כמון

כמון

מיון מדעי
ממלכה צומח
מערכה בעלי פרחים
מחלקה דו-פסיגיים
סדרה סוככאים
משפחה סוככיים
סוג Cuminum
מין כמון
שם מדעי
Cuminum cyminum

כמון (שם מדעי: Cuminum cyminum) הוא צמח תבלין חד-שנתי ממשפחת הסוככיים. תפוצתו הטבעית ממזרח הים התיכון ועד מזרח הודו, אך לפי מקורות שונים מקורו בסרי לנקה, פקיסטן, סוריה וטורקיה. פירות הצמח משמשים להפקת תבלין הכמון (בכל פרי יש זרע אחד).

תיאור

הכמון צומח עד לגובה של 30–50 ס"מ, דומה בצורתו לצמח הקימל ועליו גזורים או מנוצים. הפרחים הם קטנים ולבנים או ורודים. הפירות הם דו-זרעונים בצורת סהר וגודלם כ-2 מילימטר. צמח הכמון צומח במקומות חמים ובשמש מלאה, בקרקע חולית ומנוקזת היטב.

היסטוריה

כמון היה בשימוש כבר בימי קדם והעדויות לתירבותו במצרים, בהודו ובסין הן בנות למעלה מאלף שנים. באתר הארכאולוגי תל א' דר שבסוריה נמצאו זרעי כמון המתוארכים לאלף השני לפני הספירה[1]. בתחילה גידלו כמון בפרס ובאזור הים תיכוני. באופן היסטורי הייתה פרס הספק הראשי של כמון. בתנ"ך נזכר הצמח כתבלין ללחם וגם כמנחת מעשר לכהנים. הכמון נזכר בתנ"ך (ספר ישעיה, פרק כ"ח, פסוק כ"ז)

הכמון מילא תפקיד חשוב לא רק כתבלין אלא גם ברפואה.[דרוש מקור]

במצרים העתיקה ובאימפריה הרומית הוא היה פופולרי הן כמקור לתיבול מיני מאכלים והן כצמח מרפא לטיפול במחלות לב. במצרים השתמשו בו גם כמרכיב בחניטת המומיות וביוון ורומא נהגו להחזיקו בקערת תיבול על שולחן הסעודה בדומה לפלפל השחור כיום. לעיתים שימש הכמון כתחליף זול לפלפל השחור.

באירופה היה הכמון תבלין נפוץ בימי הביניים, ובנוסף הוא היווה גם סמל לנאמנות ולאהבה. בני זוג נהגו להחזיק את הצמח בידיהם בעת נישואיהם כי האמינו שזו ערובה לחיי נישואים ארוכים ומאושרים. חיילים נהגו לקחת איתם לקרב כיכר לחם כמון שהוכנה על ידי רעייתם. לאחר ימי הביניים ירדו חשיבותו ומידת השימוש בו באירופה.

מקור השם כמון בשפות אירופיות הוא בערבית ולכן משערים שהערבים הם אלו שהכניסו את הצמח למדינות אירופה.

הספרדים הביאו עמם את הכמון ליבשת אמריקה.

ההרכב הכימי

המרכיב העיקרי בשמן האתרי של הכמון הוא קומינל. הריח האופייני מתקבל בשילוב עם ממרכיבים אלדהידיים נוספים. הכמון מכיל כמות גדולה יחסית של ברזל.

לעיתים נעשה שימוש במוצרי מזון בקומינל שיוצר במעבדה באופן סינתטי.

בכמון נעשה גם שימוש בתעשיית מוצרי הריח.

כמון כגידול חקלאי

כיום המגדלות העיקריות של כמון הן הודו, איראן, פקיסטן, סרי לנקה וסוריה. מדינות נוספות המגדלות כמון הן טורקיה, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, מרוקו, מצרים, סין, מקסיקו וצ'ילה.

הכמון כצמח תרבות צריך קיץ ארוך של כשלושה עד ארבעה חודשים עם טמפרטורת יום של 30 מעלות בממוצע. הפירות נאספים לרוב באופן ידני בגלל שהצמחים רכים וקטנים וקשה לקצור אותם באופן ממוכן. שלושה סוגי זרעים עיקריים קיימים בשוק האיראני, ההודי והמזרח תיכוני. הזרעים שונים בצבעם, בטעמם ובכמות השמן האתרי שהם מכילים.

שימושים כתבלין

לכמון טעם ייחודי ואינטנסיבי הנובע בעיקר מהשמן האתרי קומינל (cuminaldehyde). הטעם משתנה מהותית בטיגון או בבישול. הוא ממלא תפקיד חשוב בבישול המזרח-תיכוני, הטורקי, ההודי, התימני, הפרסי, הסיני, הברזילאי והמקסיקני. הכמון הוא מרכיב בולט בפלאפל ובחומוס.

בבולגריה ובטורקיה משתמשים בכמון לתיבול בשר לגריל, לתיבול פסטרמה וגם לתערובת בשר לנקניקים. הכמון משמש כמרכיב בסיסי בתערובת התבלינים ההודית, הגאראם מסאלה ובתערובת התבלינים התימנית, החוואיג'. בהולנד ובפלנדריה, גבינת הכמון היא מעדן ידוע. גם תערובת התבלינים לצ'ילי קון קרנה מכילה כמות רבה של כמון.

לעיתים מערבבים את אבקת הכמון עם אבקת קימל.

שימושים רפואיים

כיום משמש הכמון בעיקר כתבלין, אך ישנם מספר שימושים מוכרים ברפואה העממית. באופן מסורתי השתמשו בפירות שנקלו והורתחו להקלה על כאבי בטן והאצת פעילות העיכול (הכמון מאיץ הפרשת אינזימי לבלב הדרושים לעיכול טוב). בעבר הוסיפו כמון לחלב חם כהקלה על הצטננות והגישו תה כמון לזירוז בוא הצירים לנשים הרות. ברפואה העממית הפרסית השתמשו בכמון נגד כאבי שיניים.

השמן האתרי המופק מפירות הכמון הוא בעל תכונות אנטי-בקטריאליות.

כמון שחור

קיימים שני מיני צמחים המכונים כמון שחור שאינם קשורים למין הכמון:

  • Nigella sativa - הקצח התרבותי, ממשפחת הנוריתיים, מכונה גם קימל שחור. הוא גדל בר באזור הים-תיכוני וזרעיו משמשים לתיבול.
  • Bunium persicum - גם הוא ממשפחת הסוככיים.

הכמון במקורות היהדות

הצמח נזכר שלוש פעמים בספר ישעיהו ביחד עם הקצח כצמח שנזרע ב'זריקה' והוא נדוש בשבט, ולא באופן עגלה (ישעיה כח כה-כז). הכמון מזוהה חד משמעית בכל התרגומים והפירושים. שמו השמי השתמר גם ביוונית ולטינית. גם הזיקה לקצח אינה מקרית: זרעיהם שימשו כתבלין והקצח כונה בשפות שונות ה'כמון השחור'. הכמון נזכר בשם זה בספרות חז"ל ובמקורות הערבים, ושימושו זהה גם בימינו[2].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. Zohary, Daniel; Hopf, Maria; Weiss, Ehud (2012). Domestication of Plants in the Old World: The Origin and Spread of Domesticated Plants in Southwest Asia, Europe, and the Mediterranean Basin. Fourth edition. Oxford University Press, p. 206
  2. זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים, תשע"ב, עמ' 97
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.