לוגותרפיה

לוגותרפיה היא גישת האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה, שפותחה על ידי הנוירולוג והפסיכיאטר ויקטור פראנקל. זהו סוג של ניתוח אקזיסטנציאליסטי (קיומני) שמתמקד ב"שאיפה למשמעות", בניגוד לדוקטרינה של אדלר של "שאיפה לכח" או לזו של זיגמונד פרויד על "שאיפה להנאה". הגישה תומכת באמונה, ואף טוענת שהיא הינה נצרכת לקיום האנושי.

מקור השם וסיווג השיטה

שמה של תורת הלוגו-תרפיה, נגזר מהמילים היווניות "לוגוס" ו"תרפיה", שמשמעותן משמעות וטיפול, כלומר טיפול באמצעות פשר/משמעות. זהו סוג של ניתוח המתמקד ב"שאיפה למשמעות", בניגוד לדוקטרינה של זיגמונד פרויד על "שאיפה להנאה ועקרון העונג" או ב"שאיפה לכוח ומעמד חברתי" של ניטשה שאלפרד אדלר אימץ בפסיכולוגיה האינדיבדואלית שלו - באחד השלבים המוקדמים שלה.

נהוג לסווג את פראנקל כאחד מאבות האסכולה של גישה ההומנית-אקזיסטנציאלית, לעומת הגישות האחרות בפסיכולוגיה: הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית והגישה הקונסטרוקטיביסטית-נרטיבית (נרטיבית-חיובית). פראנקל מבקש להאניש הן את הפסיכואנליזה והן את הביהביוריזם, ולא לערטל את האדם במקום שהוא אותנטי בו. בכמה מקומות הוא קובע שכדי שפסיכולוגיה תהיה ראויה לשמה, עליה להתייחס לא רק לפסיכה אלא גם ללוגוס[1].

פראנקל קבע כי הלוגותרפיה איננה מיועדת להחליף את הפסיכותרפיה אלא להשלימה[2]. בעוד שמטרתה של הפסיכואנליזה להעניק לאדם אובייקטיביות על חייו, והפסיכולוגיה האדלריינית מטרתה להעניק לאדם אומץ לב, מטרתה של האנליזה האקזיסטנציאלית של הלוגותרפיה להעניק לאדם חוש אחריות. אקזיסטנציה לפי פראנקל משמעותה לציין אופן ייחודי של הוייתו של האדם המאופיין בהיותו אחראי, על פיו, האחריות היא למעשה תמצית ההויה האנושית[3].

מהות הלוגותרפיה

על פי תפיסתו של פראנקל - שפותחה לאחר שנכלא במחנה השמדה בתקופת השואה - הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. אליבא דפראנקל ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הוויתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו יפתרו.[4]

פראנקל ראה את התסכול של חוסר המשמעות כנוירוזה של העידן החדש שיצרו שקיעת המסורות והדת. לדידו הנהיה של האנושות אחר הטוטליטריזם - שבו אחרים אומרים לאדם מה לעשות, או אחר הקונפורמיזם - שבו האדם עושה כפי שאחרים עושים, נובעת מאי יכולת היחיד למצוא משמעות ייחודית ואישית. ברדיפת האדם אחרי עקרון העונג והתאוות הכוח ונגזרותיו ככסף והפיכתם למטרה, הוא ראה ניסיון של האדם למצוא מפלט לתסכולו הקיומי האישי. הוא האשים את החינוך הרדוקציוניסטי שרואה באדם חפץ גשמי, ומנתח אותו באופן קר, כדבר שתורם לבעיית חוסר המשמעות, עד כדי כך שהוא מצטט את דבריו של וילאם אירוין תומפסון "שבני אדם שנדמה להם שקיומם הצטמצם לקיום של שולחנות וכיסאות - מתאבדים". הוא סבר שהחינוך צריך להשתכלל באופן כזה, שיכוון את הלומד למצוא משמעויות ייחודיות במצבים ייחודיים באמצעות פיתוח המצפון. מבחינתו צריך לשלב בטיפול של הלוגותרפיה, אנשי מקצוע נוספים רבים ככל האפשר (פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים באמנות, אנשי דת ועוד), שביכולתם לתת כיוונים של משמעות קיומית לאדם הנזקק לכך.

יסודות השיטה

בשיטה זו, היחס לאדם הוא כאל ישות אחדותית וייחודית שמודעת אל עצמה, ויש לה סגולות מיוחדות שאין לזולת. לאדם אישיות רוחנית אינדיבידואלית ואינטגרטיבית שסביבה 'עטיפות' פסיכופיזיות. על פי פראנקל ההוויה האנושית שהיא תופעה קמאית, איננה ניתנת להתבוננות, לאנליזה ולרדוקציה, כשם שהעין אינה רואה את עצמה, כך האדם איננו יכול להיות מודע לעצמיותו. יתר על כן, רוח האדם במקורה היא רוח לא מודעת[5].

פראנקל קובע[6] את שלושת היסודות העיקריים של שיטתו:

  • השאיפה למשמעות - יש באדם שאיפה מובנת למשמעות. האדם הפתוח אל העולם בניגוד לבעלי חיים, הוא יצור התר אחר משמעות והעסוק בחיפוש אחר פשר. אדם שמוצא משמעות שביקש מוכן לסבול, להקריב קרבנות ובשעת הצורך אף למסור נפשו עליה, ואילו אדם חסר משמעות נוטה לאבד את עצמו, גם כאשר כל צרכיו מסופקים. לדידו האדם הוא בעל חיוניות, עוצמה וכוח הישרדות כל זמן שיש לו תפיסה או אידיאה שנותנת לחייו משמעות. הערכים אינם דוחפים את האדם אלא מושכים אותו, ולכן האדם בעל בחירה חופשית לקבל את הפשר או לדחותו.
  • משמעות החיים - יש לחיים מעצם היותם משמעות פנימית, אף במצבים הנוראים והקשים ביותר. משמעות שהאדם עצמו צריך למצוא ולא להמציא. החיים הם כמו כתב חידה גדול שצופן בעצמו משמעויות רבות ומבקש מהאדם לתת פשר, והאדם מאותגר לתת תשובה על כך באמצעות מעשיו. אף שאפשר למצוא משמעויות אוניברסליות כלליות, הוא סובר שאין מספר משמעויות בודדות, אלא עשרות ומאות אלפי משמעויות, שכל אחת ייחודית לכל מצב או זמן בחייו של האדם המיוחד. את משמעויות החיים הוא מסווג לשלושה תחומים:
    • ערכים יצירתיים, שבהם האדם מוצא משמעות במה שהוא נותן לעולם כמו למשל עבודה.
    • ערכים חווייתים שבהם האדם מוצא משמעות במה שהוא נוטל מהעולם כמו למשל אהבה.
    • וערכים התייחסותיים, שבהם האדם מוצא משמעות באופן ההתייחסות שלו אל מצבו בעולם, ובמיוחד בתחום של המשולש הטרגי של האדם, אשם, סבל ומוות, שאין אדם שיכול להמלט מהם[7].
המשמעויות הן יחידאיות, כשם שכל סיטואציה שהחיים מזמנים היא יחידאית. ולכן הן בנות חלוף. אם לא משתמשים בהזדמנות להגשים משמעות החבויה בסיטואציה מסוימת, היא מסתלקת ונעלמת לה לעולמים. ומצד שני המשמעויות קיימות תמיד, הן לא פוסקות משינוי והתחדשות, ולעולם אין החיים חסרי משמעות[8].
  • חירות הרצון - יש לאדם חירות לנקוט עמדה חופשית לגבי חייו, אף שאינו משוחרר מתנאים והגבלות, בשל יכולתו הייחודית של האדם להינתקות-מעצמו ולרפלקציה עצמית, תפיסה המתנגדת לפאן-דטרמיניזם ולניהליזם המודרני הרואה באדם "מחשב ביולוגי" משוכלל או "קוף חשוף"[9]. בשל אותה חירות מחשבה וחירות רצון האדם יכול לייחס לחייו משמעויות ללא שיהיה מוגבל בכך, ויכול להתעלות מעבר לתנאי חייו, ולהחליט אם יקבל את דינם של התנאים ויכנע, או יעמוד מולם ויעצב להם משמעות שתמלא את ליבו ותבליט את אנושיותו[10].

הלא מודע הרוחני

על פי הלוגותרפיה הלא מודע איננו כולל רק יצרים מודחקים (איד) כפי שסבר פרויד, אלא גם הוויות רוחניות. בעוד שבפסיכואנליזה האדם נעשה מודע ליצרים ולדחפים שלו, בלוגותרפיה לא הייצרי, אלא הרוחני הוא המועלה לתודעה[11]. האני מודע לעצמו ופוגש את עצמו[12]. תפיסה זו מהווה ריהביליטציה-טיהור של הלא מודע. בניגוד לתפיסה הקלאסית אודות ה'קוף החשוף' והתפיסה המיכניסטית המבטלת את אנושיות האדם, האדם מוגדר כ'הוויה' (היידגר) או 'ישות מחליטה' (יאספרס), ולכן בעקבות בינסונגר, 'הוויית האדם - היותו אחראי'. פראנקל הגדיר קיום אותנטי של האדם שבו "האני הוא המחליט, ולא שועה להאצותיו של האיד"[13]. כנגד הפאטאליזם של המטופל הרואה את גורלו בעובדתיות הפסיכופיזית שלו, הלוגותרפיה מעמידה קיום רוחני של חירות ואחריות.

המצפון

אליבא דפראנקל האיבר של המשמעות הוא המצפון, ובאמצעותו יש לאדם את היכולת החד פעמית לחוש במשמעות הטמונה בכל מצב[14] המשמעות כבולה למצב חד פעמי ויחיד במינו. מעבר לכך קיימות הכללות של משמעויות, הנוגעות למצבו של האדם, והן מכונות ערכים. 'צו המצפון' שלא הודחק באופן שיטתי יכול לתת מענה לחייו של האדם, ובמיוחד כאשר ישנם קונפליקטים בין ערכים[15]. פראנקל קורא לחינוך שיהיה לא רק להקניית ידע אלא גם לעידון המצפון. "בתקופה שבה נראה כאילו עשרת הדיברות איבדו את תוקפם בעיני רבים, חייב האדם להיות דרוך לקלוט את עשרות אלפי המצוות הטמונות בעשרות אלפי המצבים שהוא מתמודד איתם בחייו"[16]. וסובר כי מצפון עירני של האדם יספק כוח לא לשרת את הקונפורמיזם ולא להיכנע לטוטליטריזם, ויזכיר לאדם את "היותו אנושי" - היותו מודע והיותו אחראי, ובצירוף: מודעותו של האדם להיותו אחראי.

בניגוד לאלו שחושבים כי המצפון תוצר תפיסת האדם-סובייקטיבי ורלטיבי, פראנקל סובר כי המצפון הוא תופעה טרנסצנדנטלית[17] שבאה אל האדם מחוצה לו. לתפיסתו המצפון הוא דגם ללא מודע הרוחני של האדם[18], ולא רק מתייחס לטרסצנדנטליות אלא גם נובע ממנה. דבר המסביר את איכותו הלא רדוקטיבית[19]. בניגוד לפסיכואנליזה שניסתה לצמצם את המצפון לאני העליון על פי דימוי האב המופנם, פרנקל טוען כי: "איש אינו מסוגל לשכנע אותנו שנאמין שהאדם הוא בעל חיים מעודן, ברגע שניוכח שיש בו מלאך מודחק"[20].

עם זאת גם פראנקל מודה, כי המצפון הוא תופעה אנושית, ולכן טבוע בחותם סופיותו של האדם ועלול להטעות אותו. ואף על פי כן האדם צריך להשלים עם היותו של המצפון בר הטעיה, ולציית למצפונו ללא תנאים. בנוסף עצם היותו של המצפון בר הטעיה מחייב מהאדם צניעות, ענווה וסובלנות כלפי עמדותיו ואמונותיו של הזולת[21].

יסודות נוספים

  • תסכול קיומי - תסכול הנובע בשל שאיפה למשמעות שלא התמלאה.
  • נוירוזה נאוגנית - נוירוזה שנובעת בשל הממד של רוח האדם, כתוצאה של קונפליקט בין ערכים שונים ולא בשל קונפליקט בין דחפים שונים.
  • נואו-דינמיקה - המתח הבריא שבין שאיפה להגשמה. בניגוד לסוברים כי יש להביא את האדם למצב של שיווי משקל והעדר מתיחות, דווקא במתיחות הנפשית ובמאבק של האדם, בבואו למצוא אחר פשר ומשמעות קיימת הבריאות הנפשית, אף שהדבר קשה לאדם, מכיוון שהוא תנאי הכרחי להביאו אל המטרה, של הגשמת הפשר הפוטנציאלי שלו. כמו קפיץ דרוך של מכשיר לפני הפעלתו.
  • ריק קיומי - תחושה נפוצה של האדם המודרני בעקבות איבוד היצרים החייתיים ואיבוד המסורות, כך שלאדם קשה לשער את רצונו האמיתי והוא מרגיש שהוא שרוי בריק שתסמינו הבולט הוא שעמום.
  • פשר החיים - מושג חמקמק מכיוון שהוא שונה מאדם לאדם, מיום ליום ומשעה לשעה. פשר החיים הוא ספציפי לסיטואציה המיוחדת, ויכול להתגלות במעשה שהאדם עושה, בהתנסות וחוויה של ערך, ואף בסבל. לא האדם שואל לפשר החיים, אלא החיים שואלים אותו בעצם קיומם, והאדם צריך לענות על שאלות החיים, ורק באמצעות מעשיו[22].
  • מהות הקיום - קבלת האחריות של האדם על חייו, היא עצם מהותו כאדם. הלוגותרפיה מבקשת להקנות לאדם את מלוא תודעת אחריותו של האדם על חייו, כך שעדיין האדם יכול לתקן את העבר אף שחלף. לפי המודל לפי בחירתו של האדם הוא יכול לקבל את האחריות כלפי אלוקיו, מצפונו, החברה, או כל גורם אחר.
  • פשר האהבה - האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את עצמיותו של הזולת. אין דרך אחרת לרדת לעומק מהותו של הזולת. האוהב אף יכול לראות את הסגולות הגנוזות של הנאהב, ואף לגרום לו להוציאם לפועל. אין באהבה עידון של רצונות בהמיים כלשהם, כפי שיש שרצו לטעון, אלא שלפעמים רצונות אלו פועלים בתוך מסגרת האהבה.
  • פשר הסבל - הפשר העמוק והנעלה ביותר הוא פשר הסבל. שכן עמדתו של האדם כלפי היסורים, הוא מבחנו הנעלה ביותר. שכן יש לחייו של האדם משמעות עד הרגע האחרון של הקיום אף כאשר הקיום כואב.
  • לוגודרמה - שימוש באמצעים דרמטיים ומשחק תפקידים, שבו "מלבישים" עליו גורל אחר, לרוב רע יותר, ומראים לו את יתרונו של גורלו על הגורל ההוא, כדי לגלות לאדם פשר לחייו.
  • הפשר העליון - ישנו פשר עליון בהויה, הלוגוס, שעמוק מהלוגיקה. האדם אינו נתבע לשאת חיים חסרי פשר, אלא חיים שאת פשרם אינו יכול להבין. אם האדם יכול למצוא משמעות בפשר כזה, תפקידה של הלוגותרפיה לפתוח בפניו את הדלת. ישנו ממד עליון יותר שבו תמצא תשובה בדבר הפשר הסופי על סבלם של בני האדם.
  • חלופיות החיים - היחס לחיים שהם בני חלוף וסופיים, הוא יחס אקטיבי ולא פסימי. כל פעולה שהייתה קיימת בפוטנציה ויצאה אל הפועל היא מונצחת ושמורה בעבר למשמרת עולם, מבלי שיהיה אפשר לקעקע אותה. האדם אוצר לעצמו את הגשמותיו, שהופכות ל"עקבות נצח בחולות הזמן".

הדת

מבחינת הלוגותרפיה כשיטה מדעית טיפולית וכשלוחה של הפסיכותרפיה, הדת יכולה לשמש כמושא שלה ולא כעמדה (הא-ל הלא מודע, עמ' 82). נקודת מבטה של הלוגותרפיה איננה תאולוגית אלא אנתרופולוגית. לעומת פרויד שטען ש"הדת היא הנאורוזה האוניברסלית של האנושות"[23] ללוגותרפיה יש יחס של כבוד לדת ולאמונותיו הדתיות של האדם. פראנקל סובר כי הדחקה של הדתיות שבאדם סופה נאורוזה (שם, עמ' 71) "כשמדכאים את המלאך שבנו הוא הופך להיות שטן, כשם שדתיות מודחקת הופכת לאמונה טפילה" (שם, עמ' 73).

לגבי תפיסת האלוקות או בלשונו ה"טרנסצנדנטליות", כשם שבעל החיים אינו מסוגל מתוך סביבתו להבין את האדם, כך האדם אינו מסוגל להבין את אלוקים או לעקוב אחר מניעיו (שם, עמ' 85). מכיוון שיש חיץ ממדי בין העולם האנושי לעולם העל-עולמי, האדם איננו יכול לדבר 'על אלוקים' אלא 'אל אלוקים' (שם, עמ' 69). בנוסף לאחריות המודעת חייב להיות "לא מודע רוחני" - ממד נואולוגי שבחירות אקזיסטנציאליות נעשות בו, ובו אחריות לא מודעת, כי הרי "הלוגוס עמוק מהלוגיקה". ולבד מאלו יש באדם גם "דתיות לא מודעת" - יחס חבוי אל הטרנסצנדטליות הטמונה באדם. ההכרה בקל שאיננה מודעת לאדם.

הצורך באמונה בעיני פראנקל מתמלא אף באמונה במשמעות (שם, עמ' 88) או בכל דת אחרת. הסיבה לכך בעיני פראנקל, שלדעתו, כשם שבכל שפה ניתן להשיג את האמת ובכל שפה אפשר לטעות ולשקר, כך בכל דת האדם יכול למצוא את דרכו אל הא-ל האמיתי (שם, עמ' 90). עוד הוא סבור, שדתיות היא אמיתית - רק כאשר היא אקזיסטנציאלית, רק כאשר האדם מתחייב אליה מרצונו החופשי ומבחירתו הספונטנית (שם, עמ' 75). אדם אינו יכול להידחף לדתיות אמיתית לא באמצעות אינסטינקט ולא באמצעות הפסיכיאטר (שם, עמ' 76). לדעתו, אף אם כבודו העצמי של המטופל 'כובל אותו' עד שמעיז לכפור, הלוגותרפיסט צריך לכבד רצון זה, כי בחירתו החופשית של האדם היא חירותו.

מבחינת השאלה של תיחום השיטה לעומת הדת הוא סובר כי הסעד הרפואי לא בא להחליף את הסעד הדתי. צריך להפריד בין דת ופסיכותרפיה שכן מדובר בשני תחומים שונים שיש להם מטרות שונות (שם, עמ' 79). ההבדל שבין הדת ללוגותרפיה הוא, שבעוד לדת עיקר העניין לגאולה רוחנית של האדם, גם אם לעיתים על חשבון המצב הנפשי, ללוגותרפיה עניין רק בבריאות הנפש ואיזונו הפנימי של האדם. (שם, עמ' 79-80).

טכניקות

הטכניקות התרפויוטות המרכזיות של שיטה זו הם דה-רפלקסיה והתכוונות פרדוקסלית.

דה-רפלקסיה

בטכניקת הדה-רפלקסיה מסיטים את מבטו של האדם מהחיטוט העצמי הכפייתי, למשמעות ויצירה חיצונית. כיוון שהקדשת תשומת לב רבה מדי לתהליכים ספונטניים בולמת אותם. ומכיוון שהפיכת אמצעי למטרה, מרחיקה את האדם מהגשמת האמצעי. טכניקה זו יעילה לטיפול בבעיות שנובעות מהתכוונות והשתקעות יתר כמו למשל בסכיזופרניה ובבעיות אין-אונות. טכניקה זו מתבססת על יכולתו של האדם להתעלות מעל עצמו. [24][25]

לשם המחשה לנערה שסבלה מסכיזופרניה וביקשה לחטט בנפשה ולחקור את בעיותיה הוצע כאלטרנטיבה למצוא איזו תכלית חיצונית לקיומה ולהפנות את המבט החוצה. לאדם שסבל מחוסר אונות בשל הלחץ שלו להשגת מושלמות, הוצע להתמקד במקום זאת באהבה ובנתינת עצמו, ובכך שהצלחתו תהפוך לפועל יוצא, ולא כמטרה בפני עצמה.[26]

התכוונות פרדוקסלית

ההתכוונות הפרדוקסלית נחשבת לטכניקה חשובה של השיטה. בטכניקה זו ממקדים את תשומת לבו של המטופל, בניסיון מכוון לחתור לדבר שמפחיד אותו בהקצנה ובהגזמה, כדי לשבור את מעגל הקסמים שמזין את עצמו. רצוי לשלב בטכניקה זו הומור, שמעלה באור מגוחך את הפוביה. טכניקה זו שמטרתה לפגוע בחרדת הצפייה ובמנגנון של בריחה מהפחד, טובה לטיפול בבעיות של אובססיות ופוביות. טכניקה זו מתבססת על יכולתו של האדם להתנתק מעל עצמו.[27] [28]

לשם המחשה לאדם שסבל מפחד קהל והרבה להזיע בשל כך, הוצע להתאמץ להזיע עד שיוכל להטביע את כל הקהל בזיעתו. לאדם אחר שסבל מהתקפי חרדה כאשר יצא מפתח ביתו בשל החשש שיקבל התקף לב, לאחר שהוברר שליבו תקין, הומלץ שיצא לרחוב וינסה באופן יזום לקבל התקף לב נהדר שיתלווה אליו גם שבץ.[29]

ביקורת

מבקריה של אסכולה זו, טענו שהטכניקות שלה אף שהן מוצלחות וקצרות מועד הן שטחיות, לא יורדות לחקר השורשים הפתולוגיים שנמצאים ברבדים עמוקים יותר, ולא פותרות את הקונפליקט שמתחת לפני השטח. ואף אם מרפאים סימפטום מסוים, בגלל שהרובד הפנימי לא נחשף, עלול להיווצר סימפטום אחר.

על אף הביקורת, בארצות הברית שם ישנו פלורליזם בתחומים רבים, וניתן מקום לשיטות השונות, ללוגותרפיה יש מעמד של שיטה טיפולית לכל דבר ועניין, וישנם פסיכולוגים המתמחים בשיטה הזו. לעומת זאת בישראל התקבלה שיטתו של פראנקל בזלזול, ונחשבה כתאוריה ספרותית ולא מקצועית-טיפולית, אף שהובעה ב-14 כרכים עבי כרס בגרמנית, בין היתר בשל השליטה החזקה של הזרם הפסיכואנלטיקאי בישראל. יש הטוענים שיחס זה נובע בשל הפתיחות ששיטה זו מפגינה כלפי האמונה והמשמעות העליונה של ההוויה, ושבגללה זכתה השיטה למעמד של כבוד בחברה הדתית והחרדית.

עם זאת בעידן הפוסט מודרני, שבו ירד קרנה של הפסיכואנליזה, ושיטות מזרמים שונים כמו הטיפול המשפחתי נכנסו גם לזרם הפסיכואנלטיקאי, פסיכולוגים מהזרמים השונים, אינם יכולים להימלט במהלך הטיפול מעיסוק בשאלות שעוסקת בהן הלוגותרפיה כמו משמעות החיים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר, 1981
  • ויקטור פראנקל, הא-ל הלא מודע: הפסיכותרפיה והתאולוגיה, הוצאת דביר, 1979
  • ויקטור פראנקל, הזעקה הלא-נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם, הוצאת דביר, 1982
  • ויקטור פראנקל, השאיפה למשמעות, הוצאת דביר, 1985
  • ויקטור פראנקל, הרופא והנפש, הוצאת דביר, 2005
  • גוטמן דוד, לוגותרפיה למטפל, דיונון, 240 ע'
  • ד. חמיאל, לוגותרפיה בשולי הפסיכותרפיה: סקירה עדכנית, 1994

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. "הזעקה הלא נשמעת למשמעות", עמ' 60
  2. הא-ל הלא מודע, עמ' 77
  3. הא-ל הלא מודע, עמ' 16
  4. "הזעקה הלא נשמעת למשמעות", עמ' 37
  5. הא-ל הלא מודע, עמ' 27
  6. הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות, עמ' 9
  7. השאיפה למשמעות, עמ' 90
  8. הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 41
  9. השאיפה למשמעות, עמ' 23
  10. הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 53-54
  11. הא-ל הלא מודע, עמ' 17
  12. הא-ל הלא מודע, עמ' 18
  13. הא-ל הלא מודע, עמ' 21
  14. הא-ל הלא מודע, עמ' 96
  15. הא-ל הלא מודע, עמ' 98
  16. שם, עמ' 99
  17. הא-ל הלא מודע, עמ' 53
  18. שם, עמ' 56
  19. שם, עמ' 58
  20. שם, עמ' 61
  21. השאיפה למשמעות, עמ' 80-81
  22. הא- ל הלא מודע, עמ' 17
  23. 'עתידה של אשליה'
  24. הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 198-204
  25. השאיפה למשמעות, עמ' 117-120
  26. הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 198
  27. הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 136-196
  28. השאיפה למשמעות, עמ' 120-136
  29. השאיפה למשמעות, עמ' 125
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.