פולמוס השבת ביפן

פולמוס השבת ויום כיפור ביפן הוא פולמוס הלכתי, שהתנהל בין גדולי הרבנים, על זמן שמירת השבת ויום הכיפורים ביפן, ושיאו בתקופת מלחמת העולם השנייה. שורש הפולמוס הוא בשאלה היכן עובר קו התאריך על פי ההלכה. כלומר, קו האורך שהתאריך משני צדדיו הוא שונה.

רקע

מרבית הפוסקים הסכימו שבהלכה חייב להיות מקום בעולם שיהיה מרכז העולם ומשם יטה קו התאריך על פי ההלכה, וכפי שכותב רבי יהודה הלוי, בספר "הכוזרי": "ואין להמלט ממקום משותף שבו תהיה תחלת מזרחו ואחרית מערבו" (וזאת בדומה לקביעת קו התאריך הבינלאומי). הפוסקים נחלקו בשאלה היכן מיקומו של קו דמיוני זה. דעות שונות הועלו בעניין, אולם עד סוף המאה השביעית לאלף השישי הדיון היה תאורטי שכן יהודים לא ישבו באזורים שנמצאו באזור שבין קווי התאריך האפשריים על פי הדעות השונות.

בין השנים ה'תרע"ד - ה'תרע"ו, בשנות מלחמת העולם הראשונה, התעוררה השאלה באופן מעשי. בפועל נהגו רוב היהודים המהגרים לשבות ביום שבת המקומי, על פי פסק ההלכה של רב המקום הרב אהרן משה קיסילוב, מרבני ליטא.

בתקופת מלחמת העולם השנייה

בחודש אב ה'ת"ש העניק איש חסד מאומות העולם צ'יאונה סוגיהארה, הקונסול היפני בקובנה שבליטא, ליהודים רבים אשרות כניסה ליפן. כ-5,000 יהודים, חלקם אזרחי פולין שנמלטו לליטא, וחלקם תושבי ליטא - ובהם בחורי ישיבה רבים, בעיקר תלמידי ישיבת מיר, ישיבת חכמי לובלין וישיבת תומכי תמימים - יצאו בזכות פעילות זו מליטא, ועמם ראש ישיבת מיר רבי חיים שמואלביץ, המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, והאדמו"ר מאמשינוב רבי שמעון שלום קאליש. הם נמלטו לקוֹבה שביפן דרך סיביר ברכבת הטרנס-סיבירית, שם שהו כתשעה חודשים.

קוֹבה נמצאת 100° מזרחה לארץ ישראל (135° מזרח לגריניץ'). נתגלעה מחלוקת בין הסוברים שקו התאריך נמצא 90° מירושלים, שאז השבת בקובה חלה כאשר בארץ ישראל כבר יום ראשון (מאחר שקובה נמצאת אחרי קו התאריך , וממילא עוברת ליום הבא), לבין הסוברים שקו התאריך הוא 180° מארץ ישראל, ולשיטתם יוצא שביפן חל יום השבת שש שעות מוקדם יותר באותו יום כמו בארץ ישראל (בדומה לקו התאריך הבינלאומי, שהוא 180° מזרחה לגריניץ').

בתקופת שהותם בקובה נתעוררה השאלה על ידי תלמידי הישיבות, שידעו שיש מחלוקת בין הראשונים על זמן שמירת השבת במקומות שונים ביפן. הקהילה היהודית המקומית שמרה את השבת בים שבת המקומי על פי קו התאריך הבין לאומי, אך היו שהתנגדו לנהוג כמנהג המקום השנוי במחלוקת הראשונים. השאלה נשלחה אל גדולי הרבנים באותה התקופה.

עוד לפני יציאת התלמידים מוילנה, שאלו את הגרי"ז ששהה בעיר מה לעשות עם שמירת השבת. הגרי"ז ענה שמאחר שרבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה לא הכריע בסוגיה בנימוק שאינו יכול להכריע בין שני ראשונים, לא יוכל גם הוא לתת תשובה החלטית, והפנה אותם אל רבי שמחה זליג ריגר. הרב ריגר, שהיה אב"ד בריסק, כתב שתי תשובות בעניין[1] ונטה לדעת בעל המאור כי השבת שם הוא ביום שמקובל שם כיום ראשון, אך מכיוון שהתקבל במקום לנהוג שבת ביום שמקובל שם כשבת, קבע כי יש לסמוך על זה לדינים דרבנן, אך להימנע מעשיית איסורים דאורייתא גם ביום ראשון. כמו כן יש לברך ביום ראשון "גוט שבת" (שבת שלום), ובכך לצאת ידי חובת קידוש השבת, לפי דעת רבי עקיבא איגר.

האדמו"ר מאמשינוב, שהיה ממנהיגי הציבור אז ביפן, פעל רבות על מנת להשפיע על ציבור שומרי המצוות ביפן לנהוג בדעה אחת מחמת איסור "לא תתגודדו" (איסור יצירת סיעות ומחלוקות בתוך עם ישראל).

בתחילה נהגו רוב היהודים ביפן על פי פסקו של הרב ריגר. האדמו"ר מאמשינוב אמר שאינו מרגיש את קדושת השבת ביום ראשון הנהג שם, ורבי יחזקאל לוינשטיין, משגיח ישיבת מיר, אמר על המצב הקיים את מאמר הגמרא "אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים".[2] הרב מנחם מנדל זקס, חתנו של החפץ חיים, פסק אף הוא לשמור את השבת כרגיל ולהימנע ממלאכה ביום ראשון.

יום כיפור

השאלה התעוררה ביתר שאת בקיץ ה'תש"א, כאשר נתעורר הספק באיזה יום צריך לצום את צום יום כיפור. מכתבים נשלחו לרבנים שונים ברחבי העולם, ובהם האמרי אמת מגור, ששלח את בנו, רבי ישראל אלתר בעל הבית ישראל מגור, אל רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי שיפסוק בנושא. הוא פסק שיש לשמור את השבת בשבת כמנהג המקום. מעורבות מפתיעה הייתה של האדמו"ר רבי שלמה גולדמן מזוועהיל, שבהיותו בירושלים פסק שיש לשמור את השבת בשבת המקומית, שכן בהלכות אלו אנו סוברים כדעת הרמב"ם, ופעל רבות שכך יתקבל. הרבי מזוועהיל אף שלח בשליחות מיוחדת את הרב מאיר צבי ברגמן - מקורבו ובן ביתו של החזון איש - כדי לשכנעו בנושא. גם רבי דוד שפירא, מרבני ירושלים, מחבר הספר בני ציון, שהיה בקיא בנושאים אלו, פסק שיש לשמור את השבת בשבת ואת יום כיפור כמנהג המקום.

דעת החזון איש

כשהתעוררה השאלה בתחילתה, כתב החזון איש אל רבי איסר זלמן מלצר שאינו רוצה להתערב בנושא זה. תלמידי ישיבת מיר פנו אל רבם, ראש הישיבה רבי אליעזר יהודה פינקל, שלא גלה עימם ליפן אלא התיישב בארץ ישראל לפני המלחמה, והלה פנה אל הגרי"ז, ששהה כבר בירושלים אך לא רצה שוב לפסוק בנושא. רבי אליעזר יהודה פינקל פנה אל החזון איש, שפסק שיש לשמור שבת ביום ראשון המקומי. החזון איש היה תקיף מאד בדעתו זו ולא רצה לזוז ממנה גם לאחר שרוב רבני ירושלים לא פסקו כמוהו, אף על פי שגם ידידו רבי איסר זלמן מלצר ניסה להניאו מדעתו. הוא אף חיבר את קונטרס י"ח שעות כתשובה לחיבורו של רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי היומם בכדור הארץ. כשקיבלו ביפן את תשובתו של החזון איש, מיד שבתו תלמידי ישיבת מיר ביום ראשון, ומסופר שלאחר קבלת התשובה, נכנס בליל שבת המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין לישיבה, דפק על הבימה ופתח בתפילת "והוא רחום" (תפילת יום חול).

בדעה זו החזיק גם האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים, מסאטמר[3].

בעקבות פסיקה זו התעוררה מחלוקת בין הפליטים השוהים ביפן, וכן בקרב היהודים המקומיים ששמרו שבת בשבת המקומית.

דעת רבני ירושלים

במברק מיום כ' באלול ה'תש"א, שהתקבל בביתו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי (רבה של העיירה קריניק שבפולין, אז בירושלים), נכתב :

אל הרבנים מישקובסקי, אלטר, הרצוג, סולובייצ'יק, פינקל, מלצר. בתי הורנשטיין, ירושלים.
350 יהודים מתחננים, הצילו, ענו מיד באיזה יום לצום יום הכיפורים.

אגודת רבנים ובעלי בתים מקובה.

בעקבות המכתב כינס הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (הרב הראשי לישראל), אספה, וקרא לכל רבני ירושלים להשתתף בה, האסיפה נקראה ליום ד' בתשרי ה'תש"ב. באסיפה הרבנים נכחו: הרב הרצוג, הרב עוזיאל הרב הראשי הספרדי, רבי איסר זלמן מלצר ראש ישיבת עץ חיים, רבי צבי פסח פרנק הרב הראשי של ירושלים, הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, הרב שלמה יוסף זוין, הרב דוד שפירא, הרב יונה מרצבך ראש ישיבת קול תורה, הרב הילמן, הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי, הרב יעקב קלמס, רבי שלמה זלמן אוירבך, וכן נציג החזון איש הרב חיים זאב פינקל. כל הרבנים פסקו בתום האסיפה, כדעת הרב טוקוצינסקי, שעליהם לצום יום כיפור כמנהג המקום שם, רק על מנת לצאת מספק דאורייתא, עליהם לאכול למחרת פחות משיעור אכילה. במברק ששלח הרב הרצוג ליפן ביום ז' בתשרי כתב:
"בתשובה למברק שלכם מיום 12.9 אסיפת הרבנים החליטה, שתענית יום הכיפורים הוא ביום רביעי לפי חשבון הנהוג ביפן. אני מצידי מוסיף, אין לצום גם ביום חמישי מפני סכנה, אבל יש להתנהג ביום חמישי לפי המבואר בשו"ע או"ח (סי' תרי"ח סעיף ז-ח)."

החזון אי"ש לא הסכים לפשרה זו, באומרו שיש מצווה לאכול בערב יום כיפור, והם לא יצאו ידי חובת שני הימים. במברק ששלח לתלמידי הישיבה ביפן כתב:

אחים יקרים, אכלו ביום הרביעי וצומו תענית יום כיפור ביום החמישי ואל תחושו לשום דבר.

הרב מבריסק צידד בפסיקתו של החזון אי"ש, על פי קבלה מאביו ר' חיים, עם זאת הוא לא הסכים לחתום על פסיקה זו שכן חשש שיהיו מי שיחמירו עם עצמם ויצומו יומיים, וכך יגיעו לחשש של איסור פיקוח נפש, דבר שהחמירו בו מאד בבית בריסק.

אחרית המחלוקת

בפועל נהגו רוב התלמידים כהחלטת הרבנים על פי דברי הרב הרצוג. אך היו יחידים שצמו יומיים, והיו אף שצמו חמישים שעות רצוף[4].

חלק גדול מן התלמידים יצאו מן הספק בעקבות העברתם, על ידי הממשלה היפנית, לגטו שאנגחאי, שם לא היו חילוקי הדעות בעניין שמירת השבת. כמו כן הייתה קבוצת תלמידים שהפליגו לפני ראש השנה ליבשת אמריקה והתיישבו בעיר מונטריאול, שבקנדה, מהם תלמידי ישיבת תומכי תמימים, ותלמידי ישיבת חכמי לובלין, מהם היה הרב פינחס הירשפרונג שהיה לרב העיר.

עיין בספר

הערות שוליים

  1. נדפסו במאמרו של הרב דוד קויאט, "שאלת השבת בארצות המזרח הרחוק".
  2. תלמוד בבלי, שבת קיח, ע"א.
  3. בוצינא קדישא, ניו יורק ה'תשנ"ח, חלק ראשון עמוד ר"י.
  4. מפנקסו של עיתונאי חסיד עמוד 119
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.