פולמוס הרבנות בוילנה

פולמוס הרבנות בווילנה היה מחלוקת שפרצה בקהילת וילנה שבליטא בשנים תרפ"ח-תרצ"ב (1928-1932) בין חוגי החילונים והמזרחי לחוגי היהדות החרדית, על רקע מינויו של הרב יצחק רובינשטיין לרב העיר במקומו של רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי. הפרשה הייתה בעלת השפעה רבה וגרמה להחרפת הקרע בין מפלגות המזרחי ואגודת ישראל, ולרבנים רבים לפרוש מתנועת המזרחי.

הרקע לפולמוס

רבנות וילנה

בקהילת וילנה שהייתה החשובה שבקהילות ליטא וכונתה "ירושלים דליטא", מאז פטירת רבה של העיר רבי שמואל בן אביגדור בשנת תקנ"א הוחלט שבשל המחלוקות הרבות בנושא לא ימונה רב חדש לעיר, וכל ענייני הדת ינוהלו על ידי ועד רבנים בני העיר. כאות לדבר, הונחה אבן גדולה על מקומו של הרב משמאל לארון הקודש של בית הכנסת הגדול בעיר[1]. בראשות ועד הרבנים עמדו גדולי תורה מפורסמים- רבי אברהם אבלי פאסוועלער, האחים רבי שלמה הכהן ורבי בצלאל הכהן, ורבי אליהו אליעזר גרודזינסקי. החל משנת תרמ"ז כיהן הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי כחבר ועד הרבנים כממלא מקום חותנו רבי אליהו אליעזר, ובהמשך התמנה לראש הוועד[2]. במשך הזמן נעשו מספר ניסיונות לשנות את הנוהג ולמנות את הרב גרודז'ינסקי לרבה של וילנה, אולם הוא סירב לכך בתוקף[3].

הרבנות מטעם

ערך מורחב – רב מטעם

במקביל, בעקבות התפשטות תנועת ההשכלה במזרח אירופה בסוף שנות הת"ק, התגברה הדרישה מצד חוגי המשכילים לחייב את הרבנים בידיעת השכלה כללית והשפה הרוסית. המשכילים פנו אל השלטונות הרוסיים בדרישה זאת, ואלו נענו ברצון ובצו שפורסם בשנת תקפ"ה (1835) נקבע שבכדי שיוכלו לנהל את ענייני הדת בקהילתם על הרבנים להיות בעלי ידיעה בשפה הרוסית, וכן בעלי השכלה מוכרת בבית מדרש לרבנים או בבית ספר ממלכתי.

בפועל, מכיון שלא נמצאו רבנים שענו על הדרישות המחמירות, מונו לתפקיד "הרבנים" יהודים פורקי עול ובורים לחלוטין ביהדות, שכיהנו כפקידים וניהלו את ענייני רישום הלידות, הפטירות והנישואין תמורת משכורת מקופות הקהילות, וכונו "הרב מטעם". לצידם כיהנו כרבני הקהילות בפועל תלמידי חכמים גדולי תורה ששימשו כאב"דים וכמו"צים כנדרש מרב בישראל[4].

הרבנות מטעם בווילנה

עד שנת תר"ע (1910) שימש כרב מטעם בוילנה ד"ר יהודה ליב קנטור. בשנת תר"ע עזב הלה את וילנה לטובת משרת הרב מטעם בסנקט פטרבורג. על מקומו התמודד חיים טשרנוביץ (המכונה: "רב צעיר"), ששימש עד לאותה שנה כרב מטעם באודסה, ואף הקים שם בית מדרש למורים עבריים ברוח ציונית חילונית, שבין מוריו היו חיים נחמן ביאליק ויוסף קלויזנר. ועד הרבנים בוילנה ובראשו רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, הפעילו את כל כובד משקלם כנגד בחירתו של טשרנוביץ, בו תמכו חוגי החילונים והציוניים, מכיון שראו בו סכנה ליהדות החרדית בשל דעותיו המשכילות שפרסם בעיתונות הציונית, ובשל החשש שיפתח מוסד חינוכי ברוח ההשכלה כפי שפתח באודסה[5].

באותה עת, עבר בעיר הרב יצחק רובינשטיין, בוגר ישיבת סלבודקה, ששימש קודם לכן כרב העיר גניצ'סק שבחצי האי קרים, והיה בעל תעודת בגרות. הרב גרודז'ינסקי הציע לו להתמודד על תפקיד הרב מטעם בכדי להכשיל את בחירתו של טשרנוביץ. רובינשטיין הסכים, והתחייב כי לא יתערב בענייני הקהילה מעבר לתפקידו הרשמי בלבד. ועד הרבנים ניהל תעמולה רחבה בעד בחירתו של רובינשטיין. עמדה לרעתם העובדה כי טשרנוביץ היה מפורסם בשל מאמריו, בעוד רובינשטיין היה אלמוני[6].

בבחירות זכה רובינשטיין בחמישים ושמונה אחוזים מבעלי זכות הבחירה, שכללו אלף שלושים ותשעה איש, באי כוחם של מאה וארבע בתי הכנסת שבוילנה. בשנים הראשונות לאחר בחירתו, קיים רובינשטיין את הבטחתו והצטמצם לתפקידו הרשמי גרידא, ובנוסף היה פעיל בענייני צדקה וחסד. הוא התגלה כלמדן ובקי בהוויות החיים וייצג את הקהילה בכבוד בפני השלטונות[7]. הוא סייע רבות לקהילה היהודית בענייניה הפנימיים ואל מול השלטונות. בזכות קשריו עם השלטונות, הוא מנע את חילול בית הקברות שבעיר, ואת סגירת בית החולים העירוני. הוא אף נאסר מספר פעמים בעקבות פעילותו[8].

הפולמוס

בעת הכיבוש הרוסי של וילנה במלחמת העולם הראשונה, הוציא השלטון פקודת מעצר כנגד הרב גרודז'ינסקי. לרב גרודז'ינסקי נודע על הפקודה מבעוד מועד, והוא ברח מווילנה להומל ואחר כך ליקטרינוסלב. בהיעדרו שימש רובינשטיין כחבר פעיל בוועד הרבנים ושימש בפועל כמנהיג הרוחני של הקהילה. הוא סייע רבות לאנשי העיר בזמן המלחמה, דבר שהקנה לו אהדה עממית רבה. לאחר המלחמה חזר הרב גרודז'ינסקי לוילנה, אבל רובינשטיין המשיך לכהן בוועד הרבנים, והחזיק בסמכויות שנותרו לו מהמלחמה[9].

לאחר מלחמת העולם התגבשו יהודי וילנה למפלגות פוליטיות. בתחילת שנת תר"פ הוקמו בוילנה סניפים של מפלגות המזרחי ואגודת ישראל. הרב גרודז'ינסקי היה ממנהיגיה הבולטים של אגודת ישראל הליטאית, בעוד רובינשטיין היה חבר בתנועת המזרחי, ממייסדי הסניף בוילנה, ואף כיהן כנציגה בסיים הפולני[10].

בסוף שנת תרפ"ח הורה שר פלך וילנה לערוך בחירות למועצת הקהילה. הבחירות נערכו בי"ב באב תרפ"ח (29 ביולי 1928) ובהם זכו המפלגות החילוניות לרוב גדול. לראש המועצה נבחר ד"ר יעקב ויגודסקי נציג הציונים וציר הסיים מטעמם[11]. לאחר הבחירות, ועם כניסתה של מועצת הקהילה לתפקידה, יצא המושל האזורי בדרישה כי תפקידי הרב הראשי וסגניו יאויישו, למרות המסורת שלא למנות רב. המועצה כינסה ישיבה לדון בנושא, והועלו שמות שונים לתפקיד. החוגים החילוניים ומפלגת המזרחי העלו את שמו של הרב רובינשטיין, וטענו כי הוא זכאי להיבחר לתפקיד בעקבות פעילותו למען הקהילה בזמן מלחמת העולם. החרדים תמכו במועמדותו של הרב גרודז'ינסקי שהיה תלמיד חכם מפורסם וראש ועד רבני וילנה[12].

ביום כ"ב בחשון תרפ"ט (5 בנובמבר 1928) התכנסה מועצת קהילת וילנה, וברוב קולות (חמישה עשר תומכים ממפלגות הציונים, הבונד, המזרחי, ומפלגות בעלי המלאכה, כנגד שמונה מתנגדים ממפלגות אגודת ישראל ו"אחדות") נבחר הרב רובינשטיין לרב העיר[13]. ועד רבני וילנה הזמין את מועצת הקהילה לדין תורה, אולם אלו סירבו לבוא לדין, וטענו כי זו "דרישה חצופה".

החל מאדר ב' של אותה שנה (מרץ 1929), ניסתה מועצת הקהילה לקבל את אישור השלטונות הפולנים לבחירתו של רובינשטיין. אגודת ישראל פעלה לביטול ההחלטה, והציעה כי במקום רב יחיד לעיר ימונו ועדת רבנים כמו שהיה נהוג עד לאותה עת. לאחר מספר שבועות של דיונים אישר השר לוויווד את בחירתו של רובינשטיין[9]. הנציגים החרדים עתרו לערכאות הגבוהות ביותר בכדי לבטל את ההחלטה, בטענה כי האישור נועד לצרכים פוליטיים, והוכיחו זאת מהעובדה כי רובינשטיין- שכיהן בנוסף כציר בסיים הפולני מטעם האופוזיציה, עבר לסיעה מתונה יותר[14].

טענות הצדדים

הציונים והמזרחי טענו כי רובינשטיין ראוי לתפקיד בזכות כישוריו הרבים ופעלו יוצא הדופן למען הקהילה בזמן מלחמת העולם ולאחריה, ובנוסף היה תלמיד חכם ולמדן. לעומתם המנהיגים החרדים טענו כי מינוי רב תלוי אך ורק בגדולתו התורנית, ובלי קשר לפעילותו הפוליטית. מינוי של רב בעיר שמתגוררים בה גדולי התורה, הוא "ביזוי כבוד התורה". כמו כן טענו כי מינוי זה הוא תחילת רפורמה בתפקיד הרבנות, ופתח להשתלטות כוחות חילוניים עליו. גם נטען כי רובינשטיין נוהג בכפיות טובה, ובעוד שהרב גרודזנסקי פעל לבחירתו בשנת תר"ע, רובינשטיין מתמודד כנגדו, וניצל את עובדת היעדרותו של הרב גרודזנסקי מהעיר במלחמת העולם לצורך השתלטות על מוסדות הקהילה.

דעת גדולי הדור

לאחר בחירתו של הרב רובינשטיין החלו החרדים במאבק ציבורי לביטול ההחלטה. את המאבק פתח רבי ישראל מאיר הכהן בעל החפץ חיים, שהיה באותה התקופה מגדולי הדור הבולטים ומנהיגה של אגודת ישראל, שפרסם לאחר הבחירות בכסלו תרפ"ט, מחאה חריפה בשם "עלבונה של תורה" שבה כתב:

מה מאד תיצלנה אזני כל שומע, מהשמועה ששמענו זה עתה מהנעשה בעיר ווילנא בדבר שאלת הרבנות דשם, אשר פרצוה ברגל גאוה ובוז פרצת יסודי התורה והאמונה... והנה ירט השטן הדרך לנגדנו שהחליטו ע"י הכרעת רוב הקהלה להרחיק גאוני מורי ישראל מהקהילה הדתית שלא תהי' להם השפעה בענייני הדת ולמנות אלוף לראשם מי שאינו ראוי לכך. אוי לנו שכך עלתה בימינו... ופתרון שאלת הרבנות בווילנא עתה היא התחלת ריפורם, ע"כ אחים ורעים החרדים לדבר ד' ותורתו הדואגים בעד קיום עמנו ישראל, עלינו לחגור שארית כח ולמחות בכל עוז נגד הסכנה המרחפת עלינו, ולעמוד בפרץ בכל האפשרות. וחוב גדול וקדוש על כל מי שנגעה יראת ד' בלבבו לצאת במחאה גלויה נגד העוול הנורא שנעשה בקהלת ווילנא, שזה נגד תוה"ק... וד' ירפא שבר עמנו ויחזק בדקי תורתנו העלובה וישכין שלום בינינו למען כבוד שמו ית' וגו' הישרים בלבותם בהקהילה יתבוננו לתקן את העול הלזה.

מספר ימים לאחר מכן, פורסם בעיתון דער מאמענט מאמר מאת הלל צייטלין, בו פקפק האם המחאה נכתבה על ידי החפץ חיים, מאחר שלא ייתכן כי החפץ חיים כתב מכתב הגובל באיסור לשון הרע[15].

החפץ חיים יצא בהבהרה בשם "מכתב גלוי", כי הדברים יצאו ממנו וכי אין איסור לשון הרע בדבריו ובמעשיו:

שמעתי כי בהעיתון מאמענט נדפס מאמר מכותב אחד, שמתפלא עלי איך לא נזהרתי במכתב מחאתי בדבר הרבנות בוילנא באיסור לשה"ר ומחלוקת והלבנת פנים, אשר אני בעז"ה עוסק בזה כל ימי חיי, ואשר גם עתה בוודאי נזהרתי מזה. גם הוציא מזה משפט שקר ומעוקל, כי לא מדעתי נעשה זאת, ובהשפעת אחרים עלי נעשה. על כן הנני מודיע בשער בת רבים, שבמקום הריסת וחורבן הדת- נעשה כל זה כהלכה, כאשר ביארתי במחאתי, מצווה רבה וחובה גדולה לעשות כל מה שביכולת לתקן הדבר לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ואין בזה שום חשש איסור... ומאד מאד מתרעם אנוכי על אשר בודים ומחפים עלי דברים אשר בשקר יסודם כדי לבלבל דעת השומעים לדברי.

החפץ חיים כינס בביתו שבראדין אספת רבנים וראשי ישיבות, בה השתתפו בין השאר, רבי שמעון שקופ, רבי פסח פרוסקין, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, רבי זלמן סורוצקין, רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי ועוד רבים. הם הוציאו מכתב מחאה בו נאמר[16]:

אחינו בני ישראל אשר בוילנא! דעו נא, כי לא לעדת וילנא בלבד עוותה הקהילה בהחלטתה, כי אם לכלל ישראל כולו לד' ולתורתו! כל מסתכל בעינא פקיחא רואה בזה לא רק פחיתות גדולה בכבוד רבני וגאוני וילנא, כי אם גם חתירה תחת יסוד הרבנות בכלל, לשנות במדינתנו ערכה ודמותה של הרבנות הנהוגה בישראל מדור דור, אשר בזמן קצר תוכל להגיע למדרגת הרבנות בארצות הריפורמא לשם שנתרוקן מתוכנו חלילה.

בהחלטות האספה הוסיפו כי[17]:

הרבנים מצהירים שעל ידי מינוי הרב רובינשטיין בתור רב ראשי לקהילת וילנא, נגרם בזה חורבן והרס לדרך המסורתית של מינוי רבנים אצל יהודים, ושמינוי רב ראשי אך ורק אודות לעסקנותו הפוליטית בו בזמן שבאותה עיר נמצאים רבנים גאונים, משמעותו היא התחלה של רפורמה נוראה בקהילות היהודים.

אחד מעסקני המזרחי שלח מכתב לחפץ חיים בו הוא שואל לעצתו בעניין. החפץ חיים השיב לו כי "פתרון שאלת הרבנות בווילנא עומד ברומו של עולם, ונוגע לכל התורה במדינתינו, ע"כ עצתי לו שלא יתערב בעניין זה ולא יגרום שעל ידו תצא מכשלה לכלל ישראל". במכתב נוסף הוא מבהיר את דעתו כי "ובהתמנות הרי"ר לרב ראשי, הוא עלבון וביזיון התורה שאין למעלה הימנו"[18].

ועד רבני וילנה יצא גם הוא במכתב כנגד ההחלטה, בו נטען כי יש להמשיך את המנהג שלא למנות רב, משום שלאף רב חי אין אפשרות לנהל את הרבנות בעיר בה מתגוררים גדולי תלמידי החכמים[19].

אף גדולי התורה מארצות נוספות יצאו במחאה, ביניהם רבי יוסף חיים זוננפלד מירושלים, שכתב[20]:

נצטערתי מאד אל השמועה כי באה, שיד החפשים רוממה וגברה למנות בעיר רבתי בדעות וילנא רב ראשי מי שהיה מטעם הממשלה, והקהילה חושבת לנשאות אותו לכל לראש, ולהרכיבו על כל גאוני וגדולי התורה שבעיר תפארת זו. והנני מצטרף בזה עם כל המוחים מחאה עזה על הפרצה הנוראה ועל חילול שם שמים זה שנעשה בעיר וילנא.

המאבק המרכזי הובל על ידי האחים קרליץ, רבי מאיר קרליץ שהיה חבר בוועד הרבנים, חתנו של ראש ועד הרבנים הקודם ה"חשק שלמה" ובעל השפעה נרחבת, ורבי אברהם ישעיהו קרליץ, אז תלמיד חכם אלמוני כבן חמישים ממקורביו של הרב גרודז'ינסקי, שהחל לראשונה בפעילות ציבורית[21]. הוא נקט בפעולות שונות, ובא בדברים עם רבנים שונים שסבר כי ביכולתם להשפיע על מהלך העניינים. הוא קיים התייעצות מתמידה עם החפץ חיים בקשר לדרכי הפעולה[22]. בהשראתו התפרסמו מאמרים חריפים כנגד התומכים ברובינשטיין בשבועון החרדי "דאס ווארט"[23], גיליון אחד אף הוחרם על ידי השלטונות בעקבות השמצות על רובינשטיין[24]. בהקשר לכך, דיבר פעם עם מקורביו כנגד רב מסוים בו חשד כי הוא נוטה לטובתו של רובינשטיין[25], ולאחר זמן נתברר לו כי טעה בשיפוטו. על טעות זו כתב את איגרתו המפורסמת "ואם הותר לדבר לה"ר על אומן באומנותו להאיש הדורש עליו לצורך, על מי שתורתו אומנותו לא כ"ש שמותר להודיע להמחזיקים בתורה וצריכים לדעת, כי הידיעה של חכמי הדור לבם ומידותם הן הן גופי תורה".

כמו כן, הרבנים שנבחרו כסגניו של רובינשטיין סירבו להתחיל בתפקידם כאות מחאה[26]. בנוסף, האחראים על קופת הצדקה של וילנה, "צדקה גדולה", סירבו להעביר את השליטה על נכסי הקופה למועצת הקהילה עד לסיום המשבר[9].

עם זאת, הרב גרודז'ינסקי עצמו שמר על יחסים טובים עם הרב רובינשטיין, וביקורים והתייעצויות הדדיות היו לדבר שבשגרה[27].

ניסיונות פשרה

בניסיון להרגיע את הרוחות, ניסו מספר רבנים ועסקנים להציע פשרות, באמצעות מינוי הרב גרודז'ינסקי לצידו או לסגנו של רובינשטיין, אבל המשא ומתן על כך נכשל. בניסיון לצאת מהמצב אף הועלתה הצעה קיצונית, להקים קהילה חרדית נפרדת בה יכהן הרב גרודז'ינסקי. הצעה זו עמדה בניגוד מוחלט לדרכה של אגודת ישראל, שטענה כי היא מייצגת את הרוב השקט של יהדות מזרח אירופה. הרב גרודז'ינסקי הסכים להצעה, אבל היא נתקלה בסירוב מוחלט מצד החפץ חיים, שכתב לו "רוב צער יש לי מזה אשר יש מסתפקים לעשות פשר בדבר הרבנות בוילנא... לדעתי אין לעשות זה בשום אופן, ואין לנו להיות מן הראשונים לעשות סדר כזה לחלק את הרבנות בישראל לשתי רשויות"[28]. לאחר מכן גם השלטונות סירבו לאשר את ההצעה[9]. יש טוענים, כי בקיץ תרצ"ב אישרו השלטונות לשני רבנים לכהן במקביל, והרב גרוז'ינסקי התמנה גם הוא לרב העיר בנוסף לרובינשטיין, ובכך שכך הפולמוס[9][29].

השפעת הפולמוס

בעקבות תמיכתה של תנועת המזרחי במועמדותו של רובינשטיין, רבנים רבים מחברי התנועה הודיעו על התנערותם ממנה. רבי חנוך אייגש בעל ה"מרחשת" ומחברי ועד הרבנים, פרסם על פרישתו ממפלגת המזרחי, וכי הוא רואה במעשיה "פשיטת רגל לדרך המזרחי על פי התורה והמסורה"[30]. כמוהו נהג רבי אברהם יעקב הכהן בנו של רבי שלמה הכהן רבה הקודם של העיר, אשר פרסם כי "הנני להודיע שאין לי זה מכבר שייכות להסתדרות המזרחי בוילנא. לדאבוני סר המזרחי הפולני דהאידנא מהדרך ומעשיו גורמים הפסד להיהדות החרדית"[31]. גם רבי אהרן רבינוביץ, רב העיר לידא וחתנו של הרב יצחק יעקב ריינס מייסד המזרחי, פרש מהמפלגה כאות מחאה[32]. אחיו של החזון איש, רבי מאיר קרליץ שהיה חבר המזרחי, פרש אף הוא, ובעקבות מעורבותו בפרשה אולץ להתפטר מחברותו בוועד הרבנים, עקב טענות כי על ידי פעילותו נפגעו הכנסות הקהילה, ועבר לכהן כרב בלכוביץ[33].

למעשה, הציבור החרדי בעיר לא קיבל את מרותו של רובינשטיין והמשיך להתנהל תחת ועד הרבנים בראשותו של הרב גרודז'ינסקי. המאבק על הרבנות, אף שלא נשא פרי, העצים את כוחו של הרב גרודזנסקי בקרב החרדים[34]. לאחר פטירת החפץ חיים בשנת תרצ"ג, היה הרב גרודז'ינסקי למנהיג החרדי הבולט, ושימש כנשיא מועצת גדולי התורה וכנשיא ועד הישיבות עד לפטירתו בשנת ת"ש. פולמוס זה קיבע את היחס העוין כלפי תנועת המזרחי מצד מנהיגי היהדות החרדית, בייחוד הליטאית, במאה הבאה[35].

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • Bacon, G. "Rubinstein Vs. Grodzinski: The Dispute Over the Vilnius Rabbinate and the Religious Realignment of Vilnius Jewry, 1928-1932," in: Izraelis Lempertas (ed.), The Gaon of Vilnius and the Annals of Jewish Culture, Vilnius: Vilnius University Publishing House, 1998, pp. 295-304 (באנגלית)
  • משה מאיר ישר, החפץ חיים חייו ופעלו, כרך שני תל אביב תשי"ט, עמודים תשס"ג- תשס"ז.
  • אהרן סורסקי, אחיעזר- פרקי חיים, בתוך: קובץ אגרות אחיעזר חלק שני בני ברק תש"ל, עמודים תרפ"ד- תרצ"ה.
  • רבי שלמה כהן, פאר הדור- חיי החזון איש, חלק ראשון בני ברק תשכ"ז, עמודים ש"ב- ש"י.
  • שמעון יוסף מלר, רבן של כל בני הגולה- תולדות רבינו חיים הלוי סאלאוויצ'יק מבריסק, חלק ב' ירושלים תש"פ, עמודים 455- 462.

הערות שוליים

  1. אהרן סורסקי, אחיעזר- פרקי חיים, בסוף קובץ אגרות אחיעזר כרך ב' בני ברק תש"ל, עמ' תרפ"ד. פעם אחת בלבד הפרו קהילת וילנה את המנהג כשפנו בשנת תקצ"ו לרבי עקיבא איגר בבקשה לכהן כרב בעירם, אבל הוא דחה את הבקשה. אגרות רבי עקיבא אייגר, ירושלים תשנ"ט, אגרת י"ז.
  2. שמואל רוטשטיין, האחיעזר- חייו ופעולותיו, תל אביב תש"ב, עמ' 14.
  3. לאחר הפולמוס אמר, כי הוא טעה בכך שלא קיבל את הרבנות מלכתחילה ובכך הייתה המחלוקת נמנעת, אלא ש"בשר ודם אינו רואה את העתיד להתרחש". רוטשטיין, האחיעזר, עמ' 38- 39.
  4. ראה על כך בהרחבה אצל שמעון מלר, רבן של כל בני הגולה, חלק ב' ירושלים תש"פ, עמ' 399 ואילך.
  5. סורסקי, אחיעזר-פרקי חיים, עמ' תרפ"ו, ישראל קלוזנר, וילנה, ירושלים דליטא, תל אביב תשמ"ג, עמ' 83.
  6. רוטשטיין, האחיעזר עמ' 36- 37. לעומת זאת, רבי חיים סולובייצ'יק התנגד לתעמולה בעד בחירתו של רובינשטיין, וטען כי עדיף רב מטעם בור ביהדות מאשר תלמיד חכם. מלר, רבן של כל בני הגולה חלק ב', עמ' 456.
  7. רוטשטיין, האחיעזר, עמ' 37, קלויזנר, וילנה, עמ' 83.
  8. ראה אצל אברהם מאיר, מוסף שבת קודש יתד נאמן, חוקת תשמ"ח עמ' 7.
  9. 1 2 3 4 5 גרשון בקון, "רובינשטיין נגד גרודז'ינסקי: המחלוקת על רבנות וילנה והקו הדתי של יהדות וילנה 1928-1932", הגאון מווילנה ודברי ימי התרבות היהודית- חומר מהכנס המדעי הבינלאומי וילנה 10–12 בספטמבר 1997, בית הוצאה לאור של אוניברסיטת וילנה, 1998.
  10. הרב שלמה כהן, פאר הדור, בני ברק תשכ"ז, עמ' ש"ד. קלויזנר, וילנה, עמ' 162.
  11. ראה את התוצאות המדויקות אצל קלויזנר, וילנה עמ' 226.
  12. קלויזנר, וילנה, עמ' 226.
  13. רוטשטיין, האחיעזר עמ' 38, פאר הדור עמ' ש"ו, קלויזנר, וילנה עמ' 226.
  14. רוטשטיין, האחיעזר, עמ' 37- 38
  15. המאמר מתוך דער מאמענט ט"ז כסלו תרפ"ט, באתר הספריה הלאומית.
  16. דאס ווארט ט"ו טבת תרפ"ט, אגרות ר' חיים עוזר חלק שני ניו יורק תשס"א, אגרת תקט"ז.
  17. מתורגם מאידיש, אגרות ר' חיים עוזר שם, אגרת תקי"ח.
  18. יצחק גנוז, התייחסותו של החפץ חיים לבחירת רב ראשי לוילנה לאור מכתביו, סיני כרך קל"א, תשרי תשס"ג, באתר אוצר החכמה.
  19. אגרות ר' חיים עוזר שם, אגרת תקי"ח.
  20. דאס ווארט י' אדר ב' תרפ"ט, נדפס אצל מנחם מנדל גרליץ, מרא דארעא דישראל, חלק א' ירושלים תשכ"ט, עמ' רי"ד. וראה צילום מכתב בנוסח אחר.
  21. פעילות שעמדה בניגוד מוחלט לאפיו המסתגר והביישני. בנימין בראון, החזון איש, ירושלים תשע"א, עמ' 53.
  22. פאר הדור ח"א עמ' ש"ז.
  23. סורסקי, אחיעזר- פרקי חיים, עמ' תרצ"ב.
  24. קלויזנר, וילנה, עמ' 227.
  25. בנימין בראון (החזון איש עמ' 53 הערה 148) משער כי מדובר ברבי חנוך אייגש בעל ה'מרחשת'.
  26. להוציא את הרב שמואל פריד (אביו של חיים הלל פריד). קלויזנר, וילנה עמ' 227.
  27. מוסף שבת קודש חוקת תשמ"ח עמ' 9.
  28. המכתב נשלח בעקבות פנייתו של החזון איש אל החפץ חיים. סורסקי, אחיעזר- פרקי חיים, עמ' תרצ"א.
  29. קלויזנר, וילנה, עמ' 227, רוטשטיין, האחיעזר עמ' 38.
  30. דאס ווארט, כ"ד אדר ב' תרפ"ט.
  31. אלה אזכרה כרך ו' ניו יורק תשכ"ה, עמ' 45.
  32. סורסקי, אחיעזר- פרקי חיים, עמ' תרצ"ג.
  33. פאר הדור ח"א עמ' ש"ה, קלויזנר, וילנה עמ' 227.
  34. בראון, החזון איש עמ' 54.
  35. אברהם מאיר וקסלשטיין, אגודת ישראל והמזרחי- משני עברי המתרס, בראון, החזון איש, עמ' 54.

This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.