משקים שנתגלו

משקים שנתגלו או מים שנתגלו הוא מושג הלכתי לפיו מים, חלב או יין ששהו מגולים (לא מכוסים) ללא השגחת אדם, אסורים בשימוש.

חז"ל כתבו שטעם האיסור הוא, שיש לחשוש שנחש שתה מהם והטיל בהם ארס, ולכן משקים נאסרים רק הם היו מגולים לפחות כמשך הזמן שיכול נחש לשתות מהם. לדעת השולחן ערוך, דין זה אינו נוהג כיום, ומשקים מגולים מותרים בשתייה, מאחר שכיום אין נחשים מצויים בנינו[1].

מקור הדין ודעות הפוסקים

מקור הדין הוא מהמשנה במשנה, מסכת תרומות, פרק ח', משנה ד': "שלושה משקין אסורין משום גילוי: המים והיין והחלב; ושאר כל המשקין מותרין. כמה ישהו ויהו אסורין? כדי שייצא הרחש ממקום קרוב וישתה" בנוסף לכך, מוזכרת הלכה זו בתלמוד במקומות רבים. בילקוט שמעוני מביא ממדרש ילמדנו: ג' משקים אסורים משום גלוי, מים וחלב ויין. מים מנין, לרוקע הארץ על המים. חלב מנין, ותפתח את נאד החלב. יין מנין, דכתיב כל נבל ימלא יין.

לדעת בעלי התוספות, כל מה שאסרו היה רק בארץ ישראל שמצויים בה נחשים. אך בארצות אירופה הקרירות יותר, אין להנהיג הלכה זו.

מבואר בגמרא[2] שאף אם שתה אדם בפנינו מן המים ולא ניזוק אין לשתות מן הנותר, כיון שישנם שלשה מיני ארס, ארס של נחש זקן ארסו צף על המשקה, נחש בינוני מפעפע עד חצי גובהו ונחש צעיר מפעפע ושוקע עד למטה, לכן אפילו שהראשון שתה ולא ניזוק ייתכן שהארס שקע במשקה והשותה מכאן ואילך עלול להינזק. כמו כן נאסר להשתמש במים שנאסרו בגילוי לרחצה ולכיבוד הבית שמא ינזק מן הארס וכן נאסר לשפכם לרשות הרבים שמא יעבור עליהם אדם יחף וינזק. אף להשקות מהם לבהמה נאסר הן לבהמה שלו הן לשל חבירו כיון שמזיקם (אך מבואר שלחתול מותר להשקות כיון שאין הארס ממיתו אלא רק מכחישו לזמן מה ולאחריו הוא חוזר לאיתנו).

להלכה

מנהג העולם להקל, על פי פסקו של השולחן ערוך[3], שאין להחמיר בכך בזמנינו, משום שאין נחשים מצויים בינינו. אולם, בפתחי תשובה[4] הביא בשם השל"ה ש"שומר נפשו ירחק משתיית משקין אלו", וציין שהנהגת הגר"א הייתה להחמיר בכך ביותר כי "גם אם בטל הטעם לא בטל הדין", וישנם טעמים על פי הסוד. יש אחרונים שחילקו בין מקומות שהנחשים מצויים גם בזמנינו למקומות שאינם מצויים כלל[5]. וכוונתם לאסור בארצות החמות שיש יותר נחשים מבארצות אירופה. ידוע שהחזון איש החמיר בכך לעצמו ובעקבותיו הגר"ח קנייבסקי. בכף החיים[6] הביא מדברי רבים מהפוסקים שיש לחשוש גם למשקה שהיה מגולה ביום בלי שראו אותו.

לכל הדעות כוס של קידוש או הבדלה וכדומה יש להקפיד על משקים שנתגלו, שמשום כבוד הברכה החמירו בזה.[7]

באלו משקים נוהג גילוי

הלכות גילוי חלים על מים, יין (ואפילו מעורבים בו מים, ואפילו התחיל טעמו להשתנות לחומץ), חלב, דבש וציר; ויש אומרים שגם: מים, יין, חלב, דבש ושום כתוש.

משקה שעיקרו מבוסס על משקאות בהן נוהג דין גילוי אך טעמו העיקרי נשתנה (קפה לדוגמה), דעת הגר"ח קנייבסקי שאין נוהג בו דין גילוי.[דרוש מקור]

משקין שאין בהם דין גילוי

יין תוסס עד ג' ימים, יין מבושל, משקה חם, מי כבשים, שלקות ותורמוסין, משקין שעירבו בהם דברים חריפים כפלפלים או מרים עד שנשתנה טעמם.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ראו להלן בפרק 'להלכה'.
  2. ירושלמי שבת פרק א' הלכה ג'
  3. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קטז, סעיף א
  4. יורה דעה, קטז, סעיף קטן א
  5. ראו פרי חדש וברכי יוסף, יורה דעה, קטז
  6. יורה דעה קטז אות ז
  7. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רעב, סעיף א.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.