סהרה המערבית

הרפובליקה הערבית הדמוקרטית הסהראווית
الجمهورية العربية الصحراوية الديمقراطية
דגל סמל
המנון לאומי אין
יבשת אפריקה
שפה רשמית ערבית, ברברית, ספרדית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
לעיון
27°9′13″N 13°12′12″W / 27.15361°N 13.20333°W / 27.15361; -13.20333
משטר טריטוריה בשליטת מרוקו
הקמה
עצמאות מספרד

14 בנובמבר 1975
דת אסלאם[1]
שטח[2]
- דירוג עולמי
266,000 קמ"ר[3]
79 בעולם
אוכלוסייה[4]
(הערכה ליולי 2020)

- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות

652,271 נפש[3] 
167 בעולם
2.45 נפש לקמ"ר
231 בעולם
אוכלוסייה לפי גילים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 36.93%
גילאי 15 - 24 19.49%
גילאי 25 - 54 34.52%
גילאי 55 - 64 5.11%
גילאי 65 ומעלה 3.95%
תמ"ג (PPP)[5]
(הערכה לשנת 2007)

- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש

907 מיליון $ 
205 בעולם
1,390 $
221 בעולם
מטבע דירהם מרוקאי (MAD)
אזור זמן UTC
סיומת אינטרנט .ma
קידומת בינלאומית 212

סהרה המערבית היא טריטוריה בצפון-מערב אפריקה, הנמצאת כיום כמעט כולה בשליטת מרוקו, מאז סיפוחה בשנת 1979, אף שרוב הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בסיפוח זה. גבולותיה הם: מרוקו מצפון, אלג'יריה בצפון-מזרח, מאוריטניה במזרח ובדרום והאוקיינוס האטלנטי במערב. בירת הטריטוריה היא לעיון (אל-עיון) ובה חיה רוב האוכלוסייה. דתם של תושבי סהרה המערבית היא האסלאם, והניבים הנפוצים ביותר הם של ערבית.[6]

היסטוריה

החל מוועידת ברלין בשנת 1884 ועד שנת 1975 נקראה הטריטוריה סהרה הספרדית והייתה תחת שלטון ספרד. עם סיום השלטון הספרדי תבעו מרוקו ומאוריטניה ריבונות על הטריטוריה, וחילקו את שטחה ביניהן. שני החלקים נקראו סגייה אל-חמרה וריו דה אורו. מרוקו כבשה את שני חלקיה הצפוניים של סהרה המערבית בשנת 1976. במקום קמה תנועת מחתרת בשם חזית פוליסריו, בתמיכת אלג'יריה. ב-1979 נסוגה מאוריטניה מחלקי הטריטוריה שבהם שלטה, ומרוקו תפסה את רוב השטח. מאבקה של התנועה נמשך עד היום, מכיוון שמרוקו ממשיכה לטעון לריבונות על שטח זה. כדי לחזק את שלטונה במקום יישבה מרוקו יותר מ-100,000 תושבים מאזרחיה, ואילו חלק גדול מכ־200,000 התושבים המקוריים בבירה אל-עיון נעקרו מבתיהם ויושבו במחנות פליטים. לאחר הכיבוש החלה מלחמת גרילה נגד המרוקאים, אולם זו הסתיימה בהסכם הפסקת אש משנת 1991 ובהקמת MINURSO.

התושבים המקומיים הכריזו על עצמאות הטריטוריה בשם רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית, אולם מרוקו התעלמה מההכרזה. רוב מדינות העולם אינן מכירות בריבונות מרוקו על השטח.

מרוקו הקימה חומת גבול לאורך 2,700 ק"מ המוגנת על ידי 120,000 חיילים מרוקאים ומוקפת במוקשים. החומה מחלקת את סהרה המערבית בין השטח הנשלט על ידי מרוקו ובין השטח בשליטת מחתרת "פוליסריו" השואפת לעצמאות סהרה המערבית. נכון לשנת 2020, שלטה מרוקו בכשלושה רבעים מהטריטריה. חזית הפוליסריו שלטה בשאר השטח.[7]

בנובמבר 2020, לאחר כ-30 שנות הפסקת אש, חודש העימות בין חזית פוליסריו למרוקו,[8][9] בעקבות מבצע צבאי שפתחה מרוקו.[10]

מעמדה הפוליטי של סהרה המערבית

מעמדה החוקי של הטריטוריה ושאלת עצמאותה שנויים במחלוקת. המרוקאים טוענים לשליטה על האזור, אולם תושבי המקום רוצים עצמאות. רוב מדינות העולם אינן תומכות בטענה המרוקאית.

האו"ם דן בקיום משאל עם במקום וקביעת עתיד הטריטוריה לפי תוצאותיו, אך משאל העם נדחה שוב ושוב וטרם יצא אל הפועל, בשל מחלוקת האם המרוקאים שיושבו שם יהיו רשאים להצביע בו, וכן עקב התנגדותה של מרוקו.

תושבי סהרה המערבית וסוגיית ההגדרה העצמית

שני רכיבים מרכזיים היוו רקע לרצונם של בני העם הסהרווי בהגדרה עצמית. ראשית, הרכב אוכלוסיית סהרה המערבית בנוי בעיקר מבני שבט הסהרווי. שבט זה מייצג תמהיל המורכב מילידי המקום, שבטים ברברים סהנג'ים, אפריקאים וערבים שמוצאם מחצי האי ערב. המרכיב ששימש לאחדות בין השבטים השונים היה תהליך הדרגתי של התפשטות האסלאם. תהליך זה הוביל ליצירתו של לאום סהרווי בעל ייחודיות אתנית, לשונית, דתית ותרבותית.[11] שנית, אורח החיים של הסהרווים התאפיין לרוב בנוודות ורעיית צאן, אך לאחר החלטת ספרד להפוך את סהרה המערבית לפרובינציה ספרדית עם מאפיינים אוטונומיים בדמות קיומה של אספה כללית ויכולת חקיקה, עברה האוכלוסייה תהליך מודרניזציה שהשפיע על חיזוק התודעה הלאומית של בני הסהרווי.[12] פרט לבני שבט הסהרווי, כוללת סהרה המערבית גם כ-200 אלף אנשים שהגיעו ממרוקו בשנת 1975, במטרה להשתלט על אדמות שהיו מוחזקות עד אז בידי השלטון הספרדי.[13]

החלטה 1514[14] של העצרת הכללית של האומות המאוחדות היוותה אשרור בינלאומי לרצונם של בני הסהרווי להגדרה עצמית. ההחלטה קובעת בין היתר, כי יש להביא לידי סיום כל שלטון קולוניאליסטי באשר הוא, זאת מתוקף הזכות שישנה לכל עם להגדרה עצמית, לקבוע לעצמו באופן חופשי את מצבו הפוליטי, ולהגשים באופן חופשי את שאיפותיו הכלכליות, החברתיות והתרבותיות. ההחלטה שימשה בסיס[11] להחלטה 2072 של העצרת הכללית של האו"ם, בה נקבע כי על ספרד לנקוט בכל האמצעים הדרושים על מנת לשחרר את סהרה המערבית מידי השלטון הספרדי.[15] כמו כן, זכותם של תושבי סהרה המערבית להגדרה עצמית קיבלה אישור בינלאומי ב-7 החלטות של העצרת הכללית של האו"ם שהתקבלו בשנים 1966–1973. ההחלטות מדגישות את הצורך בעריכת משאל עם באזור. אלא שהשינוי בתמהיל האוכלוסייה הפך לסוגיה מרכזית במסגרת המאבק להגדרה עצמית, נוכח המחלוקת סביב זהות האנשים שיש לאפשר להם להצביע במסגרת משאל העם על עצמאות.[13]

הניסיונות לסיפוח סהרה המערבית והמאבק של חזית פוליסריו

בשנת 1966 הצהירו מרוקו ומאוריטניה על סיפוח סהרה המערבית במטרה להבטיח את זכויותיהם באזור,[13] אך חוות דעת מייעצת לבית הדין הבינלאומי לצדק[16] פגעה קשות במאמצים אלו.[13] בניסיון לסיים את השליטה הזרה באזור, קמה תנועת מאבק נגד הממשל הספרדי. לאחר נפילת תנועה זו, קמה בשנת 1970 חזית פוליסריו, שהשתמשה במאבק מזוין על מנת להשיג עצמאות. החזית נתמכה בידי בני העם הסהרווי.[11] תמיכה זו התגלתה כחשובה נוכח מהלכים משמעותיים שמרוקו ביצעה בשנת 1975, אשר נועדו לקדם את סיפוחה של סהרה המערבית.

בנובמבר 1975, הורה חסן מלך מרוקו על "צעדה ירוקה" שבמהלכה כ-200 אלף אזרחי מרוקו צעדו אל תוך סהרה המערבית. מטרת הצעדה הייתה להבהיר את רצון העם שהטריטוריה תהיה חלק ממרוקו.[11] בתגובה לכך, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 380,[17] בה קראה למרוקו לסגת משטחה של סהרה המערבית. צעדה זו הייתה צעד אחד מתוך תוכנית רחבה יותר שמטרתה הייתה לספח שטח זה. ב-14 בנובמבר 1975 נחתם "הסכם משולש" על ידי מרוקו, ספרד ומאוריטניה. הסכם זה קבע כי יש להקים משולש מנהלי שתפקידו לנהל בפועל את השטח. חצי שנה לאחר מכן חתמו מרוקו ומאוריטניה על הסכם שבו הן חילקו את סהרה המערבית - החלק הצפוני שייך למרוקו, החלק הדרומי למאוריטניה. עם זאת, ההסכם לא אומץ על ידי העצרת הכללית של האו"ם, עובדה המדגישה כי מדינות העולם למעשה לא הכירו בטענות של מרוקו ומאוריטניה לריבונות על השטח.[11] בהחלטה 34/37 של המועצה הכללית של האו"ם, הוכרה חזית פוליסריו כנציגה הלגיטימית של העם הסהרווי.[18] השליטה הקולוניאלית הספרדית הסתיימה בשנת 1975, ואף על פי שהיא לא הצליחה לקיים את רצונות האוכלוסייה שחיה בשטחה, היא יצרה תנאים לכך שישות סהרווית תוכל להיווסד. כתוצאה ממהלכים אלה הצליחה חזית פוליסריו להקים את רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית (ה-SADR) בפברואר 1976. כיום נחשבת ה-SADR לחברה מלאה באיחוד האפריקאי, ואף מוכרת על ידי יותר מ-80 מדינות.[12]

משאל העם

המאבק של חזית פוליסריו התבטא בין היתר בתקיפות שנועדו להביא לקיומו של משאל עם באזור. בשנת 1974 הכריזה ספרד שהיא למעשה מוכנה לארגן משאל עם אשר יכלול אפשרות של הגדרה עצמית לאוכלוסייה החיה בסהרה המערבית. תגובתו של מלך מרוקו להכרזה זו הייתה שמדינתו לא תקבל את תוצאות משאל העם מכיוון שהוא כולל את האופציה לעצמאות של הטריטוריה. המועצה הכללית של האו"ם דחקה בספרד לדחות את קיומו של משאל העם, עד אשר היא תוכל להחליט על הליך הדה-קולוניזציה שתכלול חוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.[11] ב-20 בספטמבר 1988, החליטה מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 621, למנות נציג מיוחד בסהרה המערבית. המועצה אף ביקשה ממזכ"ל האו"ם לקיים משאל עם להגדרה עצמית עבור האנשים הסהרווים, אשר יהיה מפוקח ומאורגן באמצעות האו"ם ובשיתוף פעולה עם האיחוד האפריקאי.[19] ההחלטה לקיים את משאל העם נתמכה בין היתר בהסכמתם של ממלכת מרוקו ותנועת חזית פוליסריו ולכן רק לאחר מכן, בשנת 1990, בהחלטה 658 של מועצת הביטחון הוקם כוח משימה של האו"ם, שמטרתו לקיים משאל עם בסהרה המערבית.[20] תוכנית זו נקראה "תוכנית ההתיישבות", כאשר יעדה המרכזי הוא קיום משאל עם חופשי והוגן שבו האנשים הסהרווים יוכלו לממש את זכותם להגדרה עצמית ולבחור בעצמאות או במיזוג עם מרוקו. הזכאות להצבעה התבססה על מפקד האוכלוסין האחרון שביצע השלטון הקולוניאלי הספרדי שמנה כ-75,000 איש. צוות משלחת האו"ם, MINURSO, שתפקידו לפקח על הפסקת האש באזור וכן על משאל העם, התחיל לפעול בספטמבר שנת 1991 כאשר משאל העם היה אמור להתקיים בשנת 1992.

על אף תוכניות אלה, משאל העם מעולם לא התקיים. רק בשנת 2000, MINURSO הצליחו לסיים את איסוף הנתונים ולהכריע מי יוכל להשתתף במשאל העם. הם קבעו כי 86,386 איש רשאים להצביע. השלב הבא היה לקיים את משאל העם, אך מרוקו שוב ערערה על רשימת המצביעים. המצב התדרדר עד שמלך מרוקו החדש, מוחמד השישי, הצהיר בשנת 2002 כי הרעיון למשאל עם תם.[12] בשנת 2003 נערך ניסיון נוסף לביצוע משאל עם שיכריע סופית את מעמדה מעמדה של הטריטוריה. הוצע כי משאל העם יכלול גם תושבים ממרוקו אשר נמצאים בשטח מאז שנת 1999, ולא רק את העם הסהרווי. תנועת חזית פוליסריו קיבלה את התוכנית, אך מרוקו דחתה אותה.[11]

מעמדה הפוליטי של סהרה המערבית כיום

מרוקו החלה להשתמש בקשריה הענפים עם מדינות חברות במועצת הביטחון של האו"ם, כדי לקבל לגיטימציה לכיבוש ולסיפוח של שטחי סהרה המערבית.[11] למרות זאת, בשנת 2006 מזכ"ל האו"ם טען שאין מדינה שיכולה להיות חברה באו"ם ולהכיר בריבונות של מרוקו על שטחי סהרה המערבית.[11] הכיבוש והסיפוח של סהרה המערבית על ידי מרוקו, מתרחש ללא גורם בינלאומי שמפקח על כך. במנדט הכוח של משימת MINURSO, לא מופיע סעיף ניטור ופיקוח על הפרת זכויות אדם, כמו כן יכולותיו לפעול באזור צומצמו לאחר שכוחות מרוקו גירשו מספר בעלי תפקידים. במחאה על כך, פרסמה מועצת איחוד אפריקה לשלום וביטחון קריאה למועצת הביטחון של האו"ם להרחיב את מנדט כוח המשימה, כך שיכלול ניטור ופיקוח על זכויות אדם.[21]

בשנת 2007 חזית פוליסריו הציגו לאו"ם הצעה ל"פתרון פוליטי מקובל על ידי כלל הצדדים שיעניק הגדרה עצמית לאנשי סהרה המערבית". הצעה זו כללה את הצורך למשאל עם שייתמך על ידי מועצת הביטחון של האו"ם וכן הכרה בכך שאם משאל העם יוביל לעצמאות סהרה המערבית, המדינה הסהרווית החדשה תהיה מוכנה לקיים יחסים אסטרטגיים עם מרוקו. כחלק מהחלטתו של מזכ"ל האו"ם, משלחות של חזית פוליסריו ומרוקו נפגשו בארצות הברית וכן משלחות מאלג'ריה ומאוריטניה הוזמנו. למרות כישלון הסבבים הראשונים, הוחלט על סבבים נוספים כדי לנסות ולהמשיך לקיים דיון.[11] כיום, בעוד סיפוחה של סהרה המערבית על ידי מרוקו נמשך, מעמדה הפוליטי הרשמי, הוא שהאום מחשיב שטחים אלה כטריטוריה ללא שליטה עצמית, זאת מאז שנת 1963.[22]

בעבר, מרוקו הציעה לבדלנים לקיים אוטונומיה תחת שליטה מרוקאית, תוך הדגשה כל העת כי לא תוותר על ריבונותה באזור.[7]

צרפת, פולין, הודו, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין וטורקיה נקטו בעמדה ברורה יותר, והן מכירות בריבונות המרוקנית בחבל הארץ. סין ורוסיה (עד דצמבר 2020) לא פרסמו עמדה בסוגיה. בדצמבר 2020 הכירה ארצות הברית בריבונותה של מרוקו על סהרה המערבית כחלק מהסכם ישראל–מרוקו.[23] עד אמצע דצמבר 2020 היו 18 קונסוליות בטריטוריה.[24]

כלכלה

לסהרה המערבית יש משאבים טבעיים מועטים וקיים מחסור תמידי של מי גשם עבור פעילות חקלאית. מרבית המזון שצורכת האוכלוסייה מיובא מבחוץ, והמסחר, יחד עם פעילויות כלכליות אחרות, נתון בשליטת הממשל המרוקאי. ההכנסה לנפש, בדומה לאיכות החיים של התושבים, נמוכה באופן משמעותי מזו של מרוקו.

גאוגרפיה

סהרה המערבית נמצאת בצפון אפריקה, ממזרח לאוקיינוס האטלנטי, בין מאוריטניה ומרוקו. המדינה גובלת גם באלג'יריה.

אורכו הכולל של קו החוף של הסהרה המערבית הוא 1,110 ק"מ, ואורך הגבולות היבשתיים שלה הוא 2,046 ק"מ. שטחה הכולל הוא 266,000 קמ"ר. מרוקו הקימה חומה לאורך 1,500 ק"מ ולמעשה חילקה את המדינה, כאשר היא שולטת בצד המערבי. מרוקו נעזרה בישראל לבנות את החומה בין היתר באספקת מצלמות לאורך הגבול ומטוסים ללא טייס לשם פיקוח על החומה.

מיקומה במדבר סהרה משפיע על אקלים מדברי חם ויבש ועם מיעוט משקעים. לחץ אוויר גבוה מונע זרימת רוח עם גשם. גם בחורף מונעים הרי האטלס כניסת רוח וגשמים: במקום יורדים כ-100 מ"מ גשמים בשנה בממוצע, והחום גורם להתאיידות מהירה. במישורים שורר יובש כמעט מוחלט, הטמפרטורות מגיעות עד 45 מעלות צלזיוס בקיץ. בלילה קריר כמקובל באקלים מדברי, ובמקומות גבוהים אף שוררת קרה.

הטריטוריה הייתה מחולקת לשני חבלים שהגבול ביניהם היה קו רוחב 26° (קו כף בוז'דור). השליש הצפוני, המאוכלס יותר, נקרא סגייה אל-חמרה ובירתו הייתה לעיון. החלק הדרומי תפס שני-שלישים מן הטריטוריה ונקרא ריו דה אורו, שבירתו הייתה וייה סיסנרוס (כיום: דאח'לה).

דמוגרפיה

נכון לשנת 2009, האוכלוסייה בסהרה המערבית מונה כ-513 אלף בני אדם, מרביתם מהאומה הסהראווית .[דרוש מקור] הטריטוריה היא אחד האזורים בעלי צפיפות האוכלוסייה מהנמוכות בעולם (2.15 בני אדם לקילומטר רבוע בממוצע).

האוכלוסייה המקומית דוברת שלוש שפות עיקריות: ערבית, מרוקאית וספרדית. הדת השלטת בטריטוריה היא האסלאם.

האוכלוסייה העיקרית בחבל ארץ זה היא "ברברית" - כינוי גנאי בפי הערבים כלפי המיעוט האפריקאי הלא ערבי. הריבוי הטבעי מעט יותר מ-3% והילדים מתחת לגיל 18 מהווים חלק ניכר מהאוכלוסייה.

מחוזות סהרה המערבית

מבחינה מנהלית סהרה המערבית מחולקת על ידי השלטון המרוקאי ל-3 מחוזות, כאשר אחד מהם רק בחלקו (נפה אחת) נמצא בסהרה המערבית. יתר המחוזות מחולקים לנפות.

מס'שםבירהשם בשפת המקוראוכלוסייה
נכון לשנת 2004
שטח[25]
1נפת אלש'מארהסמארהالسمارة60,42658,000
2מחוז אלעיון בוג'דור-אלש'אקיה אלחמראאלעיוןالعيون بوجدور الساقية الحمراء256,152139,480
3מחוז ואד אד ד'הב לכוירהדחלהوادي الذهب لكويرة99,367142,865

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אמנסטי אינטרנשיונל, דו"ח שנתי לשנת 1991, (1991).
  • Mark W Janis, International Court of Justice: Advisory opinion on the Western Sahara", 17 Harvard International Law Journal 3 (1976).
  • Spector Samuel, "Western Sahara and the Self-Determination Debate", 16 Middle East Quarterly 33 (2009).
  • Steinbach Armin, "The Western Sahara Dispute: A Case for the ECJ", 18 Columbbia Journal of European Law 3 (2012).
  • Zunes Stephen, "The International Community and Military Occupation: Western Sahra in a Comparative Perspective", Conference Papers -International Studies Association 1 (2008).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. "The World Factbook - Western Sahara". CIA. בדיקה אחרונה ב-21 באוקטובר 2007. []
  2. דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
  3. 1 2 תמ"ג - הערכה לשנת 2007
  4. דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  5. דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  6. "The World Factbook - Western Sahara". CIA. בדיקה אחרונה ב-21 באוקטובר 2007. []
  7. 1 2 מפת מרוקו שונתה בעקבות ההסכם: "40 שנות דיונים נמחקות בציוץ", ynet, 2020-12-12
  8. Staff, Reuters (14 בנובמבר 2020). "Polisario leader says Western Sahara ceasefire with Morocco is over". Reuters (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2020. 
  9. אחרי 30 שנות הפסקת אש, העימות בין מרוקו לסהרה המערבית מתחדש - וואלה! חדשות, וואלה!News, 2020-11-17
  10. צבא מרוקו פתח במבצע נרחב נגד מחתרת הפוליסריו בסהרה המערבית, www.maariv.co.il
  11. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Omar Sidi M, The right to self-determination and the indigenous people of Western Sahara, CAMBRIDGE REVIEW OF INTERNATIONAL AFFAIRS, 41 21, 2008, עמ' 41
  12. 1 2 3 Omar Sidi M, The right to self-determination and the indigenous people of Western Sahara, CAMBRIDGE REVIEW OF INTERNATIONAL AFFAIRS, 44 21, 2008
  13. 1 2 3 4 Castellino Joshua, Territory and Identity in International Law: The Struggle for the Self-Determination in the Western Sahara, MILLENNIUM 28, 1999, עמ' 537
  14. United Nations, A/RES/15/1514, December 14, 1960
  15. United Nations, A/RES/2072, December 16 1965
  16. INTERNATIONAL COURT OF JUSTICE, Advisory Opinion on Western Sahara, 1975 (ארכיון)
  17. United Nations, A/RES/380, 1975(הקישור אינו פעיל)
  18. United Nations, A/RES/34/37, Novermber 21 1979
  19. United Nations, S/RES/621, 1998
  20. United Nations, http://www.securitycouncilreport.org/un-documents/document/MINURSO%20SRES621.php, 1990
  21. AMNESTY INT’L, UN Peacekeeping Force in Western Sahara Must Urgently Monitor Human Rights, April 18 2017
  22. United Nations, Western Sahara: Listing as a Non-Self-Governing Territory, 2017
  23. סוכנויות הידיעות, מחיר ההסכם: ארה"ב מכירה בריבונות מרוקו בסהרה, ynet, 10/12/2020
  24. טקס הסיפוח המרוקאי: בחריין פתחה קונסוליה בסהרה המערבית, ynet, 2020-12-14
  25. סכום שטחי היחידות המנהליות אינו תואם את השטח הכולל של סהרה המערבית.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.