נצרות

על מנת להתאים דף זה למכלול דרוש לבצע בו תיקון כבד. הדף הועבר לטיפולם של עורכי אספקלריה.
אנחנו כאן בשבילך! אם הערך נחוץ לך, תוכל להגיש בקשת טיפול לעורכי אספקלריה, גש ללשונית שמימין לתיבת החיפוש, מתחת "רענון" מופיע "בקש טיפול". יש למלא את הסיווג המתאים. אם אין כזה, בחרו: שונות.

ערכים בנצרות
נצרות
פורטל:נצרות
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
זרמים עיקריים
נצרות קתוליתנצרות פרוטסטנטית (לותרניזםקלוויניזםאדוונטיזםבפטיזםמתודיזםאוונגליקליזם) • הכנסייה האנגליקניתנצרות אורתודוקסיתנצרות אוריינטליתהכנסייה האשורית ("נסטוריאנית")


היסטוריה של הנצרות

הוועידות האקומניות • האיקונוקלאזם
פילוג הכנסייה הנוצריתמסעי הצלב
הפילוג המערביהרפורמציה
המיסיוןהיסטוריה של המיסיון הנוצרי

חגים נוצרים

ליטורגיהחג המולדחג הפסחאהלוח הגרגוריאניהלוח היוליאניחגי "קדושים" נוצרייםחגים ניידיםהתענית

אישים מרכזיים

יוחנן המטבילהשליחיםפאולוספטרוסאתנסיוסאוגוסטינוסאבות הנצרות • תומאס מאקווינס • לותרקלווין

תאולוגיה נוצרית

מונותאיזם • השילוש הנוצרי • הקרדולוגוס
כריסטולוגיהאינקרנציה
צליבת, תחיית ועליית אותו האישהביאה השנייה
החטא הקדמון • כפרה • חסד • גאולה • אנטיכריסט

הפולחן הנוצרי

הסקרמנטיםטבילהוידויסעודת האדון
צלבאיקוניןתפילה"קדושים"סקרמנטליםמזבחהצטלבות (נצרות)

כתבים נוצריים

הברית הישנההברית החדשה
הבשורותהספרים החיצונייםספר השעותהגיוגרפיה • הקאנון הנוצרי

ההיררכיה הכנסייתית

אפיפיורפטריארךחשמןארכיבישוף
בישוףכומרדיאקוןנזיר

מבנים

אדריכלות כנסיותכנסייהמנזראגן טבילהבפטיסטריוםקתדרלהמאוזוליאוםקפלהבזיליקה

ראו גם

נצרות ואנטישמיות •
עדי יקוקיהדות משיחיתמשפט קאנוני

הנצרות היא דת שצמחה לפני כאלפיים שנה בארץ ישראל ומשם התפשטה לרחבי העולם. היא הדת הגדולה בעולם[1] ומספר המאמינים המשתייכים לפלגיה הרבים נאמד בלמעלה מ-2.3 מיליארד אנשים, שהם מעל ל-31.2% מאוכלוסיית העולם.[2] כל הכנסיות הנוצריות מעמידות במרכז משנתן את דמותו של אותו האיש, הנחשב למייסד הדת, למורה דרכה ולמושיעה. רובם המוחלט של אנשי הכנסיות מאמינים בשילוש ה"קדוש" לפיו האלוקות מחולקת לשלוש ישויות שוות: הבן, האב, ורוח "הקודש". לפי אמונתם אותו האיש הוא ה"בן" וכי התגלם בבשר כדי לגאול את האנושות מחטאיה ומת בצליבה כקורבן לשם כך. ישועת האנושות מותנית בקבלת אותו האיש כמשיח וכאלוקי. קיימות כנסיות הדוחות את מושג השילוש ואף קבוצות שוליים המזדהות כנוצריות ורואות באותו האיש בן-תמותה בלבד, אם כי היתר לא מכירות בהן כלגיטימיות.

החלוקה הבסיסית בעולם הנוצרי היא בין הזרמים של ארצות מערב ומרכז אירופה ומושבותיהן מעבר לים לבין הזרמים של ארצות המזרח התיכון ומזרח אירופה. הפער נובע מגורמים תרבותיים וגאוגרפיים, בעיקר בין המערב שהשתמש בלטינית למזרח שהעדיף יוונית או שפות מקומיות, כמו גם מחלוקות תאולוגיות שונות. כנסיות המערב מונות בעיקר את הקתולים המכירים בסמכות האפיפיור והמסורה, ואת הפרוטסטנטים הדוחים את שתיהן, מעניקים חשיבות רבה לפרשנות האישית של כתבי הקודש ומפוצלים לרבבות גופים עצמאיים הנעדרים היררכיה ברורה. כנסיות המזרח כוללות, בין היתר, את האורתודוקסים הרואים את פטריארך קונסטנטינופול כ"ראשון בין שווים" בקרב מנהיגיהם ואת האוריינטלים הנבדלים מכל הקודמים בכך שהם דוחים את החלטות ועידת כלקדון מ-451 וגורסים שלאותו האיש היה טבע אחד בלבד.

הנצרות הקדומה התפתחה לאטה מן המאה הראשונה לספירה, קודם כל ככת יהודית קטנה שקידמה את השקפות אותו האיש ולאחר מכן כאמונה אוניברסלית שלא דרשה מגויים שהצטרפו אליה לשמור את חוקי התורה. לאחר הפיכתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית, הפכה לדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה הקולוניאלית, משלהי ימי הביניים ועד אמצע המאה ה-20, התפשטה הנצרות אל הקולוניות שהקימו הכובשים מאירופה ברחבי העולם וכיום רוב הנוצרים הם תושבי מדינות שמחוץ לעולם המערבי.[3] לנצרות היה חלק חשוב ועיקרי בעיצוב תרבות המערב.

שמה של הדת

שמה של הדת בעברית נגזר כנראה משמה של העיר נצרת. נצרת היא העיר שבה גר אותו האיש עם משפחתו רוב ימי חייו, על פי הכתבים הנוצריים (אם כי על-פיהם הוא נולד בבית לחם). קיימת גם תפיסה שמקור השם "נוצרים" אינו על שם העיר נצרת, אלא בפלג של יהודים-נוצרים, מפועל נָצַר במשמעות של ה"שומרים" על הדרך הנכונה ועל תורת הקל, על יסודי דברי הנביא ירמיהו (ספר ירמיה, פרק ד', פסוק ט"ז; פרק ל"א, פסוק ה').[4] כינוי דומה לנוצרים מופיע בקוראן ובקרב חלק מהמוסלמים - "נסארא" (نصارى).

הנוצרים עצמם מכנים עצמם "כריסטיאנים" (למשל באנגלית: Christians וכך גם ברוב השפות האירופיות) כלומר "משיחיים" (למשל בערבית: مسيحيون מסיחיון). שמות אלו נגזרו מן האמונה הנוצרית הקדומה, כי אותו האיש היה המשיח. ביוונית, וברוב השפות האירופיות, מכונה אותו האיש בשם "כריסטוס" (Χριστός), מילה, שהיא תרגום מילולי של המילה העברית "משיח" (בתנ"ך "משיח" הוא מי, שנמשח בשמן כאות להכתרתו כמלך, או להכרתו כנבדל לכהונה. שם התואר "χριστός" הוא תרגום השאילה ביוונית, מהפועל χρίω 'למשוח').

התאולוגיה הנוצרית

ערך מורחב – התאולוגיה הנוצרית

עיקרי הנצרות

הנצרות, כמו רוב הדתות, היא דת דוֹגמטית, כלומר, במרכז הדת עומדים כמה עקרונות (דוֹגמות) שעל הנוצרי להביע את אמונתו המלאה בהם. קבלת העקרונות והצהרת האמונה בהם היא התנאי העיקרי לקיומו של האדם כנוצרי. סטייה מעקרונות האמונה הרשמיים מכונה הרטיות (הרזיה או הרסיה, ביטוי לכפירה, מונח הקרוב למונח העברי "מינות"). ויכוחים על עקרונות האמונה היו הסיבה התאולוגית המרכזית לפילוגים שחלו בנצרות לאורך השנים.

העקרונות המקובלים כיום על רוב הזרמים הנוצריים הם:

  1. קבלת השילוש.
  2. האמונה כי אותו האיש היה אלוהות ואדם כאחד (אמונה שעוררה בעבר מחלוקת בין פלגים בנצרות ושבגללה פרשו המונופיזיטים).
  3. האמונה כי צליבתו כאדם באה ככפרה על חטאי האנושות.
  4. האמונה כי אותו האיש קם לתחייה מקברו ביום השלישי לאחר שנצלב.
  5. האמונה שמריה (מרים) שילדה את אותו האיש הייתה בתולה לפני שילדה את אותו האיש ונותרה בתולה לאחר לידתו (יש נוצרים החולקים על הסיפא של הדוֹגמה הזו).
  6. אמונה בנצחיות הנפש.
  7. אמונה ביום הדין, שבו המתים יקומו לתחייה ואותו האיש יחזור וישפוט אותם.
  8. קבלת החלטות ועידת ניקיאה (ועידת בישופים, שהתכנסה בשנת 325 לספירה וקבעה את עקרונות הנצרות שלעיל. הפלגים השונים בנצרות חלוקים לגבי שאלת הסמכות לפרש את ההחלטות ולהתאימן לרוח הזמן).

עקרונות האמונה מנוסחים במסמך המכונה "קרדו" (credo, בלטינית: "אני מאמין"). לכל פלג בנצרות "קרדו" משלו, אבל רוב העקרונות משותפים לכלל הפלגים.

דמותו של אותו האיש בנצרות

הדמות המרכזית בדת הנוצרית, על כל פלגיה, היא דמותו של אותו האיש הנוצרי. על-פי המקורות הנוצריים, בעיקר ספרי הברית החדשה, אותו האיש היה יהודי שחי בתחילת המאה ה-1 לספירה, נשא הטפות דתיות ואף חולל נסים. תלמידיו ראו בו את משיח בן דוד, אולם הסנהדרין, המוסד היהודי העליון בארץ ישראל אז, ראתה בו מורד ולפי המסורת הנוצרית מסרה אותו לידי השלטונות הרומיים כדי שיוציאו אותו להורג. על-פי הכתבים הנוצריים, הוצא אותו האיש להורג בצליבה בירושלים.[5]

בוועידת ניקאה התפתחה בנצרות תאולוגיה, שעל-פיה אותו האיש היה "בן" האלוקים או בן הא-ל, כלומר ההוויה בשילוש שנקראת "הבן" אשר לבשה בשר ודם והופיעה בדמות אדם כאותו האיש. צליבתו הייתה מעין הקרבת קורבן למען כפרת החטאים של האנושות כולה. התאולוגיה הזאת פותחה בעיקר בידי פאולוס (שאול התרסי), תלמיד של אותו האיש, שהוא האישיות המרכזית בעיצוב הנצרות כפי שהיא מוכרת לנו.

החטא הקדמון

ערך מורחב – החטא הקדמון

אחת הדוגמות המרכזיות בנצרות היא דוגמת החטא הקדמון, שנוסחה בידי אוגוסטינוס (354 - 430 לספירה), פילוסוף רומי נוצרי מהעיר קרתגו שבצפון אפריקה. הוא גרס, שמשעת לידתו האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הוא החטא הקדמון, שבו נכשלו אדם וחוה בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה איתו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהא-ל, ומקרבים אותו לעולם הרע. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי אותו האיש כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם בני זמננו.

עקרון הנלווה אל החטא הוא עיקרון הכפרה. על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים. סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודא על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו.

הנזורה

ערך מורחב – נזיר (נצרות)

תופעה היסטורית נוספת שהתפתחה לאור עיקרון זה היא הנזירות הנוצרית.

הנזורה בנצרות התחילה במדבריות מצרים במאה ה-4 כמסגרת של חיי סבל והתענות, שהוקמה על ידי הנזירים המצרים אנטוניוס ופאכומיוס. הם נחשבים בנצרות כקדושים, ונתפסים כנזירים הראשונים בעולם הנוצרי. למרות זאת, פאול ה"קדוש" היה ככל הנראה הנוצרי הראשון שחי חיי נזירות. אנטוניוס גילה אותו והחשיב אותו כנזיר הראשון. עם הזמן, החלו נוצרים רבים מרחבי העולם להגיע למצרים אל אנטוניוס כדי שידריך אותם לחיי הנזירות.

פאכמיוס שהיה אחד ממעריציו של אנטוניוס, העמיד גם הוא מספר רב של תלמידים. הוא הקים את מסגרת הנזירות הקהילתית, שבה הנזירים עובדים יחד, ופורשים לאחר מכן לתאים שבהם הם חיים לבדם.

במקביל התפתחה נזורה בסוריה, המתוארת בספר historia religiosa. נזורה זאת היא בעלת מאפיינים שונים מהנזורה המצרית. הנזירים הסורים לא מנתקים עצמם מהקהילה אלא מציגים עצמם ואת הסתגפותם לראווה.

הנזורה הגיעה למערב בשנת 340 כשנסע אתנסיוס, הפטריארך של אלכסנדריה, לבקר ברומא ואיתו שני תלמידיו של אנטוניוס.

הישארות הנפש

ערך מורחב – הישארות הנפש

על פי הנצרות הקלאסית, לאחר מות הגוף, נשלחת נשמת האדם לחיי נצח בעולם הבא. שם נחלקות הנשמות ל"צדיקות", המגיעות לגן עדן ול"חוטאות", המגיעות לגיהנום. צדיקותה של הנשמה אינה נקבעת רק על פי מעשי האדם שנשא אותה במהלך חייו, אלא גם לפי מידת הכרתו של הנוצרי בעיקרי האמונה ומסירותו להם. בנצרות הקלאסית, נוצרי אינו יכול להיחשב צדיק אם לא האמין באמונה שלמה בעיקרי האמונה המנוסחים בקרדו. אמצעי חשוב לכפרה זו הוא הווידוי על סף המוות - על הגוסס להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה בפני כומר מוודה, על מנת שנפשו תעזוב את העולם הזה חפה מחטאים.

היסטוריה של הנצרות

ערך מורחב – היסטוריה של הנצרות

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולשכתב אותו. הסיבה לכך: מידע סותר וחוזר על עצמו, היררכיית תוכן לא ברורה; חסר תוכן רב ומשמעותי - אפשר לחשוב שהכס הקתולי לא עשה דבר כדי למנוע הפיצולים.

לידת הנצרות וגיבושה בידי פאולוס

ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה מושלמת. היא נסמכת על הכתוב באוונגליונים ("ספרי הבשורה") של הברית החדשה. מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתתיהו. בתלמוד, ובתוספתא מוזכר אדם בשם אותו האיש הנוצרי, ראו ערך אותו האיש (יהדות).

האוונגליונים בברית החדשה מספרים כי אותו האיש, מייסד הדת, נולד בעיר בית לחם שבהרי יהודה בשלהי ימי מלכותו של הורדוס. שמו העברי המקורי היה ככל הנראה ישוע. אביו יוסף הוא, על-פי הברית החדשה, צאצא של דוד המלך, אולם הוא התגורר בנצרת שבגליל והיה נגר במקצועו. אמו נקראה מריה. האוונגליונים מספרים כי מרים לא התעברה מבעלה, אלא מרוח הקודש, כך שהיא נותרה בבתוליה על אף ההתעברות. כיוון שכך היא מכונה בנצרות "מרים הבתולה". היא שנייה בחשיבותה רק לאותו האיש עצמו, שכן היא האישה היחידה שלא נזקקה לחטא הקדמון כדי להתעבר, וכיוון שהיא נשאה ברחמה את "בן האלוקים".

על פי הברית החדשה, חכמים שבאו מן המזרח באו לבקר את הרך הנולד ולהביא לו מתנות כיוון שראו בו את מלך היהודים החדש וייחסו ללידתו חשיבות רבה. המלך הורדוס ששמע על כך הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם, אולם יוסף הספיק לברוח עם משפחתו למצרים, וכך הציל את התינוק. בעוד אותו האיש מיוחס בברית החדשה לשושלת בית דוד, הורדוס לא היה שייך לשושלת זו. משמת הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. משהתבגר החל אותו האיש להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל.

על פי האמונה הנוצרית, שפותחה במיוחד על ידי פאולוס (שאול התרסי), אותו האיש הוא בנו של האלהים שירד לגאול את האנושות על ידי מותו. לפי אמונה זו, צליבתו בידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס באה ככפרה על חטאי האנושות ועל החטא הקדמון. האוונגליונים מספרים כי אותו האיש קם לתחייה שלושה ימים לאחר צליבתו, ועלה לשמים זמן-מה לאחר מכן. על פי האמונה הנוצרית יחזור אותו האיש פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים (אירוע המכונה "האפוקליפסה").

התנצרות האימפריה הרומית

כאשר הגיעה הנצרות לרומא, חששו הקיסרים מפניה והוציאו בשנים 200250 מספר צווים אימפריאליים כנגד הדת החדשה. בשנת 250 התחילה רדיפה מעשית של הנצרות ושל מאמיניה.

במהלך המאה הרביעית, קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית החליט להפסיק לרדוף את הנצרות ולבסוף התנצר; בצו מילאנו הכריזו שני הקיסרים, קונסטנטינוס וליקיניוס כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית חופש דת, מעשה שהעניק לנצרות מעמד של "דת רשמית באימפריה". שנה זו, 313 שנים לאחר הולדת אותו האיש, נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים. הכמורה קיבלה מעמד היררכי ובראשה עומד האפיפיור - ראש הכנסייה.

תאודוסיוס הראשון הכריז ב-380 על הפיכת הנצרות מדת נסבלת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית וב-392 כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין.

על מנת להעמיק את שליטתה, הקימה הכנסייה הקתולית את המיסיון הנוצרי: תנועה שמטרתה העיקרית להחדיר את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים, אשר פעולתה הביאה במהלך ההיסטוריה להפצת הנצרות ברחבי העולם.

הנצרות בימי הביניים

הסכיזמה[6] הגדולה, במאה ה-11 אירע פילוג בכנסייה הנוצרית עם היפרדות הכנסייה הרומית-קתולית שמרכזה בקריית הוותיקן שברומא מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוקסית שמרכזה בקונסטנטינופול (ביזנטיון, כיום איסטנבול). שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטריניות, תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות.

הקרע המערבי, בעקבות סכסוכים פוליטיים, השליט הרומי, קלמנס החמישי העתיק את מקום משכנו מרומא לאביניון והקים את אפיפיורות אביניון. בשנת 1378, גרגוריוס האחד עשר רצה לשחזר את מקום משכנו חזרה לרומא. הוא לא הספיק לבצע את המעבר. לאחר מותו נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה כיוון שהאפיפיור נטל סמכויות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד. לכן, חלק מהבישופים תמכו באפיפיור רומא וחלק בשליט הצרפתי.

בין המאה ה-11 והמאה ה-13 התרחשו סדרת מסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים הנוצריים. מסעות אלה קרויים בשם הכולל "מסעי הצלב". הם החלו כניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה נקראו בשם צלבנים.

אחרי שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד הטורקים הסלג'וקים, האפיפיור אורבאנוס השני קרא לכל הנוצרים להצטרף למלחמה כנגד הטורקים, שתחשב להם ככפרה על חטאיהם. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, במה שנחשב למסע הצלב הראשון, ובזזו ערים אחדות בדרכם. ב-1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסייה היהודית והמוסלמית נטבחה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמו מספר מדינות צלבניות, ובראשן ממלכת ירושלים.

מסעי הצלב שחררו גל חסר תקדים של אלימות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל רחבי אירופה, ובמקרי אלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוקסים במזרח.

הרפורמציה

במאה ה-16 חל פילוג משמעותי נוסף בנצרות. תנועת הרפורמציה שהנהיג מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני גרמני, הביאה לכך שקהילות נוצריות בצפון אירופה ניתקו את קשריהן עם רומא, וגיבשו ממסדים דתיים משלהם. הכנסיות האלה מכונות עד היום "פרוטסטנטיות" (מהפועל הלטיני שפירושו "למחות, להתנגד").

הנצרות הפרוטסטנטית קמה בעיקר בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי.

בשנים אלה הוקם המסדר הישועי שנלחם בכפירה הפרוטסטנטית, ובכך נוסף למספר מסדרים נוצרים אחרים, כגון מסדר הפרנסיסקנים (שהוקם עוד בראשית המאה ה-13 ואשר גם הוא נלחם ב"כפירה" בסמכות הכנסייה הקתולית).

הנצרות בתקופת הרנסאנס ובעת החדשה

בתקופת הרנסאנס באירופה, עם הופעת תנועות האתאיזם והליברליזם במאות ה-15–18 נחלש כוחה של הנצרות בהדרגה. אירעו עימותים רבים בין מוקדי הכוח הנוצריים לבין שליטי המדינות, שפחדו מעוצמת היתר שהייתה נתונה בידי הכנסייה הנוצרית.

למרות תהליכי הכרסום במעמד הדומיננטי של הנצרות, עם תחילת העת החדשה התפשטה הנצרות אל מעבר לאירופה בזכות פעולתן של האימפריות האירופיות, ששלטו בחלקים נרחבים של העולם, הביאו להתיישבות נוצרים ביבשות אחרות ופתחו בפני המיסיון הנוצרי אוכלוסיות יעד חדשות.

בתחילת המאה ה-21 משתייך כשליש מאוכלוסיית העולם לאחד מהזרמים של הדת הנוצרית. הנוצרים מהווים את הדת הגדולה ביותר בעולם,[1] וכן את הקהילה הדתית הנרחבת והמגוונת ביותר, שלה כנסיות בכל אומה בעולם. סימן לדינמיות של הדת הנוצרית הוא מעבר המרכז הדמוגרפי של הנצרות ממדינות המערב לאמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה ואזור האוקיינוס השקט, שם חיים למעלה ממחצית הנוצרים בעולם. מגמה זו הואצה בשל דעיכת השפעתה של הכנסייה באירופה. הנצרות, ככנסייה האוניברסלית האמיתית הראשונה, מייצגת תופעה בהיסטוריה של הדתות, שאת הצלחתה יש לייחס בראש ובראשונה למיסיון.

בעת המודרנית משמש המונח בהשאלה לתיאור ארצות שיש בהן רוב נוצרי מובהק. היום המונח משמש לתיאור כלל הישויות הפוליטיות הנמצאות בשליטה נוצרית או כלל הקהילות הנוצרית וקהילות בעלי תרבות נוצרית בעולם. הנצרות שולטת באירופה (76.2%),[7] אמריקה (90% בדרום אמריקה ו77.4% בצפון אמריקה),[8] צפון אסיה, אפריקה הדרומית ואוקיאניה (77.3%). מספר הנוצרים נאמד כיום כ-2.3 מיליארד מאמינים.[9][10][11]

הפולחן הנוצרי והסקרמנטים

  • הספר המקודש לנצרות הוא הביבליה (Bible) הכולל את "הברית הישנה" (התנ"ך), בכריכה אחת עם הברית החדשה. הברית החדשה על-פי הנצרות באה לעולם כדי לחדש את הברית הישנה עם הא-ל.
  • מקום המפגש הדתי של הנוצרים מכונה כנסייה (שם זה משמש גם לתיאור המנגנון הדתי הכולל), ושימושה העיקרי הוא לתפילה.
  • איש הדת הממונה על התפילות בכנסייה מכונה כומר, ולו קהילת מאמינים, אנשי דת נוספים בסולם ההיררכיה הם בישוף שהוא הדרגה הדתית הגבוהה ביותר, וקרדינל (חשמן) שהוא דרגה מנהלית.
  • הסמל של הדת הנוצרית הוא הצלב, המסמל את צליבתו וקורבנו של אותו האיש.
  • היום המקודש של הנצרות הוא יום ראשון, שבו נהוג לשבות מעבודה וללכת לכנסייה ואף נהוג לדחות אליו חגים ואירועים.
  • מקום מקודש. ארץ ישראל ככלל נחשבת כארץ ה"קדוש"ה, ובה ערים ואתרים רבים כמו בית לחם, נצרת, ירושלים ובה כנסיית הקבר שבה נקבר אותו האיש ודרך הייסורים -הדרך שבה הלך אותו האיש אל מותו, נהר הירדן, ומקומות נוספים שבהם עשה אותו האיש ניסים לפי המסורת כמו הכנרת. מאמינים נוצרים שבאים לבקר בארץ ישראל מסיבות דתיות נקראים צליינים.

הביבליה

בקאנון הנוצרי יש שני חלקים:

הברית הישנה של הנוצרים מקביל בעיקרו לספרי התנ"ך. אולם סדרם של הספרים שונה, וכן מספרם, ובכנסיות מסוימות (חוץ מהפרוטסטנטים) הוא כולל גם ספרים וחלקי ספרים שאינם בתנ"ך. הסיבה המרכזית לשינויים האלה – הסדר השונה, החלוקה השונה, והחומר הנוסף – היא העובדה שהמסורת הטקסטואלית בנצרות נובעת מתרגום השבעים במקום נוסח המסורה. סדרם של ספרי הברית הישנה בכל הכנסיות הנוצריות דומה לזה של תרגום השבעים, וגם הספרים וחלקי הספרים הנוספים – מקורם בו. הנצרות הפרוטסנטית הקפידה לכלול בביבליה רק את הספרים הנמצאים בתנ"ך העברי (Veritas Hebraica), ואולם את סדרם של הספרים וחלוקתם השאירה לפי תרגום השבעים.

הברית החדשה כוללת 27 ספרים שנכתבו ביוונית קוינה בין השנים 45 ל-100 לספירה. השם "ברית החדשה" מבוסס על האמונה הנוצרית כי הברית האלוקית עם ישראל הוחלפה בברית חדשה שאותה בישר אותו האיש לכל אומות העולם (supersessionism). מקור הביטוי בספר ירמיה (לא, ל-לב): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..."

סמלים נוצריים

בנצרות הסמלים תופסים מקום חשוב בחיי המאמין הנוצרי המסמלים את זהותו ודבקות באמונותו. קרוסיפיקסלטינית cruci fixus - "קבוע על צלב") הוא צלב שעליו דמותו של אותו האיש בתנוחת צליבה.

  • צלב - הצלב הוא הסמל המזוהה ביותר עם הנצרות, והחל להופיע כבר במאה ה-3 בתור סמל נוצרי. הצלב יכול לבוא בתור קרוסיפיקס שעליו מונח אותו האיש או לא דמותו. הצלב משמש כקמע של לנוצרים אשר עונדים על צווארם או מעל המיטות. נוצרים מאמינים, שאדם המעביר את הצלב שלו לאדם אחר מביא עליו את מזלו לטוב ולרע. בנוסף נוצרים חוגגים בחג הצלב שנקראה גם התרוממות הצלב המציין את הסמל כחלק מהגאולה האנושית.
  • הכי רו - כי רו, הנודע גם כצלב קונסטנטינוס, כריסטוגרם או לאבּארוּם (Labarum), הוא מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס", או "משיח" ביוונית (Χριστός). האות כי (χ) מבוטאת ביוונית ככ' רפה, והאות רו (ρ) מבוטאת כר'.
  • אותו האיש הילד - הוא פולחן הנפוץ בעיקר בכנסייה הרומית קתולית ומציין את תקופת הילדות של אותו האיש בתור "הילד ה"קדוש"". בדרום אמריקה ובמקומות אחרים בעולם נוהגים לחגוג לכבוד אותו האיש הילד פסטיבל נוסף לחגיגות על לידתו בחג המולד והתגלותו כאל בעת שנולד בחג ההתגלות המערבי.
  • "הדג" - בתקופה בה הייתה הנצרות נרדפת על ידי השלטון הרומי, ניצלו הנוצרים את המילה דג ביוונית ΙΧΘΥΣ ichthus או Ichthys כראשי תיבות של Iēsous Christos, Theou Huios, Sōtēr. כלומר ישוע המשיח בן אלוקים מושיע. וכך הפך הדג לסמל נוצרי. חיזוק לנוהג זה היה נס הדגים של אותו האיש.

הסקרמנטים הנוצריים

ערך מורחב – סקרמנט

בנצרות הקתולית מהווים הסקרמנטים צינורות להעברת החסד האלוקי למאמין. על-פי הדוקטרינה הקתולית, העניק אותו האיש את הסקרמנטים למאמינים מאחר שזוהי דרך מוחשית דרכה יוכלו לקבל את החסד. עד המאה ה-12 היו נהוגים סקרמנטים רבים ולא הייתה קיימת שיטה סדורה אחת. פיטר לומבארד, בן המאה ה-12, היה הראשון, אשר מנה שבעה סקרמנטים מרכזיים. במאה ה-13 קיבל תומאס אקווינס את רשימת הסקרמנטים של לומבארד ואלו אושרו בקונסיל של פירנצה במאה ה-15 ובקונסיל של טרנט במאה ה-16. המנהגים הסימבוליים שלא הוכנסו לרשימה זו נקראו ברבות הימים סקרמנטלים (Sacramental). למרות חשיבותה של רשימה זו, רק את הסקרמנטים של הטבילה וההודיה אפשר לשייך למעשים של אותו האיש המוזכרים בברית החדשה. הכנסייה התמודדה עם בעיה זו בקובעה כי חמשת הסקרמנטים האחרים נובעים מאותם שניים ומרומזים באמונה. בכל שבעת הסקרמנטים טבועה סמליות, המתייחסת על הכנסייה, וכל אחד מהם מעניק את החסד בצורה האופיינית לו.

שבעת הסקרמנטים שהפכו קאנוניים הם: טבילה, קונפירמציה, נישואין, אוכריסטיה (במהלך המיסה), וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה לכהונה.

החגים הנוצריים

ישנם זרמים שיש בהם חגים עממיים נוספים, שההיבט הנוצרי בהם אינו מרכזי, והם שרידים מתרבויות קודמות, כמו ליל כל ה"קדוש"ים וחג האהבה (יום ולנטינוס).

חלק מהחגים אינם נחגגים על ידי זרמים מסוימים כמו חג הבשורה שאינו נחגג בכנסייה הארמנית. התאריכים שהם חלים יכולים להיות שונים בין הזרמים השונים כמו בין הקתולים והפרוטסטנטים שחוגגים את החגים באותו תאריך, לבין האורתודוקסים והארמנים שחוגגים את החגים בתאריכים אחרים.

היררכיה ותפקידים בנצרות

ההשפעה התרבותית של הנצרות

השפעת הנצרות על תרבות המערב נתנה את אותותיה לאורך ההיסטוריה. ההשפעה המאסיבית נעשתה משום שהכנסייה הייתה כמעט תמיד המקור היחיד של שירותים חברתיים בסיסיים, כמו חינוך ובריאות, הקמת אוניברסיטאות ועוד.[12] בנוסף, ישנם היסטוריונים הטוענים כי הכנסייה השפיעה בצורה חיובית ומשמעותית על התפתחות המדע,[13][14] והכמרים שעסקו במדע, אשר מרביתם היו ישועים, הובילו את עולם המדע בשלל תחומים, ביניהם ניתן למנות את האסטרונומיה, הגנטיקה, המטאורולוגיה, הסיסמולוגיה, הפיזיקה, ועוד. חלק לא מבוטל מן הכמרים הללו הפכו ל'אבות' המחקר בתחומים אלו.[15]

הכנסייה עודדה את התפתחות הרפואה ואת שירותי הרווחה, היו לה השפעות בכלכלה;[16] בתרבות ופילוסופיה; ספרות, שפות, בלשנות, מוזיקה, תיאטרון, ופוליטיקה,[17] משפטים,[18] חינוך, אנטומיה, אדריכלות, עודדה את מאמיניה לדאוג להיגיינה אישית,[19] ודאגה לשמירה על חיי המשפחה.

השפעת הנצרות לא מפסיק על התרבות המערבית, גם הנוצרים מילאו תפקיד בולט בפיתוח תכונות החלוצית של הציוויליזציה האסלאמית.[20]

ההשפעה התרבותית של הנצרות עצומה. פסטיבלים כמו חג הפסחא וחג המולד מסומנים כמו חגים אוניברסלים; הלוח הגרגוריאני שהונהג על ידי האפיפיור גרגוריוס ה-13, הוא הלוח שמשמש ברובן המכריע של מדינות העולם לקביעת מועדים "אזרחיים", ובספירת הנוצרים השיטה לפיה נספרות שנים יחסית לשנת לידתו המשוערת של אותו האיש. ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, יש 65 נוצרים מתחומים שונים.[21] בנוסף, כ -65.4% מזוכי פרס נובל שייכים לנצרות בצורותיה השונות בתחומים השונים (נכון לשנות 1901-2000).[22] ו60% מזוכי פרס נובל לפיזיקה שייכים לרקע נוצרי (נכון לשנות 1901-1990).[23]

הזרמים העיקריים בנצרות

הכנסייה הנוצרית התפלגה מספר פעמים על רקע חילוקי דעות. חלק מהפלגים או הסיעות לא שרדו וחלקם קיימים עד היום. היו פלגים שחזרו והתפלגו לפילוגי משנה. חלק מהפלגים הוכרזו כמינות ומאמינהם נרדפו על ידי הזרם המרכזי (האורתודוקסי), בנוסף היו זרמים גנוסטיים שרובם לא הוכרו כחלק מהנצרות ונרדפו בגלל השקפתם השונה וכן כתות של יהודים-נוצרים כמו האתינגאנים שלא השתלבו בזרם המרכזי של הנצרות ונשארו מחוץ לו, לכן לא הוגדרו כאלו שהתפצלו מהנצרות.

פילוגים

הפילוגים המשמעותיים הראשונים היו

  1. הפילוג האריאני: האריאנים הוכרזו כמינים על ידי ועידת ניקיאה ב-325 אחרי מאבק בין אריוס, שטען שאותו האיש נברא בשלב כלשהו על ידי האב ואין שוויון ביניהם, לאתנסיוס שעמד על עקרון השילוש ה"קדוש" ועל כך שהבן שווה במהותו ונצחי יחד עם האב.
  2. הפילוג הנסטוריאני: הנסטוריאנים הוכרזו כמינים בועידת אפסוס ב-431, נרדפו וחלקם, המאורגנים בכנסייה האשורית ובכנסייה הכלדית שרדו רק בזכות כך שחיו בשטחי איראן של ימינו, מקום בו לכנסייה האורתודוקסית לא הייתה דריסת רגל. המאבק היה בעיקר בין נסטוריוס לקירילוס על טבעו של אותו האיש. נסטוריוס הדגיש את שלמותם ונבדלותם של שני טבעי אותו האיש, האלוקי והאנושי, ושרק האחרון סבל ומת על הצלב. קירילוס דבק בכך ששניהם היו מהותכים ללא הפרד.
  3. הפלגיאנים: גם הפלגיאנים, שהאמינו כי האדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת הא-ל, הוקעו בוועידת אפסוס כמינים ולא שרדו.
  4. הפילוג המונופזיטי: הפילוג עם המונופיזיטים שחלקו על הדיופיזיטיות שנתקבלה בוועידת כלקדון ב-451. ראשם אויטיכס טען שלאותו האיש היה רק טבע אחד שהאנושי והאלוקי הותכו בתוכו, בעוד שהדיופיזיטים עמדו על כך ששני טבעיו נבדלים זה מזה ולא התאחדו. גרסה מתונה מאוד של המונופיזיטיות, שמצדדיה מכונים מיאפיזיטים, שלטת עד היום בכנסיות האוריינטליות, שסירבו לאשרר את מצע כלקדון. הייתה גם מינות הפשרה של המונותליטיזם, שניסתה לאחד בין שתי הגישות אך הוקעה אף היא לבסוף ב-681.
  5. ב-1054 היה הפילוג הגדול בין הכנסייה המערבית (הקתולית) לבין הכנסייה המזרחית (האורתודוקסית)
  6. במאה ה-16 התרחש הפילוג בין הכנסייה הקתולית לפרוטסטנטית. במקביל לרפורמציה במערב היו כנסיות מזרחיות (הכנסיות האוניאטיות) שקיבלו על עצמן את חסות האפיפיור.

זרמים היסטוריים

פלגים נוצריים עיקריים כיום

התפשטות הנצרות וגידול האוכלוסייה ב"עולם השלישי" יצרו מצב שבו רוב האוכלוסייה הנוצרית רחוקה ממרכזי הממסד הדתי. מרכזה של הכנסייה הרומית-קתולית, למשל, הוא ברומא, אף על-פי שרוב מאמיניה חיים בדרום אמריקה ובפיליפינים. בנוסף, אירופה עברה בשתי המאות האחרונות תהליך מואץ של חילון, ובמזרח התיכון הוקמו מדינות מוסלמיות (ארצות ערב, טורקיה) ומדינה יהודית (ישראל), כך שמרכזי הנצרות המסורתיים והגדולים נמצאים באזורים חילוניים (גם אם בעלי מסורת נוצרית) או באזורים שאינם נוצריים כלל. אלה הן סוגיות שנמצאות במוקד הדיונים על עתיד הנצרות.

בין הנצרות והיהדות

ערך מורחב – אנטישמיות נוצרית

הנצרות התפתחה מתוך היהדות כפי שהייתה במאה הראשונה לספירה. בדרשת ההר אמר אותו האיש: "אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַייֵּם".[24] הנצרות ביקשה להתמקד באמונה במקום בקיום מצוות. תפיסות יסוד רבות שאלה הנצרות מן היהדות ובראשם הרעיון המשיחי. היא גם אימצה את התנ"ך כספר קדוש המכונה "הברית הישנה", והוסיפה לו את "הברית החדשה".

עם זאת, הנצרות רדפה את היהודים במשך שנים ארוכות, במסעות הצלב באינקוויזיציה ועוד, בטענה שהיהודים הם עם חוטא שעזב אותם הא-ל, והנוצרים החדשים הם העם הנבחר (תאולוגיית החילופין). וכן כנקמה על כך שהיהודים הרגו את אותו האיש. בעידן המודרני פחתה האנטישמיות הנוצרית וישנם זרמים בנצרות התומכים במדינת ישראל וביהודים (ראה: ועידת הוותיקן השנייה).

היהדות המסורתית דחתה את הנצרות בתוקף מיום היווסדה. בתקופת אנשי כנסת הגדולה נוספה ברכה לתפילת עמידה כנגד הנצרות (ברכת המינים). בתלמוד מובאים דברים חריפים כנגד הנצרות (חלקם צונזרו על ידי הצנזורה). נאמר שכל לצון אסור מלבד התלוצצות על עבודה זרה ומינות (הנצרות). הנצרות מכונה בגמרא ״מינות״, שעליה נאמר במשלי: ״כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים״ כלומר לא יוכלו לחזור בתשובה. הרמב"ם[25] ופוסקים אחרים (יש שחלקו עליו) ראו בנצרות עבודה זרה (שהיא החמורה שבעבירות על פי היהדות). על פי המדרש מלכות רביעית זו מלכות אדום הרשעה (המזוהה במפרשים עם הנצרות), ש״אין לה חקר והיא משולה כנגד התהום״.

גילויין של מגילות קומראן חשף דמיון רב והקשרים לברית החדשה, ביניהם מטבעות לשון (כמו 'אור' 'אור', 'רוח', 'בשר'), הלכות (כמו וידוי לכוהן ככפרה על חטא - penanace, הרבים הפכו להיות ה'קהל' - הכנסייה, סלע כיסוד הקהילה; תוכחה מסרך היחד ה' 20 – ו' 1 -אל– מתי יח' 15–17), סקרמנט הכהונה להתנזרות מנשים וטהרת בתשובה, מלכיצדק לכריסטוס, ואפילו סיפור של הולדת ילד ללא משכב בין ההורים (ספר חנוך א' פרק קו' 1–12 ומגילה חיצונית לבראשית (דף 2) מתארים את לידתו של נח שנולד דומה למלאך, ולכן אביו למך פנה לאשתו לבירור. בספר חנוך ב' [הסלאבי] כג' מתואר שניר [אחיו של נוח, אביו של מלכיצדק] חושד באשתו צופמינה שבגדה עם איש אחר, כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה כי שימש ככוהן גדול).

גלריית תמונות

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל

פורטל הנצרות הוא שער לכל הנושאים הקשורים בדת הנוצרית. הפורטל מציג את תחומי הדת בהם הדמויות בתאולוגיה הנוצרית, זרמים בנצרות, ההיסטוריה של הנצרות, אישים ועוד.


ספר: נצרות
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

מחקרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. 1 2 Major Religions of the World Ranked by Number of Adherents
  2. "World's largest religion by population is still Christianity". Pew Research Center (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-27 בפברואר 2019. 
  3. 33.2% of 6.7 billion world population (under the section 'People') "World". CIA world facts. 
  4. ראו למשל באהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש
  5. משפט המילניום - על משפטו של אותו האיש בספרו של השופט חיים כהן, מאמר מאת ארז חסון, באתר הפרקליט הצבאי הראשי)(הקישור אינו פעיל, 29.3.2019)
  6. סכיזמה היא ביטוי שבו מכנה הכנסייה הקתולית כל מקרה בו נותקו יחסים עם פטריארך ביזנטי כלשהו, מסיבה כלשהי. הסכיזמה היא הפילוג בין שתי הכנסיות ב-1054
  7. Christianity in Europe
  8. ANALYSIS (19 בדצמבר 2011). "Global religious landscape: Christians". Pewforum.org. בדיקה אחרונה ב-17 באוגוסט 2012. 
  9. "The World Factbook: Armenia". CIA. בדיקה אחרונה ב-8 באוקטובר 2011. 
  10. "The List: The World’s Fastest-Growing Religions". foreignpolicy.com. מרץ 2007. בדיקה אחרונה ב-4 בינואר 2010. (הקישור אינו פעיל, 29.3.2019)
  11. "Major Religions Ranked by Size". Adherents.com. בדיקה אחרונה ב-5 במאי 2009. 
  12. christianity and eduction
  13. christianity and science(הקישור אינו פעיל, 29.3.2019)
  14. Are Christians "Anti-Science?"
  15. Wright, Jonathan (2004). The Jesuits. עמ' 189. 
  16. Weber, Max "The Protestant Ethic and The Spirit of Capitalism" (Penguin Books, 2002) translated by Peter Baehr and Gordon C. Wells
  17. BiBle and Law
  18. chruch and law
  19. Cleanliness WHY IS IT IMPORTANT?(הקישור אינו פעיל, 29.3.2019)
  20. Rémi Brague, Assyrians contributions to the Islamic civilization
  21. Religious Affiliation of History's 100 Most Influential People
  22. Baruch A. Shalev, 100 Years of Nobel Prizes (2003),Atlantic Publishers & Distributors, p.57: between 1901 and 2000 reveals that 654 Laureates belong to 28 different religion Most (65.4%) have identified Christianity in its various forms as their religious preference.
  23. Nobel prize winners in physics from 1901 to 1990
  24. הַבְּשׂוֹרָה עַל־פִּי מַתַּי פֶּרֶק ה', פסוק 17
  25. פירוש המשנה, מסכת עבודה זרה, מהדורת ירושלים שנת תשס"ב, פרק א' משנה ג'; וכן בספר משנה תורה הלכות עבודה זרה פרק ט הלכה ד
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.