מתנות לאביונים

מתנות לאביונים היא אחת מהמצוות הנוהגות בפורים, והיא חלה על גברים ונשים כאחד. המצווה מחייבת כל אדם להעניק מתנות במהלך החג לשני נזקקים (אביונים) לפחות, מתנה אחת לפחות לכל אחד.

מקור המצווה

מקור המצווה במגילת אסתר, באיגרת שכתב מרדכי היהודי ליהודים הגרים בכל מדינות המלך אחשוורוש:

וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

אסתר, פרק ט', פסוקים כ'-כ"ג

ראשיתו של חג פורים הייתה בחגיגות ניצחון ספונטניות בעקבות ניצחון היהודים בשושן הבירה ובכל ערי ממלכת פרס. רק שנה לאחר הניצחון ביקש מרדכי לתקן כי החגיגה תהיה אירוע שנתי, ואז תיקן גם את מצוות הענקת מתנות לאביונים. בעקבות דרישת מרדכי נקבעה המצווה המחייבת, הענקת מתנה לשני נזקקים לפחות.

מדיני המצווה

בתלמוד הבבלי[1] מדייק רב יוסף שישנו חיוב לשלוח שתי "מתנות" לשני אביונים, מן הריבוי בפסוק "מתנות" (לפחות שתיים) "לאביונים" (לפחות שניים). בעקבותיו פוסק הרמב"ם:

וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים; נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, שנאמר "ומתנות לאביונים" - שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול, נותנין לו; ואין משנין מעות פורים, לצדקה אחרת.

הלכות מגילה ב, טז

הפוסקים דנו בכמות הכסף שעל אדם לתת לעני ביום הפורים; יש שאמרו שמספיק לתת פרוטה אחת לכל עני, היינו סכום כסף מינימלי. דעה אחרת היא שיש לתת לכל אחד מהעניים כסף בכמות שניתן לקנות איתה מנה לאכילה. במקרה שאדם לא מצא עני לתת לו, יכול להפריש סכום לתת לעני שימצא, גם אם יתן בפועל רק לאחר פורים.

זמן חיוב המצוה הוא ביום שבו קוראים את המגילה, ולכן כאשר לא קוראים את המגילה בפורים עצמו (כמו למשל בפורים משולש) מחלקים את המתנות לאביונים ביום י"ד, שבו קוראים את המגילה. הסיבה לכך היא "מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה"[2].

חשיבות המצווה

הרמב"ם כותב בספרו כי מצווה זו היא החשובה מבין מצוות חג הפורים:

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו; שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמֵללים האלו מידמה בשכינה, שנאמר: "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ--מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים." (ישעיהו נז,טו).

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. מסכת מגילה ז, א
  2. מגילה דף ד עמוד ב
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.