדיל מרבן שמעון בן גמליאל השני.

שמחת החג

מפורסמת השתתפותו של רבן שמעון בשמחת בית השואבה, שנערכה בבית המקדש בחול המועד סוכות. וכך מסופר בתלמוד:

אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה - היה נוטל שמונה אבוקות של אוּר (אש), וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחווה - נועץ שני אגודליו בארץ, ושׁוחה (מתכופף) ונושק את הרצפה, וזוקֵף, ואין כל ברִייה יכולה לעשות כן.

הוזלת מחיר הקינים

מן המפורסמות שבפעולותיו של רבן שמעון, הייתה הוראתו בנושא הקינים. "קן" היא זוג תורים או בני יונה, שנדרשים לקרבן של יולדת, מצורע ועוד.
מספרת המשנה (כריתות א, ז): מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב – מחירו של כל קן (זוג עופות) היה דינר זהב, מחיר מופקע במושגים של אותם ימים (שווה ל-25 דינרי כסף).
אמר רבן שמעון בן גמליאל (הזקן): המעון הזה! (לשון שבועה בבית המקדש), לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין – לא אלך לישון עד שיהיה המחיר זול ויהיה כל קן נמכר בדינרי כסף, כלומר בזול.
נכנס לבית דין ולימד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות (לא בספק), מביאה קרבן אחד – על לידה אחת או זיבה אחת, קן שהוא עולה וחטאת, ואוכלת בזבחים – נטהרה ויכולה לאכול בבשר קדשים, ואין השאר עליה חובה – אינה חייבת להשלים קרבנותיה של ארבע לידות או זיבות. דבר זה הוא הוראה יוצאת דופן, שכן לפי הדין המקורי (שמביאה המשנה לפני המעשה) חייבת היא להשלים שאר הקרבנות. ואולם רשב"ג הקל בהוראה זו, והסתמך על הכלל – "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כדי להביא להוזלת הקינים, וכדי למנוע מצב שבו חייבי הקרבנות יימנעו מהבאת הקרבנות לגמרי, בשל מחירם המופרז.
(קיים פירוש אחר הגורס שלא הייתה כאן כל חריגה מההלכה, אלא הנשים טעו בתחילה בחושבן שאינן טהורות עד להקרבת כל חמשת הקרבנות. ורשב"ג עמד ופרסם את ההלכה, שלעניין טהרה מספיק קרבן אחד, "ואין השאר עליה חובה" לצורך טהרה לאכול בקדשים.)
מסכמת המשנה: ועמדו קינים בו ביום ברִבעתיים – הוזלו הקינים באופן משמעותי, וכל קן נמכר עתה ברבע דינר כסף (הוזלה פי מאה) או – לפירוש אחר – בחצי דינר כסף (הוזלה פי חמישים).

הריגתו

על פי האגדה, ניבא שמואל הקטן בשעת פטירתו את מותו של רבן שמעון, וכה אמר: "שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא." (בבלי, סוטה מח ע"ב). בתרגום לעברית, על פי פירוש רש"י: רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול – ייהרגו בחרב, וחבריהם להריגה בשאר מיתות, ושאר העם לביזה, וצרות גדולות עתידות לבוא על העולם.

רבן שמעון הוּצא להורג, על פי המסורת, יחד עם רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, בתאריך כ"ה בסיוון[6] בשנת ג'תתכ"ח[7] לבריאת העולם. אמנם יש המאחרים עת הריגתו לאחר כיבוש ירושלים בידי טיטוס[8]. ויש המאחרים זמן הריגתו לאחר החורבן{{כך העלה בהגהות מלא הרועים (שבת נד: תוספות ד"ה הוה מעשר), וכך משמע בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה (הפרק הרביעי ד"ה אבל) שמנהו בין אלו שראו את החורבן, וכן הסביר בדעתו בהגהות חשק שלמה (סנהדרין יא.).}}.

יש הסוברים שרבן שמעון הוצא להורג על ידי הקנאים, בהיותו מתנגד לדרכם[9].

בספר דורות הראשונים[10] כתב שהנהרגים בעשרה הרוגי מלכות היו רבי שמעון בן הסגן (בנו של רבי חנינא סגן הכהנים), ורבי ישמעאל בן אלישע חבירו הצעיר של רבי עקיבא. שניהם נשבו ונהרגו בדרום יהודה, תקופה קצרה לפני מרד בר כוכבא. אמנם גם לדעתו נהרג רבי שמעון בן גמליאל הזקן בידי הרומאים בתקופת החורבן, אך לא נחשב בין עשרת הרוגי המלכות.

תיאור הריגתו בעשרה הרוגי מלכות

במסכת שמחות, מן המסכתות הקטנות (פרק ח), מסופר, שלפני הוצאתם להורג בכה האחד. שאל אותו רעהו: מפני מה אתה אתה בוכה? הרי "לשתי פסיעות אתה נתון בחלקם של צדיקים", כלומר: מרחק שתי פסיעות בלבד מבדיל בינך ובין הצדיקים שבגן עדן; ואתה בוכה?! אמר לו: אני בוכה על שאנו נהרגים כעובדי עבודה זרה, כמחללי שבתות, כמגלֵּי עריות וכשופכי דמים. אמר לו: רבי, שמא סועד היית או ישֵן, ובאה אישה לשאול על נידתה ועל טומאתה וטהרתה, ואמרת לה: המתיני עד שאישן; והתורה אמרה "כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו ... והרגתי אתכם בחרב".

במקור קדום יותר מסופרים דברים דומים:

וכשתפשו את רבן שמעון בן גמליאל ואת רבי ישמעאל ליהרג, היה רבן שמעון בן גמליאל יושב ותוהה בדעתו ואומר: אוי לנו, שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי עבודה זרה וכמגלי עריות וכשופכי דמים... והיו מתחננין לאספקלטור: זה אמר אני כהן בן כהן גדול, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי. וזה אמר לו אני נשיא בן נשיא, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי. אמר להם: הפילו גורלות. והפילו, ונפל הפור על רבן שמעון בן גמליאל. מיד נטל החרב וחתך את ראשו. נטלו רבי ישמעאל בן אלישע והניחו בחיקו, והיה בוכה וצועק: פה קדוש, פה נאמן, פה קדוש, פה נאמן, פה שמוציא סנדלפונין טובות ואבנים טובות ומרגליות, מי הטמינך בעפר, ומי מילא לשונך עפר ואפר. עליך הכתוב אומר (זכריה יג) "חרב עורי על רועי ועל גבר עמיתי". לא הספיק לגמור הדבר עד שנטלו החרב וחתכו את ראשו.

אבות דרבי נתן נוסח א', פרק ל"ח, ג'

השמועה על מותם הגיעה לרבי עקיבא ולרבי יהודה בן בתירא, והם חגרו מתניהם שׂק וקרעו בגדיהם ואמרו[11]: "אחינו ישראל, אילו טובה הייתה לעולם תחילה - לא היו מקבלים (אותה) אלא רבן שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו - גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שסוף פורענות גדול עתיד לבוא לעולם, ולפיכך נסתלקו אלו מן העולם (שלא יראו את הפורענות)."

הרומאים לא הסכימו לאפשר לבנו, רבן גמליאל, לרשת את התפקיד, ואף רצו להורגו. רבן יוחנן בן זכאי ביקש מהם להימנע מכך, ונענה בהסכמה. עם הריגתו של רבן שמעון, תפס רבן יוחנן בן זכאי את תפקיד הנשיא למשך שנים אחדות, שבהן תיקן תקנות והרים מעט את רוח העם לאחר החורבן, תוך שהוא מעביר את בירת התורה מירושלים החרבה ליבנה. לאחר מכן מסר את התפקיד לבנו של רבן שמעון, רבן גמליאל דיבנה.

קברו

הקבר מצוי בכפר כנא, אשר בגליל[12]. במהלך מהומות אוקטובר 2000 הוצת הקבר[13].

לקריאה נוספת

  • בנימין לאו, "רבן שמעון בן גמליאל", בספרו: חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, 2006, עמ' 284-281.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. וי"א 10 לפנה"ס.
  2. יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 38, סעיפים 191–193.
  3. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מט עמוד ב.
  4. יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים; מהד' שמחוני, ספר ד, פרק ג, פסקה ט.
  5. אגרת שנית מרב שרירא גאון, מהדורת לוין, עמ' 125 - 126.
  6. טור אורח חיים סימן תקפ.
  7. סדר הדורות.
  8. כך מופיע בספר הקבלה, וכן כתב רבי יוסף אבן נחמיאש (על אבות פרק א משנה יז), וכן כתב האברבנאל בהקדמת ספרו נחלת אבות (ד"ה הדור התשיעי).
  9. הרב אהרן היימאן, "רבן שמעון בן גמליאל הזקן", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע
  10. כרך ה', פרק לח.
  11. מסכת שמחות פרק ח הלכה ח
  12. נ.צ 32.747124,35.332949 מפת גוגל של הציון
  13. דוח ועדת החקירה לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2003 שער שני

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.