נאוטילוסאים

על מנת להתאים דף זה למכלול דרוש לבצע בו תיקון כבד. הדף הועבר לטיפולם של עורכי אספקלריה.
אנחנו כאן בשבילך! אם הערך נחוץ לך, תוכל להגיש בקשת טיפול לעורכי אספקלריה, גש ללשונית שמימין לתיבת החיפוש, מתחת "רענון" מופיע "בקש טיפול". יש למלא את הסיווג המתאים. אם אין כזה, בחרו: שונות.

נאוטילוסאים
נאוטילוס בגן החיות של ברלין
מיון מדעי
ממלכה בעלי חיים
מערכה רכיכות
מחלקה סילוניות
תת-מחלקה "נאוטילוסאים"
שם מדעי
Nautiloidea
אגסי, 1847
תחום תפוצה
כלל עולמית

נאוטילוסאים (שם מדעי: "Nautiloidea") הם קבוצה מגוונת גדולה של סילוניות (מחלקה של רכיכות) השייכים לתת-המחלקה "Nautiloidea" שהופיעה לראשונה בשלהי הקמבריון, ומיוצגת על ידי הסוגים נאוטילוס ("Nautilus") ואלונאוטילוס ("Allonautilus") במשפחה נאוטילוסיים. הנאוטילוסאים שגשגו בתחילת עידן הפליאוזואיקון, שבו היוו את מרבית הטורפים, ופיתחו מגוון יוצא דופן של צורות של קונכיות. למדע מוכרים כ-2,500 מינים של מאובנים של נאוטילוסאים, אבל רק קומץ של מינים שרדו עד ימינו.

טקסונומיה

הנאוטילוסאים הם חלק מקבוצת בעלי החיים הידועים כסילוניות, סדרה מתקדמת של רכיכות הכולל גם את האמוניטים, הבלמניטים, ומיני הדיונונאים המודרניים כדוגמת התמנון והדיונון. רכיכות אחרות כוללות את מחלקת החלזונות, את מחלקת שיני ים (Scaphopoda גם "שנהבים" או "חפרנים") ואת מחלקת הצדפות.

הסיווג המסורתי הנפוץ ביותר של הסילוניות היה לשלוש חטיבות (על פי הצעה של Francis Arthur Bather, פלאונטולוג בריטי, ב-1888): נאוטילוסאים, אמוניטים ודיונונאים. הערך הנוכחי הוא על נאוטילוסאים על פי הגדרה מרחיבה זו, המכונה בלטינית "Nautiloidea sensu lato".

במונחי קליידיסטיקה, הנאוטילוסאים הם קבוצה פרפילטית שבין חבריה יש מאפיינים פרימיטיביים משותפים שאינם מצויים במיני סילוניות אחרים שנגזרו ממנה. במילים אחרות, הם קבוצה שמשערים כי ממנה התפצלו האמוניטים והדיונונאים, והמוגדרת ככלל מיני הסילוניות למעט שתי קבוצות צאצאים אלו. ההשערה המסורתית היא שהן האמוניטים והן הדיונונאים הם צאצאים של בעלי חיים שנכחדו מהסדרה Bactritida שמקורם בנאוטילוסאים בעלי קונכייה ישרה מהסדרה Orthocerida שנכחדו.

תת-המחלקה ammonoidea הכוללת את האמוניטים ואת הסדרה Goniatitida הם קרובי משפחה שנכחדו של נאוטילוסאים שהתפתחו בתחילת תור הדבון לפני כ-400 מיליון שנים.

כמה חוקרים משייכים לתת-המחלקה Nautiloidea קבוצה מצומצמת יותר של בעלי חיים (Nautiloidea "sensu stricto"). טקסון זה כולל רק את הסדרות הקשורות בבירור לנאוטילוס המודרני. חלוקה זה משתנה במידת מה בין החוקרים, אבל כוללת בדרך כלל את הסדרות Tarphycerida, Oncocerida ו-Nautilida.

מאפיינים

תת-המחלקה של הנאוטילוסאים (על פי ההגדרה המרחיבה), מתייחדת בשני מאפיינים פיזיולוגיים: הראשון, מחיצות השלד (septa) שבין התאים קעורות כלפי הפתח בקונכייה כשהתפרים שהן יוצרות (נקודות החיבור בין מחיצות השלד לקונכייה) פשוטים בהשוואה למשל לאמוניטים והשני, סיפונקל (siphuncle).[1] שניהם נוצרים במהלך האונטוגנזה של בעל החיים.

מחיצות השלד שבין התאים בחלק של השלד שיש בו תאים (phragmocone) נוצרות במהלך פרצי הצמיחה של בעל החיים. בשלב זה חלקה האחורי של הגלימה מפריש מחיצה חדשה תוך יצירת תא נוסף בעוד שחלקה הקדמי מרחיב את הקונכייה. גוף בעל החיים, הקרביים, ממשיך לשכון בתא הקדמי ביותר בקונכייה – התא החי (באנגלית Body chamber).

במחיצות השלד יש נקב דרכו עובר הסיפונקל דרך כל התאים הפנימיים בקונכייה. סביב הצינור הבשרני של הסיפונקל יש מבנים עשויים מארגוניט (פולימורף של פחמת הסידן שבמהלך התאבנות מותמר לקלציט): ההתארכות דמויות הצינור מצדה האחורי של מחיצת השלד דרכה עובר הסיפונקל (septal necks) וטבעות מחברות. כמה מהנאוטילוסאים המוקדמים השקיעו פחמת סידן בתאים הריקים (המכונים "משקעים תאיים" - "cameral deposits") או בתוך הסיפונקל ("endosiphuncular deposits"), תהליך שייתכן שהיה קשור לשליטה בציפה. טבעו של הסיפונקל ומיקומו בתוך הקונכייה חשובים בסיווג הנאוטילוסאים.

התפרים (באנגלית Sutures) גלויים לעין כסדרה של קווים על פני הקונכייה ונוצרים בכל מקום שבו יש חיבורים בין מחיצות השלד לקונכייה החיצונית. התפרים של הנאוטילוסאים פשוטים בצורתם, הם ישרים או מעט מעוגלים. מאפיין זה שונה מהתפרים בצורת הזיגזג של סדרת ה-Goniatitida או התפרים המורכבים מאד של האמוניטים.

נאוטילוסאים מודרניים

מרבית מה שאנו יודעים על נאוטילוסאים שנכחדו מבוסס על מה שאנו יודעים על הנאוטילוסיים המודרניים, כדוגמת "nautilus pompilius", השוכן בדרום מערב האוקיינוס השקט מסמואה ועד הפיליפינים, ובאוקיינוס ההודי מול חופי אוסטרליה. מין נאוטילוס זה שוכן במים שעומקם מעל ל-100 מטרים ועד עומק של 500 עד 700 מטרים.

הנאוטילוסיים הם בעלי חיים בעלי כושר שחייה. הם בעלי ראש ובו שתי עיניים פשוטות נטולות עדשות, וזרועות (או זרועות ציד). קטע הקונכייה מעל התא החי הגדול הוא חלק, ומחולק לתת-תאים המלאים בגז אדיש (דומה בהרכבו לאוויר באטמוספירה, אבל עם יותר חנקן ופחות חמצן) המאפשרים לבעל החיים יכולת ציפה טבעית במים. מספר רב של זרועות ציד (עד 90) מסודרים בשני מעגלים סביב הפה. הנאוטילוס הוא טורף בעל לסתות קרניות דמויות מקור, המאפשרות לו להיזון מסרטנאים.

קונכיות נאוטילוס ריקות יכולות להיסחף למרחק ניכר ונמצאו במקומות כמו יפן, הודו ואפריקה. תופעה זו אירעה ללא ספק גם עם הקונכיות של המאובנים של נאוטילוסאים. הגז שבתוך הקונכייה שומר על כך שהיא תצוף אחרי שבעל החיים מת, ומאפשר לקונכייה הריקה להיסחף למרחק רב מהמקום בו שכן בעל החיים בטרם היא שוקעת לבסוף לקרקעית הים.

נאוטילוסיים נעים בעזרת הנעת סילון, כשהם פולטים מים מצינור מוארך המכונה "היפונומה" (hyponome), הניתן לשינוי כיוון על מנת לשלוט על תנועתו. שלא כמו הבלמניטים ומיני סילוניות אחרים, אין לנאוטילוסאים מודרניים שק דיו, ואין שום עדות לכך שלמינים שנכחדו היה שק כזה. יותר מכך, שלא כמו האמוניטים שנכחדו, לנאוטילוסאים מודרניים אין אפטיכוס (aptychus), או כל סוג של לוחית הסוגרת את הקונכייה. למעט יוצא דופן אחד, לא נמצאה לוחית כזו באף אחד ממיני הנאוטילוסאים שנכחדו.

לקונכייה של נאוטילוסאים מודרניים יש גוונים בולטים, ובמקרים נדירים נשמר הצבע גם במאובנים של נאוטילוסאים. תבניות הצבע מופיעות בדרך כלל רק על חלקה העליון של הקונכייה, מה שמעיד על כך שבעל החיים שחה במאוזן.

מאובנים

מאובני נאוטילוסאים מתגלים בדרך כלל בסלעי מתחילת הפליאוזואיקון (פחות בשכבות צעירות יותר). הקונכיות של מאובני הנאוטילוסאים יכולות להיות ישרות (כמו בסוגים "Orthoceras" ו-"Rayonnoceras") מעוגלות (כמו בסוג "Cyrtoceras"), מפותלות (כמו בסוג "Cenoceras"), או במקרים נדירים סלילים לולייניים (כמו בסוג "Lorieroceras"). כמה מהמינים – בייחוד משלהי הפלאוזואיקון ותחילת המזוזואיקון – הצטיינו בקונכיות מקושטות בקוצים ובצלעות, אבל לרובם הייתה קונכייה חלקה.

הקונכיות בנוין מארגוניט, אם כי "המשקעים התאיים" עשויים להכיל בעיקר קלציט.

הסלעים מחוף הים הבלטי וחלקים מארצות הברית מתור האורדוביק מכילים מגוון של מאובני נאוטילוסאים, ודוגמאות של "Discitoceras" ו-"Rayonnoceras" מתגלות באבן הגיר מתור הקרבון באירלנד. בסלעים הימיים מתור היורה בבריטניה מתגלים לעיתים קרובות מאובנים של "Cenoceras" ומאובני נאוטילוסאים כדוגמת "Eutrephoceras" התגלו בתצורת פצלי פייר (Pierre Shale formation) מתור הקרטיקון בצפון מרכז ארצות הברית.

נאוטילוסאים מסוימים הצליחו להגיע לממדים מרשימים. נתגלו מאובנים של האנדוצרס (Endoceras) המגיעים לאורך של 3.5 מטרים ויש המעריכים שהסוג קמרוצרס הגיע לגודל של 11 מטרים, אם כי יש המפקפקים בכך. מן הסתם היו נאוטילוסאים טורפים גדולים אלו אימת בעלי חיים ימיים אחרים בתקופה שבה חיו.

במקומות מסוימים, כמו בסקנדינביה ובמרוקו הצטברו מאובנים של נאוטילוסאים בעלי קונכייה ישרה בכמויות כאלו שהם יצרו אבן גיר המורכבת ממקבצים המכונים בספרות הגאולוגית "מרבצי סילוניות" ("cephalopod beds"), "אבן גיר סילונית"("cephalopod limestones"), "אבן גיר נאוטילוסאים" ("nautiloid limestones") או "אבן גיר אורתוקראס" ("Orthoceras limestones"). אף שהמונח "אורתוקראס" (Orthoceras) מתייחס בשנות האלפיים רק לסוג מתור האורדוביק מחוף הבלטי, בעבר היה זה שם כללי לכל הנאוטילוסאים בעלי קונכייה ישרה שחיו מהאורדוביק ועד הטריאס (אבל היו נפוצים בעיקר בתחילת תור הפליאוזואיקון).

סיווג

סיווג הנאוטילוסאים כפוף לשינויים ככל שמתגלה מידע חדש ולנקודת המבט של החוקרים השונים. כך למשל קיימת טקסונומיה שהציע קורט טיישרט (Curt Teichert; 1996-1905) ב-1988 או טקסונומיה כפי שהוצעה ב-1964 בחלק K באנציקלופדיה Treatise on Invertebrate Paleontology העוסקת בסילוניות.

מרי וייד (Mary Julia Wade; 2005-1928) חילקה ב-1988 את תת-המחלקה Nautiloidea לשש על סדרות תוך צירוף סדרות הקשורות פילוגנטית, והן:

  • Plectronoceratoidea
    • Plectronocerida
    • Protactinocerida
    • Yanhecerida
    • Ellesmerocerida
  • Endoceratoidea
    • Endocerida
  • Orthoceratoidea
    • Orthocerida
    • Ascocerida
    • Pseudorthocerida (ה-Orthoceratoidea של ד"ר ביורן קרוגר - Björn Kröger)
  • Nautilitoidea
    • Tarphycerida
    • Oncocerida
    • Nautilida
  • Actinoceratoidea
    • Actinocerida
  • Discosoritoidea
    • Discosorida

שלוש מתוכן נקבעו כמתאימות לשבץ לתוכן את Endocerida, Actinocerida, ו-Discosorida. שלוש מאחדות סדרות קשורות המשתפות אב קדמון משותף ויוצרות ענף בעץ הטקסונומי של הנאוטילוסאים, Plectronoceratoidea, הכוללת צורות קטנות מהקמבריון הכוללות את האבות הקדמונים של המינים הבאים; Orthoceratoidea, המאחדת סדרות שונות בעלות קונכייה ישרה שמתוכן אחת היא המקור ל-Bacritida ול-Ammonoidea, וה-Nautilitoidea, הכוללת את הסדרה Tarphycerida שבה הסילוניות הראשונות בעלות קונכייה מסולסלת, כמו גם את הסדרה Nautilida, הכוללת את המין נאטילוס ששרד עד ימינו.

סדרה נוספת, Bactritida שמקורה בסדרה Orthocerida נכללת לעיתים יחד עם Nautiloidea, לעיתים עם Ammonoidea, לעיתים מסווגת כתת-מחלקה משלה ה-Bactritoidea.

לאחרונה הגיעו כמה חוקרים בתחום למסקנה ש-Dissidocerida היא סדרה נפרדת, יחד עם Pseudorthocerida, שתיהן נכללו קודם ב-Orthocerida כתת-טקסון.

ד"ר תיאו אנגסר (Theo Engeser) הציע ב-1998 לחלק את הנאוטילוסאים ולמעשה את כל מחלקת הסילוניות לשתי קבוצות עיקריות:

  • Palcephalopoda - כוללת את כל הנאוטילוסאים למעט Orthocerida ו-Ascocerida
  • Neocephalopoda – כל שאר הסילוניות

לקריאה נוספת

  • Doguzhaeva, Larisa. (1994) An Early Cretaceous orthocerid cephalopod from north-western Caucasus. Palaeontology 37(4): 889-899.
  • Engeser, T., (1997–1998) The Palcephalopoda/Neocephalopoda Hypothesis
  • Teichert, C. (1988) "Main Features of Cephalopod Evolution", in The Mollusca vol.12, Paleontology and Neontology of Cephalopods, ed. by M.R. Clarke & E.R. Trueman, Academic Press, Harcourt Brace Jovanovich,

קישורים חיצוניים

ראו נאוטילוסאים בוויקישיתוף.

הערות שוליים

  1. צינור המשמש לחיבור בין התאים שבתוך הקונכייה המופרדים על ידי מחיצות השלד לשם מעבר מים וגזים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.