ניקוד ארצישראלי

הניקוד הארצישראלי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של טקסטים עבריים וארמיים בידי יהודי ארץ ישראל בראשית ימי הביניים.

שיטת הניקוד הארצישראלית התגלתה בסוף המאה ה-19, כאשר קטעים בניקוד זה נמצאו בגניזת קהיר. סימני הניקוד הארצישראליים כתובים מעל לאות, בדומה לשיטת הניקוד הבבלית, ובשונה משיטת הניקוד הטברנית. סוגיות מרכזיות בתיאור שיטה זו עדיין שנויות במחלוקת בקרב החוקרים.

טקסטים בניקוד הארצישראלי

הטקסטים בניקוד הארצישראלי כולם מקורם בגניזת קהיר. מדובר בשלושה סוגים עיקריים של חיבורים:

  • קטעי תנ"ך בניקוד ארצישראלי.
  • פיוטים ארצישראליים קדומים (כגון פיוטי יניי).
  • תרגומים ארמיים ארצישראליים לתנ"ך.

סימני התנועות בניקוד הארצישראלי

סימן גרפימקביל טברניIPAהערות
קמץ[ɑ]הקמץ והפתח הארצישראליים מתחלפים בחלק מהטקסטים, דבר המעיד על כך שנהגו בצורה דומה (כמו בהגייה הספרדית)
פתח[a]
צירי[e]הצירי והסגול הארצישראליים מתחלפים בחלק מהטקסטים, דבר המעיד על כך שנהגו בצורה דומה (כמו בהגייה הספרדית)
סגול[ɛ]
חיריק[i]
חולם[o]
קיבוץ[u]
שווא נע[e̞]לשווא הנח אין סימן גרפי

המחקר: חשיבותו וקשייו

למחקר הניקוד הארצישראלי יש חשיבות רבה, משום שהוא מייצג את הגיית לשון חז"ל בארץ ישראל - הגייה שהעדויות עליה מועטות. הגייה זו היא גם הבסיס להגייה המכונה "ספרדית": היהודים שייסדו את הקהילות בצפון אפריקה, איטליה וספרד דיברו עברית בהגייתה הארצישראלית. הגייה זו היא שנתקבלה ברוב קהילות ישראל, והיא גם שאומצה עבור העברית בת ימינו.

אולם כגודל החשיבות של שיטת הניקוד כך גם הקשיים במחקרהּ. הקשיים נובעים משלוש סיבות עיקריות:

  • החומר המנוקד דל ומקוטע יחסית ליתר שיטות הניקוד. רוב כתבי היד הם שרידי גניזה: דפים בודדים וקרועים. אין בנמצא חיבור שלם המנוקד בשיטה זו כפי שקיים עבור הניקוד הטברני או הבבלי.
  • גם בחומר שנמצא אין אחידות בשיטה. בכתבי יד שונים משמשים סימנים שונים, או אותם סימנים בתפקידים שונים.
  • קשה לפרש את סימני הניקוד. בעוד שמפתחי השיטה הטברנית השאירו אחריהם חיבורים המתארים את שיטתם תיאור פונטי, ובעוד שההגייה הבבלית נשתמרה בצורה טובה בפי יהדות תימן, העדויות על משמעות סימני הניקוד הארצישראליים היא עקיפה בלבד, דרך מסורת ההגייה הספרדית (שאינה מייצגת בהכרח את ההגייה הארצישראלית המדויקת).

חילופי פתח / קמץ, סגול / צירי

אחת השאלות העיקריות במחקר הניקוד הארצישראלי היא מדוע בחלק מכתבי היד אנו מוצאים סימנים הן עבור הפתח והן עבור הקמץ, או הן עבור הסגול והן עבור הצירי, כאשר הדעה המקובלת היא שבפי הנקדנים נהגו זוגות אלו באותו אופן. בעניין זה קיימות במחקר שלוש גישות:

  • ההגייה בארץ ישראל בימי הביניים לא הייתה אחידה; זה לצד זה התקיימו דיאלקטים ארצישראלים שמערכת ההגה בהם כללה חמש, שש ושבע תנועות. דיאלקטים אלו התקיימו באזורים גאוגרפיים שונים בארץ ישראל ובמצרים. (רוול, הרוויאינין)
  • ההגייה הארצישראלית הייתה במקורה בת חמש תנועות, אבל עם הזמן התפתחו שתי תנועות נוספות, שעבורן הומצאו שני סימנים גרפיים חדשים (יהלום, בנדויד)
  • שני הסימנים הנוספים הם ניסיונות למדניים של נקדנים ארצישראליים לנקד על פי נוהגי הניקוד הטברני בשל יוקרתו הרבה. מדובר ב"טיברוּן" גרפי, ללא שיקוף של ההגייה הממשית. (אלדר)

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Steven E. Fassberg, A Grammar of the Palestinian Targum Fragments from the Cairo Genizah, Atlanta 1991, pp. 28-57.
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.