עביד איניש דינא לנפשיה

עביד איניש דינא לנפשיה (תרגום מארמית: עושה אדם דין לעצמו) הוא פסק הלכתי הנותן ליחיד באופנים מסוימים כח לאדם ליטול את החוק לידיו.

עיקרי ההיתר ומהותו

שאלה זו מתחלקת לשני יישומים מרכזיים: "במקום דאיכא פסידא" – כשיש הפסד מיידי, ו"במקום דליכא פסידא" – כשאין הפסד מיידי וניתן להמתין להכרעת-דין. התלמוד קובע כי במקום שיש הפסד, קיימת הסכמה כי מותר לאדם לעשות דין לעצמו; לדוגמה, אדם שמילא את חצר חברו בכדים, רשאי חברו לשבור אותם כדי לצאת ולהיכנס לחצרו שלו. לעומת זאת במקרה בו אין הפסד מיידי, נחלקו רב יהודה ורב נחמן: לשיטתו של רב נחמן, אף במקרה בו אין הפסד מיידי – אדם עושה דין לעצמו[1].

הרמב"ם והשו"ע[2] פוסקים להלכה כשיטתו של רב נחמן, וכותב: "יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה - אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו – אין סותרין את דינו" (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב', י"ב).

על אף שנפסק להלכה כרב נחמן נחלקו הראשונים באיזה ויכוח ממוני יש אפשרות להכריע על ידי עשיית דין לעצמו הרמ"ה[3] והמרדכי[4] פוסקים שאין לעשות דין לעצמו אלא רק אם הוא תובע חפץ מסוים ודן שהוא בבעלותו אך במקרה שהוא תובע ממון אין לעשות דין לעצמו, לעומתם הרא"ש והרמב"ם[5] פוסקים שבכל דין ממוני יכול לעשות התובע דין לעצמו, להלכה נחלקו השו"ע והרמ"א, דעת השו"ע כהרא"ש והרמב"ם ואילו דעת הרמ"א כהמרדכי והרמ"ה.

וביאר רבי שמחה זיסל ברוידא[6] שנחלקו במהות הכח שניתן ליחיד לעשות דין לעצמו, שהרמ"ה והמרדכי סברו שיכולתו לעשות כן היא מתוקף היותו של התובע שליח בית דין מהנתבע לקחת את החפץ השייך לו ולגבי דין זה הרי כבר פסקו בית דין שחפץ ששייך לבעליו מגיע לו שאין הלכה זו מצריכה דיון ופסיקה מחודשת והפעולה שהתובע עושה אינה אלא פעולת גבייה שבכחו של כל שליח בית דין לעשות מה שאין כן לגבות חוב ממון אינה פעולת גבייה גרידא אלא היא פסק בית דין שהנתבע חייב לתובע מה שאין לאדם סמכות ללא בית הדין, אך הרא"ש והרמב"ם סברו שהאדם העושה דין לעצמו כחו ככח בית דין אף לפסוק שהממון שהוא תובע מגיע לו על פי דין ולכן יכול לגבותו מהנתבע כבית דין.

פרטי ההיתר

רמת הבירור אותה צריך הנתבע לפני שעושה דין לעצמו

אין היתר לאדם לעשות דין לעצמו אלא אם כן הוא דין אמת על פי ההלכה, וכמבואר בלשון הרמב"ם לעיל: "...ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו..." (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב', י"ב). עם זאת יש להבדיל בין רמות שונות של בירור, באלו אופנים רשאי אדם לסמוך על טענות עצמו וליטול את הדין לידיו.

כשברור לכל שהצדק עם הניזק

במקרה שבו עצם המקרה מוכיח על צדקת טענותיו של הניזק, כגון כשגזלן מתנפל עליו וחוטף את ממונו בכח, או כאשר אדם מזיק אותו בזדון ובמוצהר, ודאי מותר לאדם לעשות דין לעצמו, ולדעת רב יהודה דווקא בתנאי שהדבר מוגדר "מקום פסידא".

כשביכולתו להוכיח את צדקתו בבית-הדין

גם במקרה שבו אין צדקת הניזק מוכחת ועומדת, אך ברור לו כי הצדק איתו וביכולתו להוכיח את הדבר בבית הדין, באמצעות טענות או בהבאת עדים, מוכיח הב"ח מלשון הרמב"ם והטור כי מותר לניזק לעשות דין לעצמו ולברר ולהוכיח אחר כך את צדקתו בבית הדין[7].

כשאינו יכול להוכיח את צדקתו בבית-הדין

במקרה שבו מבקש הניזק לעשות דין לעצמו בטענת ברי, על סמך עובדות הידועות לו באופן ברור, אך בלא ראיות והוכחות שיאפשרו לו לאמת את טענותיו בבית הדין, מבואר בפרישה כי אין לו התר לעשות דין לעצמו, ואפילו אם יתפוס ממון מן המזיק יוציאו אותו מידו בבית דין[8].

הצורות שבהם יכול ליטול את החוק לידיו

האם יכול לפעול באלימות כנגד חבירו

השו"ע[9] פוסק "ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו" כלומר אם לצורך נטילת הממון נצרך לפעול באלימות כנגד חבירו רשאי לעשות כן, אך התומים[10] הקשה שבמקום אחר[11] כתב השו"ע שאין לאדם זכות לחבול בחבירו כדי להוציאו מרשותו, ובספר נתיבות המשפט[12] יישב שיש חילוק בין עשיית דין במטלטלין לבין להוציא אדם זר שפלש לרשותו, שכאשר בא ליטול מטלטלין או ממון השייכים לו אם לא נוטלם הרי יש כאן חשש הפסד שאם לא יטלם יכול הגנב לקחתם, אך הקרקע במקומה עומדת ויכול לפנות לבית דין שיוציאו את מי שפלש לרשותו ולכן אין היתר לפעול באלימות כנגד מי שפלש לרשותו אף שעשיית דין לעצמו מותרת באופן כללי.

פנייה לערכאות לצורך עשיית דין לעצמו

אסור לתבוע אדם לערכאות של גויים, אך מחדש המהרש"ל[13] שחלק מהכלים העומדים לרשות היחיד שעושה דין לעצמו אם אין לו אפשרות אחרת היא לתבוע בערכאות של גויים, אך האגרות משה[14] מסייג פסק זה רק לאופנים שבהם ידוע שהערכאות לא יחמירו בעונשו יותר מדין תורה אך אם העונש הקצוב בחוקיהם גדול מדין התורה אין היתר לפנות לערכאות באופן זה.

דינא לנפשיה בדיני קנסות

לעיתים עשיית דין עצמאית מאפשרת לאדם להציל ממון כאשר בית הדין אינו עומד לסייע לו בכך. דוגמה לכך היא פסק ההלכה של הרא"ש, הקובע שאף על פי שבימינו אין דנים דיני קנסות – כגון גנב שאמור לשלם את כפל גניבתו ובימינו ישלם רק את הקרן, אך אם הבעלים לקח בכוח מידי הפושע את הקנס המגיע לו – אין מוציאים מידו[15].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כז עמוד ב.
  2. חושן משפט סי' א' סעיף ד'
  3. הובא ברא"ש ב"ק פ"ג ס"כ
  4. ב"ק פ"ג ס"ל
  5. שם
  6. שם-דרך מסכת בבא קמא סימן נח'
  7. ב"ח ארבעה טורים חושן משפט סימן ד
  8. פרישה ארבעה טורים חושן משפט סימן ד
  9. שם
  10. סי' ד ס"ק א'
  11. סי' תכו' ס"ו
  12. סי' ד' ס"ק א'
  13. בבא קמא פ"ג ס"ו
  14. או"ח ח"ה סי' ט'
  15. פסקי הרא"ש על מסכת בבא קמא, סימן כ'.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.