מנחם פרוש

מנחם פרוש
פרוש במוזיאון הנצחת גוש קטיף, 2010
לידה האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 ירושלים, האימפריה העות'מאנית
פטירה ישראל ירושלים, ישראל
מקום קבורה ישראל הר המנוחות, ירושלים
סיעה יהדות התורה, אגודת ישראל, חזית דתית תורתית
חבר הכנסת
תקופת כהונה 30 בנובמבר 1959 - 23 בנובמבר 1975 (16 שנים)
הבא בתפקיד שלמה יעקב גרוס
חבר הכנסת
תקופת כהונה 13 ביוני 1977 - 28 ביוני 1994 (17 שנים)
הבא בתפקיד אברהם ורדיגר
כנסות ה־48, 913
יו"ר ועדת העבודה והרווחה ה-6
תקופת כהונה 13 ביוני 1977 - 13 באוגוסט 1984 (7 שנים ו־8 שבועות)
הקודם בתפקיד שושנה ארבלי-אלמוזלינו
הבא בתפקיד אורה נמיר
תפקידים בולטים

מנחם פֹּרוּשׁ (כ"ח באדר ב' תרע"ו, 2 באפריל 1916 - ח' באדר תש"ע, 22 בפברואר 2010) היה חבר הכנסת מטעם יהדות התורה ויושב-ראש אגודת ישראל בירושלים.

חייו האישיים

מנחם גליקמן־פרוש נולד בירושלים לשפרה ומשה פרוש. למד בישיבת עץ חיים. ב-1932, כשהיה בן 16, סולק מהישיבה בהוראת בית הדין של הרבנות הראשית, לאחר שגילם את הרב הראשי לישראל דאז, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, במשפט פורימי מבוים[1]. בראיון עיתונאי עם חגי סגל אמר, כי הוא לא ידע כי המיצג הפורימי, שפורסם כ"ליצנותא דעבודה זרה" יבזה את הרב קוק, וכי צורף להצגה בניגוד לרצונו[2].

רעייתו הראשונה הייתה ליבא לבית גלבשטיין, והשנייה - ברכה לבית פקשר. בניו: מאיר פרוש, אליהו הלל, שנפטר בחיי אביו, ונפתלי צבי, יו"ר תנועת הנוער פרחי הדגל וקרן התרבות דגל ירושלים. חתנו הוא הרב אשר טננבוים, מנהל ועד הישיבות לשעבר. הרב פרוש גידל בביתו גם את שני ילדיה של רעייתו השנייה. אביהם היה ידידו יהושע ליב לוי (נפטר בגיל 27).

פרוש נפטר בביתו בירושלים בח' באדר ה'תש"ע 22 בפברואר 2010.

פעילות ציבורית

בשנים 19321938 כיהן ככתב-חוץ של עיתונים חרדים[3], ובשנת 1949 מונה לעורך העיתון "קול ישראל". בשנת 1950 הוציא לאור וערך את ביטאון אגודת ישראל - "המבשר". בשנת 1951 ייסד רשת מעונות ילדים, וב-1953 היה ממייסדי מערכת החינוך העצמאי[דרושה הבהרה], ושהה בארצות הברית במסעות גיוס כספים עבורה. ב-1973 ייסד את רשת המעונות "קריית הילד". היה נשיא חברה קדישא של "הפרושים" בירושלים.

בנערותו היה מקורב לרבי חיים זוננפלד, ובהמשך לרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק ולרבנים נוספים.

בכמה מקרים ארגן הפגנות גדולות ונאם בהן. פעל במאבקים נגד גיוס בנות, נגד הבריכה המעורבת בירושלים ונגד הקמת אצטדיון בסמוך להר חוצבים (כתב על כך ספר בשם מרומא עד ירושלים). בשנת 1999 ארגן גם את הפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון.

פרוש הקים ארכיון גדול ומסודר לתולדות היהדות החרדית בישראל. חלק מהאוסף בא לידי ביטוי בספרו האוטוביוגרפי "שרשרת הדורות בתקופות הסוערות" (שישה כרכים).

בבחירות לכנסת השנייה (1951) הוצב במקום ה-13 ברשימת "עם תורה - אגודת ישראל", אך לא נבחר לכנסת. בשנת 1955 היה ליו"ר מרכז אגודת ישראל בירושלים, ובבחירות לכנסת הרביעית בשנת 1959, נבחר לראשונה לכנסת. בשנים 19691974 שימש כסגן ראש עיריית ירושלים במקביל לחברותו בכנסת.

בשנת 1958 הותקף יחד עם אביו על ידי אנשים מנטורי קרתא שהתנגדו למדיניותו באגודת ישראל[4].

פרוש כיהן כחבר הכנסת משנת 1959 ועד 1994 (למעט הפסקה מנובמבר 1975 ועד מאי 1977 במהלך הכנסת השמינית), מטעם סיעות אגודת ישראל, חזית דתית תורתית ויהדות התורה. בכנסת התשיעית ובכנסת העשירית היה יושב ראש ועדת העבודה והרווחה. היה סגן שר העבודה והרווחה בשנים 19841985, ובשנים 19901992.

ב-10 במרץ 1970, בעת נאומו בכנסת בנושא חוק השבות, נטל פרוש בידו סידור תפילה רפורמי, הראה כי הרפורמים מחקו ממנו קטעים המבטאים זיקה לציון, קרא "טפו" והשליך את הסידור לארץ. המקרה חולל סערה[5] ופורוש הורחק מישיבת הכנסת.

בשנים 19661968 הקים בירושלים את מלון המרכז כנציג חברה של משקיעים אמריקניים עלומי שם. בשנת 1971 נודע שהחברה החזיקה 100,000 דולר כספי נאמנות של ג'ו "הקצב" סטאשר. משנודע לציבור כי סטאשר הוא שותפו של מאיר לנסקי - מראשי המאפיה בארצות הברית, הופיעו בתקשורת פרסומים המאשימים את פרוש בסיוע למאפיונרים[6]. פרוש טען שלא ידע על קשריו של סטאשר ואינו בודק בציציות משקיעיו ותורמיו. על פי ידיעות בתקשורת פרוש היה בקשרי ידידות גם עם לנסקי בעצמו[7].

בשנת תשמ"ד נפער קרע בין פרוש לבין חסידות גור, כאשר בתגובה לתביעת האדמו"ר מגור רבי שמחה בונים אלתר שיפנה את כיסאו בכנסת, התבטא פרוש כי יש לשקול את כשירותו של האדמו"ר הישיש בן ה-86 לקבל החלטות פוליטיות. למחרת בעת שהתפלל שחרית בבית הכנסת של מלון המרכז שבבעלותו, פרצו למקום כחמישים בחורים מישיבת הדגל של חסידות גור, ישיבת שפת אמת, השחיתו את בית הכנסת והכו נמרצות את בני המשפחה ששהו במקום ובראשם מנחם פרוש, שאושפז בעקבות זאת לשבועיים בבית החולים[8][9].

לפי עדות פרוש, בעת הדיונים על הסכם אוסלו, הוא שכנע בבכי את יצחק רבין להשאיר את קבר רחל בשליטה ישראלית מלאה[10].

בשנת 2009 ייסד יחד עם בנו מאיר פרוש, את העיתון המבשר.

עץ משפחת פרוש

רבי נפתלי צבי פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה זלמן פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גרשון פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נפתלי צבי פרוש-גליקמן
 
רבי עקיבה פרוש
 
אהרן יעקב פרוש
 
רבי אליהו נחום פרוש
 
יוחנן דוד סלומון
 
רבי חיים יהודה לייב אוירבך
 
?
 
מנחם מנדל פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משה פרוש
 
מרדכי ליבר פרוש
 
רבי זונדל קרויזר
 
שמואל קלמן מירסקי
 
אברהם
 
נפתלי סלומון
 
המשך ענף זה ראו:
עץ חיים יהודה לייב אוירבך
 
מרדכי ליבר פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מנחם פרוש
 
רבי חיים קמיל
 
 
 
 
 
שרה
 
כתריאל שלמון
 
משה מנדלבאום
 
 
 
 
 
שלום חיים פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מאיר פרוש
 
אשר טננבוים
 
 
 
 
 
אהוד חבצלת
 
 
 
 
 
 
 
ישראל פרוש
 

לקריאה נוספת

  • Martin E. Marty, F. Scott Appleby, R. Scott Appleby, Fundamentalisms and the State: Remaking Polities, Economies, and Militance, American Academy of Arts and Sciences, Published by University of Chicago Press, 1991
  • אוצרות מנחם - אמרות, פנינים ורעיונות מהרב מנחם פרוש, אדר תשע"ז

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.