פירות שביעית

פירות שביעית (גם קדושת שביעית) הן פירות שקדושים בקדושת שביעית, מאחר שגדלו בשנת השמיטה בשדה החייבת ב'שמיטה'.

קדושה זו, של הפירות, מתבטאת בדינים והגבלות שונים שמחויבים לנהוג בהם, כגון איסור סחורה בפירות שביעית איסור להפסיד את הפירות, ואיסורים נוספים.

לדעת הרמב"ן ישנה מצוות עשה של אכילת פירות הקדושים בקדושת שביעית.

רקע

שנת שמיטה חלה כל שבע שנים. אחת מהמצוות המיוחדות לשנה זו היא מצוות שמיטת קרקעות, שכוללת לדעת הרמב"ם שש מצוות עשה ולא תעשה.

כחלק ממצות שמיטת קרקעות, מצווה כל אדם שלא לעבד את קרקעותיו, וכן להפקיר את כל התוצרת החקלאית של שנת השמיטה. עם זאת מצוות שמיטת קרקעות היא אחת מן המצוות התלויות בארץ, כלומר מצוות הנהוגות רק בארץ ישראל .

על הפסוק "כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י"ב), דרשו חז"ל "מה היא קודש אף תבואתה קודש". על אף שפסוק זה נכתב אמנם לעניין שנת היובל, אך דין פירות שביעית ודין פירות היבול, שווים לכל עניין.

כאמור, מחמת קדושה זו ישנם מספר הגבלות על כל התוצרת שקדושה בקדושת שביעית, כגון בצורת אכילתם, שמירתם מהפסד, איסור הסחר בהם ועוד.

התוצרת הקדושה

כאמור, פירות שגדלו בשנת שביעית קדושים בקדושת שביעית, אך ישנם כמה תנאים על מנת שאכן הקדושה תחול עליהם:

מקום הגידול

מאחר שמצוות שמיטה היא מצווה התלויה בארץ, לכך רק על גידולים שגדלו בארץ ישראל, בגבולות הארץ המקראיים, חלים דיני שמיטה.

זמן הגידול

במשנה במסכת ראש השנה מופיע כי א' בתשרי הוא ראש השנה ל'שמיטה', והוא היום הקובע לעניין דיני שמיטה. בתלמוד נחלקו התנאים מה הקרטריון על מנת להחשיב גידול ככזה שגדל בשנה השביעית, כגון גידול שהתחיל לגדול קודם לשנת השמיטה והמשיך לגדול בשמיטה, או שהתחיל לגדול בסיום שנת השמיטה והמשיך לגדול בשנה השמינית. יש מהתנאים שנקטו שהזמן הקובע הוא זמן החניטה, וכל גידול שנחנט בשמיטה קדוש בקדושת שמיטה, ואם נחנט לפניה או לאחריה אינו קדוש. יש שנקטו שהזמן הקובע הוא זמן הליקטה, ורק מה שנלקט בשנת השמיטה קדוש בקדושת שביעית.

האם הזמן הקבוע הוא זמן החניטה או זמן לקיטה או זמנים אחרים.

להלכה נפסק זמן אחד לירקות וזמן אחר לפירות. בירקות הזמן הקבוע הוא ה'לקיטה' - ולכך כל ירק שנלקט מהשדה בשנת השמיטה, קדוש בקדושת שביעית.

התוצרת הקדושה

לעניין במשנה נאמר כלל לעניין איזה מהגידולים קדושים בקדושת שביעית ואיזה לא: כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה. זֶה עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה. הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים. סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר:

בתלמוד למדו חכמים שהכלל הוא, שכל גידול שמתכלה בזמן השימוש שלו קדוש בקדושת שביעית, ואילו גידולים שמתכלים קודם להנאת השימוש או לאחריה אינו קדוש בקדושת שביעית:

אמר קרא (ויקרא כה, ו) לכם לאכלה לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו

ההגבלות

כאמור על פירות שקדושים בקדושת שביעית ישנם דינים והלכות מיוחדים:

שמור

כאמור, ישנו חיוב על בעל השדה לאפשר לכל אדם הרוצה לקטוף את פירות שנת השביעית מהשדה, לקטוף כרצונו.

בראשונים נחלקו במקרה שבעל השדה מנע מאחרים לקחת את פירות שדהו, האם הפירות נאסרים באכילה. דעת ר"ת[1] שפירות אלו נאסרים באכילה. אך דעת רש"י ויש שכתבו שאף דעת הרבמ"ם כן, שעל אף שבעל השדה עבר על איסור, אין הפירות נאסרים בכך. עם זאת, מוסכם שלכתחילה אין לקנות פירות אלו, מאחר שבכך מסייע בידי עוברי עבירה.

נעבד

איסור נוסף שישנו על פירות הקדושים בקדושת שביעית הוא איסור 'נעבד', לדעת הראב"ד פירות שנזרעו באיסור בשנת שמיטה אסורים באכילה[2], אך לדעת הרמב"ם 'נעבד' מותר באכילה[2], וכן דעת החזון איש להקל ולהתיר באכילה, פירות שנעשו בהם מאלכה[3].

סחורה

חז"ל דרשו ממהפסוק 'לאכלה' שפירות שביעית נתינו רק לצורך אכילה ולא לצורך סחורה, לפיכך יש איסור לקנות או למכור פירות אלו.

שביעית תופסת את דמיה

מלבד שפירות שביעית עצמן קדושות, אף כסף שניתן עבור תצורת זו, תופס את קדושת הפירות, על אף שהפירות שביעית עצמן נשארים קדושים, שלא כחילול הקדש ומעשר שני שהקדושה עוברת לכסף והן עצמן יוצאין לחולין. הקדושה שעל הכסף תעבור לכל חפץ אחר שיקנה בכסף זה, הכסף יצא לחולין, והדבר הנקנה יהיה קדוש בקדושת שביעית ויחולו עליו כל ההגבלות שישנן על פירות שביעית. עם זאת חז"ל אסרו לקנות בכסף זה בהמות או עופות חיים מחשש שמא האדם יגדל עדרים, ולא יבער אותם בשעת ביעור פירות שביעית.

ביעור פירות שביעית

ערך מורחב – ביעור פירות שביעית

מצווה נוספת המוטלת על כל הפירות הקדושים בקדושת פירות שביעית, היא מצוות ביעור פירות שביעית, ישנו חיוב על האדם לבער את הפירות שגדלו בשנת השמיטה מביתו בזמן שמין הפרי אינו מצוי יותר בשדה. בראשונים נחלקו במהותו של ביעור זה, לדעת הרמב"ם[4] עניינו השמדת הפירות, ולדעת התוספות ביעור זה פירושו הפקר[5].

פח שמיטה

מאחר ש'פירות שמיטה' הם קדושים ויש להימנע מלהפסיד אותם, הוא הדין שאין לזורקם אותם לאשפה. לצורך כך נוהגים להניח את כל השאריות של פירות אלו, וכן את הקליפות שרואים למאכל אדם או בהמה בפח נפרד על מנת לא להפסידם בהנחתם יחד עם כלל האשפה.

בפוסקים נחלקו לעניין קליפות שראויים למאכל בהמה במקומות שלא מצויים בהם בעלי חיים, האם יש לשמור עליהם בקדושת שביעית, או שמא רק במקום שיש בהם בעלי חיים שאוכלים מאכלים אלו.

פתרונות

על מנת להימנע מההגבלות שחלות על פירות שביעית, כגון איסור מסחר וכדומה, הובאו בפוסקים פתרונות שונים, חלקם מוסכמים על כל הפוסקים, וחלקם שנויים במחלוקת.

אוצר בית דין

ערך מורחב – אוצר בית דין

אוצר בית דין, בא לפתור את בעיית הסחורה בפירות שמיטה, בסיס הרעיון הוא, שכל העוסקים בגידול ושיווק הפירות, הם שלוחי בית דין, והן פעולים ללא מטרות רווח. כך שהתשלום שהצרכן משלם הוא רק על ההוצאות שהיו בגידול הפירות בלבד. באופן זה אין איסור 'סחורה' מאחר שהכסף אינו ניתן עבור רווח של מאן דהו.

יבול חו"ל

פתרון זה הוא הפתרון הפשוט ביותר והמוסכם על כולם. מאחר שמצוות שמיטה היא מהצוות התלויות בארץ, אזי היא נוהגת מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל, כך שפירות אלו אין בהם שום קדושה, ודינם כפירות רגילים, ואף השדה שגדלו בו, אין בה חיוב השמטת קרקעות ואיסור 'שמור' ו'נעבד'.

יבול נכרי

יובל נכרי, הוא פתרון שעמד במחלוקת גדולה בין הראשונים והאחרונים. עיקרו של פתרון זה הוא לצרוך פירות ויריקות משדות שנמצאים בארץ ישראל אך הם שייכים למי שאינם יהודים.

כאמור פתרון זה נתון בוויכוח, האם אכן פירות שגדלו בשדה שבבעלות גוי אינם קדוישם בקדושת שביעית:

  • שיטת המבי"ט ובנו המהרי"ט (רבי יוסף מטראני), הפירות והירקות הגדלים בשדה של גוי קדושים בקדושת שביעית. לטענתם, עצם העובדה שהשדה בבעלות גוי אין בה כדי להפקיע את השדה מקדושת שביעית, ועל אף שהגוי אינו מצווה בחיובי השמיטה, אך השדה מצד עצמה קדושה, ויש לנהוג בכל תצורת השדה בקדושה כפי שיש לנהוג מתוצרת שדה בבעלות יהודית. לדעות אלו, אף איסור עבודת השדה בשמיטה אסורה, ולכך אין ליהודים לעבוד בשדה. עם זאת אף לדעה זו אין חשש 'שמור' ו'נעבד' בשדה זו, מאחר שחייבים אלו הם חיובים על בעל השדה בלבד, וגוי אינו מצווה במצוות אלו. כמו כן לדעת רוב הפוסקים, לא גזרו חז"ל איסור 'ספיחין' על גידולים שגדלו בשדב גוי בשמיטה. מלבד דעת הרידב"ז שמחמיר.
  • דעתו של רבי יוסף קארו[6] שהתוצרת החקלאית של שדה גוי אינו קדוש בקדושת שביעית, מאחר ששדה של גוי אין נוהג בה מצוות שמיטה כלל, ודינה כדין שדה בחו"ל או כשדה בשאר השנים שאינם שמיטה. דעה זו סבורה כי הקנין שיש לגוי בשדה מפקיע את קדושת השדה, ואין נוהג בה כלל כל המצוות התלויות בארץ, ולדעתו מותר אף ליהודים לעבוד בשדה שבבעלות גויים.

למעשה, בעבר נהגו ביישוב הישן בירושלים כשיטת רבי יוסף קארו. אמנם בסוף ימיו הוביל הרב יוסף שלום אלישיב את הגישה שגורסת כי יש בפירות של גויים קדושת שביעית, ורבים החמירו כדעתו, בעוד שהעדה החרדית ותומכי היתר המכירה טוענים שאין בפירות של גויים קדושת שביעית. בבני ברק המנהג הרווח הוא כפי פסק הרידב"ז (הרב יעקב דוד וילובסקי) והחזון איש (רבי אברהם ישעיהו קרליץ) שהלכו בשיטת המבי"ט.

שליחות

הנוהגים כדעת המחמירים, נמנעים מלקנות תוצרת שגדלה בשדה של גוי בחנויות רגילות (בשל איסור "סחורה בפירות שביעית"), אלא רק בחנויות בהן חותמים הלקוחות על הסכם שליחות. כך קונה הלקוח את התוצרת ישירות מהחקלאי הגוי, כאשר בעל החנות אינו אלא שליח של הצרכן, והתוצרת נחשבת כמי שנקנתה ישירות על ידי הלקוחות מהגוי, באופן העוקף את איסור ה"סחורה".

היתר מכירה

ערך מורחב – היתר מכירה

היתר מכירה, נשען בעיקרו על היתר 'יבול נכרי'. במהלך הדורות הוא עורר פולמוסים נרחבים מהמתנגדים לו, מאמרים ותשובות רבים נכתבו נגדו ובעדו. עיקרו של היתר זה הוא למכור ערב שנת השמיטה את השדות שהן בבעלות ישראל - לגוי, וכך להימנע מחויב השמיטה שהיה צריך לחול על השדה, שכאמור אינו חל לחלק מהדעות על שדה שבבעלות גוים. המתנגדים להיתר זה העלו טענות שונות, מהם נגד עיקר ההיתר, ומהם מסיבות שונות כגון איסור מכירת קרקע בארץ ישראל לגוי ועוד.

למעשה, פתרון זה של היתר מכירה מקובל בציבור הדתי, אך הציבור החרדי - רובו ככולו - אינו סומך על היתר מכירה, ונמנע מלקנות תוצרת זו.

מצע מנותק

ערך מורחב – מצע מנותק

פתרון נוסף למנוע את קדושת פירות שביעית, הוא לשתול את הירקות על מצע מנותק, שאינו מחובר לאדמה. באופן כזה - לדעת הרבה מהפוסקים - לא חל כלל קדושת שביעית על התוצרת, ואין בהם הגבלות כלשהם. הפתרון מבוסס על דברי התלמוד הירושלמי במסכת ערלה[7] שהסתפק האם איסור עשיית מלאכות בשמיטה הוא אף כאשר הן נעשות בגידולים שגדלים בתוך בית. בעל פאת השולחן הכריע שבזמן הזה ששמיטה אינה נוהגת אלא מדרבנן, יש להקל בספק זה של הירושלמי, ולכן זריעה בבית מותרת[8]. החזון איש[9] והרב שלמה זלמן אוירבך[10] כתבו לסמוך על סברה זו רק בצירוף ההתר של עציץ שאינו נקוב.

הערות שוליים

  1. הובאה בתוספות יבמות קסב.
  2. 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד', הלכה ט"ו.
  3. שביעית י', ו'.
  4. הלכות שמיטה ויובל פרק ז' הלכה ג'. וכן מובן גם מדברי רש"י פסחים נב א ד"ה משום שנאמר בארצך
  5. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נב עמוד ב ד"ה מתבערין בכל מקום
  6. בספרו כסף משנה, על משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד', הלכה כ"ט.
  7. פרק א' הלכה ב'
  8. סימן כ' בית ישראל סוף סעיף קטן נ"ב.
  9. סימן כ"ב ס"ק א'.
  10. מנחת שלמה ח"א סימן נ"א ס"ק ז'
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.