מות משה

מות משה מתואר בספר דברים, פרק ל"ד הוא התרחש ככל הנראה בז' באדר ה'תפ"ח[1] [hebrew 1]ומהווה את האירוע האחרון המתואר בתורה, והאירוע האחרון לפני כניסתם של בני ישראל לארץ כנען. טרם פטירתו נתן משה לשבטים את ברכתו. והוא מת ביד ה'.

כיוון שמקום קבורתו לא נודע בבירור, נקבע יום מותו כיום תענית לחברא קדישא ומאוחר יותר ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע[דרושה הבהרה].

איסור הכניסה לארץ ישראל

משה נפטר בגיל מאה ועשרים שנה, על סף הכניסה לארץ. טרם מותו, עמד משה על הר נבו, וה' הציג בפניו את הארץ המובטחת והבהיר שמשה לא יוכל לדרוך על אדמתה:

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'.

את הטעם שלא יוכל להכנס לארץ מנמק הפסוק: "עַל אֲשֶר מְעַלְתֶם בִי בְתֹוְך בְנֵּי-יִשְרָאֵּל בְמֵּי מְרִיבַת קָדֵּש מִדְבַר-צִן עַל אֲשֶר לֹא קִדַשְתֶם אֹותִי בְתֹוְך בְנֵּי-יִשְרָאֵּל" (ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק נ"א), למרות ניסיונות של משה לבטל את הגזרה, במהלכם התעטף בשק והתפלש באפר, - דברים שגרמו לעולם להזדעזע ולחשוב שהעולם כולו עומד להחרב, הגזרה לא בוטלה, וה' הכריז בכל הרקיעים ובתי הדין שלא יקבלו את תפילתו של משה.

לראיה זו נודעו סגולות רבות, רש"י על פי הסיפרי מביא שבראיה זו הראה ה' למשה את ההיסטוריה העתידה לבוא על עם ישראל ובין היתר את פסל מיכה שמשון הגיבור מלחמת סיסרא, מלחמות יהושע וגדעון, מלכות בית דוד, מערת המכפלה ובנית בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך. ואת כל המאורעות העתידים להתרחש עד תחיית המתים.

מיתת משה

מיתת משה מתוארת במדרש בארוכה, על פי המדרש משה התנגד למיתתו בתקיפות, בתחילה נשלח מלאך המוות "לקחת את נשמתו" של משה אבל משה לא הניח לו בטענה שהוא מקלס לפני ה', כשמלאך המות טען שהשמים והארץ מקלסים את ה' - השתיק אותם משה וקילס את ה' בעצמו. וכאשר ה' ביקש מהמלאכים - מיכאל וגבריאל להביא את נשמתו של משה - סרבו כולם, מלבד השטן ש"לבש כעס וחגר חרבו ונתעטף אכזריות" אבל כאשר ראה את משה לא היה מסוגל להתקרב אליו, עד שמשה פתח עימו בדברים. בתחילה טען מלאך המוות למשה כי הוא שווה לכל בני אדם, וכמו שכל בני האדם מסורים לו הרי שגם משה אמור למסור אליו את נשמתו, אבל משה הצהיר לפניו ש"אין אני כשאר בני אדם", ומנה את רשימת פעולותיו, בכללם עובדת לידתו מהול וזה שדיבר כבר ביום שנולד, והתנבא בגיל שלושה חודשים. כמו כן הזכיר את יציאת מצרים קריעת ים סוף נס מי מרה קבלת התורה, מלחמת סיחון ועוג והעמדת חמה ולבנה. לנוכח דברים אלו נסוג השטן.

כאשר נסוג השטן יצאה בת קול שהכריזה למשה כי הגיע זמן מיתתו, ומשה פנה לה' שלא יניח לו ליפול בידי מלאך המוות, ויצאה בת קול שהבטיחה לו שה' בעצמו יטפל במיתתו. מייד קידש משה את עצמו כשרפים, והקדוש ברוך הוא ירד עם שלושה מלאכים שהקיפו את מיטתו, הקדוש ברוך הוא אמר למשה ליישר את גופו, וקרא לנשמתו של משה לצאת מגופו של משה, אך נשמתו של משה סירבה וביקשה להישאר, כאשר היא מנמקת בארוכה על קדושת גופו של משה, אך הקדוש ברוך הוא נשק למשה על פיו ויצאה נשמתו במיתת נשיקה.

בזוהר נכתב כי ביום מותו זכה משה לשער החמישים והעליון מחמשים שערי בינה ורמז לדבר הוא שמו של הר נבו, על פי הזוהר הוא מתפרש כנוטריקון "נ' - בו" כרמז לכך שבשער זה זכה משה לשער החמישים.

מקום קבורתו

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה

בירושלמי הקשה שהרי משה מת בנחלת בני ראובן ונקבר בנחלת בני גד ומתרץ ש"כשמת משה היה מוטל על כנפי שכינה בארבעת מיל מנחלת בני ראובן עד נחלת בני גד" (ירושלמי סוטה דף ח ב), דבר המוגדר כ"אלמלא כתוב אי אפשר לאומרו".

בתורה לא נפרט בבירור מי קבר את משה וישנם ב' דעות על כך בחז"ל, א': ה' קבר אותו (כביכול). ב': שמשה קבר את עצמו (כביכול).

קברו של משה הוא אחד מהדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, והוא נמצא "מול בית פעור", כדי לכפר על חטא בעל פעור. למרות זאת מקום קבורתו לא נודע מעולם בדיוק, ועל כך נתנו חז"ל סיבות שונות בתלמוד ובמדרש.[hebrew 2]

להבדיל, ישנה מסורת מוסלמית המציינת את מקום קבורתו סמוך לעיר יריחו במקום המכונה נבי מוסא - מקום זה נקבע על ידי המצביא צלאח א-דין.

מקום קבורתו על פי חז"ל ותורת הקבלה

בספר הקבלי 'ספר התמונה' המיוחס לתנאים רבי נחוניה בן הקנה ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, נכתב:

וה' זוגות נקברו במערה

כלומר, שבמערת המכפלה נקברו "חמשה זוגות" - עשרה אנשים. ובפירוש הספר, המיוחס למקובל קדמון מתקופת הראשונים נכתב:

ג' נגלות וב' נסתרות, הגלוים הם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. והנסתרות הם: אדם וחוה, משה וציפורה

ומבאר, שמשה הועבר ונקבר שם על ידי מלאכי השרת.[4]

עובדה זו במשך הדורות עוררה קושיות רבות וסחפה רבים ליישב זאת. בקונטרס 'ולא ידע איש' שהתפרסם בשנת 2014 על ידי הרב חד"ש[דרושה הבהרה] תועד מחקר מקיף על נושא זה ובו מסכם ומצרף את דעותיהם של חז"ל, ראשונים,[5] ואחרונים[6] שמשה קבר את עצמו (על פי רש"י) או הקב"ה (לדעת רבי ישמעאל, רש"י שם) בעבר הירדן[7] ולאחר מכן הועבר על ידי המלאכים דרך מחילה שעברה מקברו שבעבר הירדן למערת המכפלה שבחברון[4] או שעבר הוא בעצמו,[8] ושם נקבר[9] על ידי המלאכים[4] או הקב"ה[10] וקבורתו נפרדת מקברי האבות והאמהות,[hebrew 3] אלא במערת אדם וחוה[hebrew 4] יחד עם אשתו ציפורה.[4] ונקראו שני זוגות אלו (אדם, חוה, משה וציפורה) בפי ספר התמונה "ב' נסתרות", כלומר, שהן נסתרות מעינינו ומבחינה ודאית אין ידוע מקום קבורתם ובפרט לא של משה.[hebrew 5]

גדולתו של משה

הפסוקים האחרונים של התורה מסכמים את פעילותו של משה

וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים. לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה', לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל"

כמו כן למרות שמשה מת בגיל מופלג: מאה עשרים שנה לא נמצא בו כל מום או פגם רוחני או גשמי, חז"ל מלמדים שכאשר עלה משה להר נבו הוא עלה שתים עשרה מעלות בפסיעה אחת[13] וכמו כן התורה כותבת ש"לא נס ליחו ולא כהתה עינו" הגדרות המתפרשות אפילו לאחר המוות.[דרוש מקור]

הספד משה

על פי המדרש כל באי עולם התאבלו על משה:

  • הקדוש ברוך הוא בוכה "מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהלים צד, טז)
  • רוח הקודש אומרת "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה"
  • שמים בוכים "אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ" (מיכה ז, ב)
  • ארץ בוכה "וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן" (מיכה, ז, ב)
  • יהושע בכה: "הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם" (תהלים יב, ב)
  • מלאכי השרת אמרו "צִדְקַת ה' עָשָׂה"
  • עם ישראל אמרו "וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל"

בני ישראל התאבלו על מותו של משה במשך 30 יום. את מקומו של משה תפס יהושע בן נון ובכך הסתיים פרק המסע לארץ המובטחת ומתחיל פרק כיבוש הארץ מידי העמים היושבים בה.

ביאורים

  1. בילקוט שמעוני[2] יש דעה שנפטר בז' באדר א', ויש דעה שנפטר בז' בשבט.
  2. אחת הסיבות: "מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם. שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם"".[3]
  3. המחבר הסיק זאת על פי ספר התמונה,[4] ומדברי הגמרא במסכת בבא בתרא.[11]
  4. מסקנת המחבר על פי האמור במסכת בבא בתרא.[11]
  5. בתלמוד[3] ובמדרש[12] מובא שאף משה אינו יודע את מקום קבורתו.

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף לח עמוד א, מסכת סוטה, דף יב עמוד ב.
  2. ילקוט שמעוני על יהושע, רמז טו
  3. 1 2 תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף יד עמוד א
  4. 1 2 3 4 5 ספר התמונה (מהדורת קארעץ) דף ס', תמונה ג' אות ר'
  5. מפרש קדמון לספר התמונה, רבי אלעזר מוורמייזא ורבי דוד הנגיד
  6. ילקוט ראובני - לרבי ראובן האשקי, מגלה צפונות, חומת אנך - להחיד"א, אגרות קודש - לרבי מנחם מנדל שניאורסון, בית יעקב על הש"ס - להאדמו"ר מקאמרנא ושו"ת ים הגדול - להרב טולידנו
  7. על פי איכה רבה, פתיחתא, פסקה כ"ד
  8. על פי סיפרי דברים פיסקא שנז, ד"ה וימת. מדרש תנאים דברים ל"ד, ה'. ואגרות קודש, שם
  9. פירוש רבי אלעזר מוורמיזא - הרוקח
  10. פירוש רבי דוד הנגיד על התורה, בראשית פ"ד
  11. 1 2 מסכת בבא בתרא, דף נח עמוד א
  12. ספרי דברים פיסקא שנ"ז
  13. רש"י על התורה. דברים ל"ד א. סוטה י"ג ב
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.