צבא מצרים

צבא מצרים
מנהיגות הצבא
ראש הצבא גנרל מחמוד איברהים חיג'אזי
שר ההגנה גנרל סידקי סובחי
כוח אדם
גיל הגיוס 18-49
זמינות לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה 18,347,560 (2005)
מתאימים לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה 15,540,234 (2005)
גודל מחזור שנתי המגיע לגיל הגיוס 802,920 (2005)
כוחות פעילים 450,000
עלות הצבא
תקציב שנתי 5.85 מיליארד דולר
אחוזי תמ"ג 3.12%~

צבא מצריםערבית: القوات المسلحة المصرية; תעתיק מדויק: אלקואת אלמסלחה אלמצריה) הוא הצבא הגדול ביותר ביבשת אפריקה. הצבא, מורכב מזרוע ימית, זרוע יבשתית, זרוע אווירית וזרוע נ"מ.

לצבא המצרי השפעה גדולה מאד על כל אספקט בחייה של מצרים. הצבא עוסק לא רק בתפקידי לוחמה גרידא, אלא יש לו מעורבות עמוקה בפוליטיקה, כלכלה ותחומים נוספים של מצרים. מהפכת הקצינים החופשיים העמידה בראש המדינה את אנשי הצבא שעברו הסבה לתפקידים אזרחיים. בעקבות ההפיכה במצרים (2011) מפקד הצבא הפילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי, כיהן כראש המדינה עד שנבחר מוחמד מורסי לנשיאות. בנוסף, הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי היה, טרם היבחרו לנשיאות, שר ההגנה בממשלת מצרים, יושב ראש המועצה העליונה של הכוחות המזוינים ומפקד צבא מצרים.

למצרים קשרים טובים עם ספקיות הנשק הגדולות בעולם, ובבעלותה אמצעי לחימה מתוצרת ארצות הברית, בריטניה, סין, איטליה, צרפת וברית המועצות.

היסטוריה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ראשית דרכו של הצבא המצרי

ראשיתו של הצבא המצרי היא בימיו של מוחמד עלי, שליט מצרים במחצית הראשונה של המאה ה-19. הצבא הוקם בסיוע מדריכים מצרפת ובהנחייתם ננטשו המבנה ושיטות הלחימה שהיו נהוגות עוד מזמן השלטון הממלוכי ויושמו דפוסי ארגון ולחימה מערביים. היה זה הצבא המודרני הראשון באימפריה העות'מאנית. הצבא המצרי זכה להצלחה במערכות בחצי האי ערב, בסודאן ואף ניצח את הצבא העות'מאני בארץ ישראל ובסוריה.

בפעם הראשונה במצרים היה בסיס כוח האדם של הצבא האוכלוסייה הפלאחית המצרית. בשלבים שונים שולבו בו גם כושים, טורקים ובדווים. בתקופת הח'דיווים צומצם היקפו של הצבא והוא הפך לחיל מצב. בזמן מרד עוראבי ב-1882 עמד הצבא לצד עוראבי, אך הוכה על ידי הצבא הבריטי בתל אל-כביר. במשך רוב שנות שלטונה של בריטניה במצרים היה הצבא המצרי נתון להשפעת הצבא הבריטי ורוב קציניו הגיעו משכבת האצולה המצרית. על רקע נטיית חלק הקצינים המצריים לכיוון מדינות הציר, לא השתתף הצבא המצרי במאמץ המלחמתי הבריטי במלחמת העולם השנייה. במיוחד בלטה נטייה זו אצל הגנרל עזיז עלי אל-מסרי ובקרב חבורה של קצינים צעירים שהיו הגרעין של מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.

קבלת עצמאות

ב-1948 נטל הצבא המצרי חלק מרכזי במלחמת העצמאות. הוא פלש לארץ ישראל וכבש את רוב מישור החוף עד אשדוד ובמקביל חדר מזרחה לבאר שבע. בסוף המלחמה נהדף הצבא המצרי אל מעבר לקו הגבול הישראלי כשחטיבה שלו נותרה מכותרת בכיס פלוג'ה והיא שבה למצרים רק עם סיכום הסכמי שביתת הנשק ב-1949. על לחימת הכוחות המצריים במלחמת העצמאות העיבו פרשות שחיתות ואספקת ציוד פגום שפגעו בכוחות הלוחמים. פרשות אלו היו אחד הזרזים להתארגנות "הקצינים החופשיים" בהנהגתו של נאצר. רוב הקצינים הללו נטלו חלק במלחמה ונמנו ברובם על מחזור 1938 באקדמיה הצבאית המצרית שהיה המחזור הראשון בו שולבו קצינים מהשכבות העממיות.

הלאמת תעלת סואץ

עד 1955 עסק הצבא המצרי גם בתקריות גבול עם ישראל אך עניינו המרכזי היה השגת פינוי הבסיסים הבריטיים מתעלת סואץ, דבר שהתרחש ב-1954. ב-1955 נחתמה עסקת הנשק הצ'כית וזו הובילה למפנה בצבא המצרי. יחד עם קליטת הציוד הסובייטי הוחל בהרחבת תהליכי ההדרכה על פי הדוקטרינה הצבאית הסובייטית ובבניית מסגרות ארגוניות חדשות בצבא. מי שפיקד על תהליך ההתחמשות וההדרכה היה מפקד הכוחות המזוינים, הגנרל עבד אל-חכים עאמר שהיה באותה עת שותפו הקרוב של נאצר.

לאחר ההפסד שנחלה מצרים במלחמת סיני מול בריטניה, צרפת וישראל התעצם תהליך החימוש הסובייטי והגיע לשיאו בעת מעורבות מצרים במלחמת האזרחים בצפון תימן (שנמשכה מ-1962 ועד 1970). ב-1965 מנה הצבא המצרי מעל ל-250,000 חיילים. מהם, 70,000 היו ב"משמר הלאומי" שכלל שתי דיוויזיות שריון, שש דיוויזיות רגלים (חלקן ממוכנות) ודיוויזיה פלסטינית מוקטנת.

מעורבות בתימן

בקרבות שהיו בתימן סבל הצבא המצרי אבידות והתקשה להתמודד עם לוחמת הגרילה שהפעילו כנגדו הלוחמים הבלתי-סדירים של השבטים המלוכנים שבצפון תימן, וזאת, למרות ששלט ברוב שטחי הלחימה וברוב הדרכים העיקריות. בתימן עשה הצבא המצרי, בפעם היחידה עד עתה (נכון ל-2012), שימוש בקנה מידה נרחב בלוחמת גאזים.

הגידול בהיקף כוח האדם בצבא המצרי בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, התאפשר על ידי הנהגת גיוס חובה, בו כפו לעיתים על החיילים שירות בן שש שנים. גם חיל המילואים וצבא הקבע הוגדלו ולקציני הצבא הוענקו זכויות-יתר. הקצונה המשיכה להיות מזוהה עם המשטר הנאצריסטי ולכן לא נחשבה כמסכנת המשטר, אלא כאחד מבסיסי הכוח שלו.

מלחמות חדשות נגד ישראל - ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים

ביוני 1967, במלחמת ששת הימים, ספג הצבא המצרי תבוסה קשה מידי צה"ל. חלק גדול מחיל האוויר המצרי הושמד במבצע מוקד שפתח את המלחמה וגם חיל השריון המצרי ספג אבידות קשות. גם מבחינה מוראלית ספג הצבא המצרי מכה קשה. הוא איבד את חצי האי סיני ונסיגת כוחותיו הפכה למנוסה ולא נזקפה לזכותו שום הצלחה ממשית בקרב כלשהו מול כוחות צה"ל.

בעקבות התבוסה, הודח חלק גדול מהפיקוד הבכיר, ובמיוחד הקצינים שהיו מקורביו של שר ההגנה, עבד אל-חכים עאמר, שהואשם בבגידה והתאבד. במקומם מינה נאצר קצינים שנחשבו כמקצועיים יותר כמו עבד אל-מונעם ריאד שמונה כרמטכ"ל ומוחמד פאוזי, הרמטכ"ל לשעבר, שמונה כשר ההגנה שמשימתם הייתה הבראת הצבא המצרי ממפלת 1967 והכנתו למלחמה שמטרתה הייתה החזרת שטחי סיני למצרים.

שיקום הצבא המצרי נעשה בנשק ובהדרכה של ברית המועצות, שהחזיקה במצרים באותן שנים צוותים גדולים של מדריכים. קו החזית מול ישראל בתעלת סואץ חולק לשתי ארמיות: הארמייה השנייה והארמייה השלישית. הוגבר מאד מערך ההגנה האווירית על ידי הצטיידות בסוללות טילי קרקע-אוויר מדגמי SA-2 ו-SA-3. כמו כן, חוזק חיל האוויר שקיבל מטוסים חדישים ומספר המטוסים בו עלה מ-430 ב-1967 ל-560 ב-1973.

ביחידות השדה גדל בצורה משמעותית מספרם של הקצינים בעלי השכלה אקדמאית וניתן דגש בצבא למערך ההדרכה וההשתלמות ולנושא ההשכלה בכללותו. במשך שנות מלחמת ההתשה נמשכה התעצמות הצבא המצרי וב-1973, ערב מלחמת יום הכיפורים הוא מנה 650,000 חיילים. הכוח הלוחם מנה 14 דיוויזיות, מתוכן ארבע דיוויזיות נ"מ. גם חיל הים המצרי התעצם והתחמש בספינות טילים מסוג אוסה וקומאר שהצליחו להטביע באוקטובר 1967 את המשחתת הישראלית אילת.

בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים לא גדל הצבא המצרי בהיקפו אך נעשה מאמץ לגוון את מקורות הנשק שלו ולא להתבסס רק על נשק סובייטי. אחרי המלחמה רכשה מצרים מערכות נשק בריטיות וצרפתיות והמשיך התהליך של קידום קצינים בעלי רמה מקצועית גבוהה.

לאחר 1977

ב-1978 כרתה מצרים הסכם שלום עם ישראל, הסכם קמפ-דיוויד, ונעשתה לבעלת-ברית של ארצות הברית. הצבא המצרי החל להסתמך יותר ויותר על נשק מערבי, והצבא המצרי אף מתאמן באופן קבוע באימונים משותפים עם צבא ארצות הברית. לאחר הירצחו של הנשיא אנואר סאדאת תפס את מקומו סגנו חוסני מובארכ, שהיה בעברו מפקד חיל האוויר. הצבא נותר גורם רב-השפעה בפוליטיקה המצרית.

במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, השתתפה מצרים בקואליציה הבינלאומית שהוקמה כדי לשחרר את כוויית מידי עיראק, שנשלטה בידי סדאם חוסיין.

כאשר פרצה ב-2011 תסיסה עממית נגד שלטון מובארכ, במסגרת גל ההתקוממויות בארצות ערב ניצב הצבא, לאחר תקופה קצרה של היסוס, לצדם של המפגינים. המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים, בראשות שר ההגנה מוחמד חוסיין טנטאווי, תפסה את השלטון במדינה. בשנת 2012 הועברו מושכות השלטון במדינה לאיש האחים המוסלמים מוחמד מורסי לאחר ניצחונו בבחירות כלליות, אולם כעבור כשנה, הדיח הצבא בראשות שר ההגנה עבד אל-פתאח א-סיסי את מורסי מתפקידו כנשיא מצרים ומינה תחתיו ממשלת מעבר אזרחית בראשות נשיא בית המשפט החוקתי העליון של מצרים עדלי מנסור. בשנת 2014 זכה שר ההגנה לשעבר א-סיסי בבחירות לנשיאות מצרים ברוב של 96.91% והפך לנשיא מצרים.

מבנה הצבא המצרי

חיל השריון

טנקים
רעמסס השני (טנק)425
T-55254
T-62420
M60 פטון1700
PT7615
M1 אברהמס1005
סה"כ3819

חיל האוויר

ערך מורחב – חיל האוויר המצרי
מטוסים
שם המטוסמספר היחידות
מיראז' 200017
F-16213
מיג 2174
מיראז' 570
F-4 פנטום29
סה"כ403

בנוסף לכך, ברשות חיל האוויר המצרי מטוסי תובלה ואימון נוספים שאינם כלולים בסד"כ למעלה

מסוקים
שם המסוקמספר היחידות
מיל מי-66
מיל מי-825
AS-61 סי קינג2
CH-47 צ'ינוק19
UH-60 בלק הוק4
SA342 גאזל75
AH-64 אפאצ'י35
סה"כ166

חיל הים

ערך מורחב – חיל הים המצרי
ספינות קרב
קורבטהאל סואץ4
קורבטהנאג'ים אל זפיר2
פריגטהמובאראק4
פריגטהדאמיאט2
ספינת סיורז'וק8
סה"כ20
מסוקים של חיל הים
SA342 גאזל20
SH2 סי ספרייט10
SeaKing475
סה"כ35

צוללות

4 צוללות מתוצרת רוסית מדגם רומיאו.

מצי שכלל 16 צוללות מיושנות מסוג רומיאו נותרו למצרים 4 בלבד, ה-4 הללו שנימסרו על ידי הסינים בשנות ה-80 עברו שדרוגי מערכות נשק ומערכות מכ"ם וסונאר באמצע שנות ה-90.

דרגות הקצונה בצבא המצרי

דרגות
דרגהמקבילה בצה"ל
מֻלאזםסגן משנה
מֻלאזם אוולסגן
נקיבסרן
ראא'דרב-סרן
מֻקדםסגן אלוף
עקידאלוף משנה
עמידתת-אלוף
לִואא'אלוף
פריקרב-אלוף
פריק אַוַולמקבילה לגנרל של ארמייה בברית המועצות
מֻשירמקבילה לפילדמרשל בצבאות המערב

[1]

ראו גם

לקריאה נוספת

The Egyptian Strategy for the Yom Kippur War, MacFarland, Jeferson, North Carolina, U.S.A., 2009, Dani Asher

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1987, עמ' ח' במבוא
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.