מפצחת בונקרים

מפצחת בונקריםאנגלית Bunker Buster), היא פצצה שנועדה לחדור מטרות מזוינות (דוגמת בונקרים) או מטרות המוסתרות עמוק מתחת לאדמה.

פצצות הנישאות על ידי מטוסים

מלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה מתכנן הפצצה הקופצת בארנס וואליס, תכנן שתי פצצות אשר מכונות כיום מפצחות בונקרים: פצצת טולבוי ששקלה חמישה טון ופצצת גרנד סלאם אשר שקלה כעשרה טון. מבנן היה מאוד אווירודינמי עם זנב אשר גרם לפצצות להסתובב. הסיבוב איפשר לפצצות לשבור את מהירות הקול בעודן נופלות מגובה של 22,000 רגל (כ-6,700 מטר). הפצצות היו מצופות בפלדה מאיכות גבוהה, ציפוי חזק בהרבה מהמקובל בפצצות באותה תקופה. מטרת הציפוי המיוחד הייתה להבטיח את שרידות הפצצה בעת פגיעה במשטח בטון מזוין או בעת חדירה למעמקי האדמה.

אף על פי שהפצצות קרויות "חודרות בונקרים", תיאורית רעידת האדמה המקורית הייתה מעט מורכבת יותר מסתם חדירה דרך משטח מזוין. פצצות רעידת האדמה נועדו לא לתקיפה ישירה של מטרה אלא ליצירת בור גדול לצד המטרה ומתחתיה במטרה להעביר גל הדף מתחת ליסודות המבנה. גל ההדף גרם לקריסת המבנה לתוך הבור שנפער ללא קשר לחוזק המבנה. הציפוי של הפצצות נועד לחדור דרך אבנים אבל באותה מידה איפשר חדירה דרך בטון מזוין. בעת התקפה על מסתורי הצוללות בפרגה, חדרו שתי פצצות גראנד סלאם דרך 4.5 מטרים של בטון מזוין[1] ובכך הוכיחו שהן מסוגלות לתפקד באופן טוב יותר מנתוני הביצועים הרשמיים שלהן.

לאחר המלחמה הוסיפה ארצות הברית הנחיה מרחוק לפצצות הטולבוי. כך נוצרה פצצת "טארזון" ששקלה 12,000 פאונד (כ-5,500 ק"ג). שימוש ראשון בפצצה נעשה במלחמת קוריאה כנגד מרכז שליטה תת-קרקעי ליד קנגייה.

פצצת "דיסני" מונחית הרקטה הייתה עוד התקן מתקופת מלחמת העולם השנייה אשר שימש נגד מסתורי צוללות ומטרות מזוינות אחרות. הפצצה שתוכננה על ידי מפקד מהצי המלכותי צופתה בציפוי קשיח אשר שקל כ-2 טון. הפצצה הופלה מגובה 20,000 רגל (בערך 6000 מטרים). בגובה של בערך 1500 מטרים ירה מרעום ברומטרי את הרקטה שבזנב על מנת להעניק לפצצה מהירות של 730 מטרים לשנייה בעת הפגיעה. הפצצה הוטלה לראשונה ב-10 בפברואר 1945 על מסתורי צוללות איימאודן בהולנד. כ-18 פצצות הוטלו ממפציצי B-17. פצצה אחת פגעה ישירות.

שימוש מודרני

במהלך מלחמת המפרץ (1991) היה צורך בפצצה בעלת יכולת חדירה עמוקה בדומה לפצצות של מלחמת העולם השנייה. לא היה לאף חיל אוויר של נאט"ו פצצות שכאלה. חיל האוויר המלכותי של בריטניה החזיק מספר פצצות מתקופת מלחמת העולם השנייה במוזיאונים. פצצות חדשות פותחו במהירות בפרק זמן של כ-28 ימים. הציפוי של הפצצות נלקח מתרמילי פגזי תותחים ישנים בקוטר 203 מילימטר. הפצצות שקלו מעל שני טון אך הכילו רק 294 קילוגרם חומר נפץ. הפצצות היו מונחות לייזר וכונו GBU-28.

ארצות הברית פיתחה שורה של פצצות בעלות נתונים מגוונים לחדירת מטרות מזוינות או קבורות במעמקי האדמה:

עומק החדירהמערכות נשקסוגים
חדירה דרך בטון מזוין: לעומק של 1.8 מטריםBLU-109 PenetratorGBU-10, GBU-15, GBU-24, GBU-27, AGM-130
חדירה דרך בטון מזוין: לעומק של 3.4 מטריםBLU-116 Advanced Unitary Penetrator (AUP)GBU-15, GBU-24, GBU-27, AGM-130
חדירה דרך בטון מזוין: לעומק של 3.4 מטריםBLU-118/B Thermobaric WarheadGBU-15, GBU-24, AGM-130
חדירה דרך בטון מזוין: לעומק של 6 מטריםBLU-113 Super PenetratorGBU-28, GBU-37
חדירה דרך בטון מזוין: לעומק של 8 מטרים-GBU-57

מרעומים

המרעום הקלאסי של פצצה חודרת שריון שימש גם כאן: שילוב של קוצב זמן ומדחף מהיר בחלק האחורי של הפצצה. המרעום מחומש כאשר הפצצה משוחררת ומתפוצץ כאשר המדחף מפסיק להסתובב וקוצב הזמן חדל גם כן.

פצצות חודרות בונקרים מודרניות משתמשות בחלקן במרעום מסורתי. חלקן משתמשות במיקרופון ובמיקרו בקר. המיקרופון מאזין, והמיקרו בקר סופר קומות עד אשר הפצצה חודרת את מספר הקומות הרצוי.[דרוש מקור]

טילים

המהירות הנוספת המוענקת על ידי מנוע רקטי מאפשרת חדירה עמוקה יותר של ראש הנפץ של מפצח הבונקרים.

הפסקת היצור

ארצות הברית הפסיקה לייצר את מפצחות הבונקרים במשקל 900 קילוגרם בשני מקרים. ב-2005 הופסק היצור כאשר התברר שבדמם של כ-17 עובדים אשר יצרו את הפצצות, יש רמות חמצן נמוכות בשל חשיפה ל-TNT. מאוחר יותר באותה שנה התגלתה אנמיה בקרב 34 עובדים. היצור חודש לאחר התקנת מערכת אוורור חדשה אך הופסק שוב באותה שנה כאשר הוכח שההשפעות ההרסניות ממשיכות לתת את אותותיהן בעובדים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. Bomber Command Official RAF History website
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.