יהודה ליב בן-זאב

יהודה ליב בן-זאב
לידה 18 באוגוסט 1764
פטירה 17 בפברואר 1811
ענף מדעי בלשנות
הערות דור "המאספים"
תרומות עיקריות
כתב לראשונה ספרי לימוד לדקדוק עברי, מן הראשונים שעסקו במחקר ביקורתי של המקרא והתלמוד.

יהודה ליב בן-זאב (כ' באב ה'תקכ"ד, 18 באוגוסט 1764כ"ג בשבט ה'תקע"א, 17 בפברואר 1811), בלשן, חוקר ויוצר עברי, בן דור "המאספים" - הדור הראשון של תנועת ההשכלה היהודית.

קורות חייו

נולד בכ' באב תקכ"ד, 18 באוגוסט 1764, בעיירה ללוב שבפולין. בילדותו קיבל חינוך תורני מקובל, כלומר תורה (ולא שאר התנ"ך) ותלמוד. בגיל שלוש-עשרה השיאו אותו לאישה בשם רייזל והוא עבר, כמקובל בתקופה, להתגורר בבית חותנו בקרקוב למשך שלוש שנים. שם החל ללמוד בסתר נ"ך, דקדוק עברי ומדע, חרף התנגדות אשתו וחותנו. ב-1780, כשהורע המצב הכלכלי של אביו וחותנו, החל לעבור בעיירות הסמוכות לקרקוב ולשמש שם כמלמד-ילדים. ב-1787, שנה לאחר מות משה מנדלסון, השתקע בברלין והצטרף לחוג "המאספים", אשר היו המשכילים הראשונים, וגם הוציאו לאור את כתב העת "המאסף". הוא פרסם כמה מאמרים ושירים ב"המאסף", וביקש להראות כי העברית, בעיקר ה"צחה", המקראית, יכולה לשמש לכל צורך שבעולם. לשם כך כתב גם "שיר עגבים" בוטה שאיש לא העז להדפיסו עד המאה העשרים והוא עבר בין דורות המשכילים בהעתקות בכתב יד. את חיבוריו חתם תחילה בשם יל"ק, כלומר "יהודה ליב קראקא" (קרקוב), ואחר כך עבר להשתמש בשם העט "בן-זאב".

לאחר ששהה כשלוש שנים בברלין חזר אל אשתו לקרקוב, אך היהודים האדוקים התנהגו אליו כאל אפיקורס ורדפו אותו. הוא עבר לברסלאו, שם שהה כעשר שנים, עבד בבית דפוס וגם הדפיס כמה מספריו. אחר כך חזר לקרקוב, ושם התגרש מאשתו, שלא ראתה בעין יפה את דעותיו המחודשות. ב-1799 עבר לעיר וינה, שם עבד כמגיה ועורך בבתי הדפוס של הראשנצקי (בשנים 1799 - 1804) ושל אנטון שמיד (בשנים 1804 - 1811) והוציא לאור עוד כמה מספריו. בכ"ג בשבט ה'תקע"א, 17 בפברואר 1811, הלך לעולמו והוא בן 47 שנים בלבד.

חשיבותו של בן-זאב לתולדות ההשכלה והספרות העברית התבטאה בכמה תחומים:

  • הוא כתב לראשונה ספרי לימוד לדקדוק עברי, והשפיע רבות על דרך לימוד השפה העברית עד ראשית תקופת התחייה. לאורך כל תקופת ההשכלה היה לימוד העברית והדקדוק העברי אחד הצעדים הראשונים של כל בחור ישיבה שנהפך למשכיל, ומתוך כך הפך ספרו של בן-זאב "תלמוד לשון עברי" לסמל של עזיבת הדת אל ההשכלה.
  • הוא היה מן הראשונים שעסקו במחקר ביקורתי של המקרא והתלמוד.
  • יציאתו מברלין לקרקוב, לברסלאו ולווינה הייתה חלק מהתפשטותה של תנועת ההשכלה החוצה מברלין בסוף המאה ה-18.

בן-זאב נתפס בעיני שומרי המסורת, בעיקר החסידים, לאורך כל המאה ה-19 כאבטיפוס של דמות המשכיל הכופר. הוא כונה על ידם "בן זאב לכלב" (על פי התלמוד במסכת ברכות, "משיבחין בין זאב לכלב"), וגם "בן-כלב" סתם, והם סיפרו עליו שמת מיתה משונה ומלאת ייסורים[1].

חיבוריו

  • תלמוד לשון עברי (ברסלאו תקנ"ו, 1796): ספר דקדוק של השפה העברית, הראשון הערוך בצורה שיטתית ועוסק גם בתחביר ובסגנון, והראשון שהביא גם מקצת מחידושי המחקר המודרני של העברית. הספר הפך מיד לספר הלימוד העיקרי של הדקדוק העברי, ויצאו ממנו עוד למעלה מעשר מהדורות במהלך המאה ה-19.
  • אוצר השורשים (וינה תקס"ז-תקס"ח, 1807 - 1808): מילון לעברית מקראית, כולל תרגום לגרמנית, ולצדו מילון גרמני-עברי. גם הוא נדפס במהדורות רבות, ושימש את המשכילים בפולין וברוסיה במאה ה-19 לצורך לימוד הגרמנית.
  • בית הספר (חלק א' - מסילת הלימוד, חלק ב' - לימודי מישרים, וינה תקס"ב, 1802): ספר לימוד קריאה ומקראה לילדים.
  • יסודי הדת (וינה תקע"א, 1811): קיצור בסיסי של עיקרי הדת היהודית, לילדים. מלבד עצם החיבור, שהיה בו חידוש, יש בו שני חידושים נוספים ביחס לחינוך היהודי באותה תקופה: שהוא מיועד גם לבנות ולא רק לבנים, ושלגבי המצוות שבין אדם למקום הובאו בו רק דינים שבמקרא, ולא ההלכות שבתלמוד.
  • מבוא אל מקראי קודש (וינה תק"ע, 1810): מבוא לספרי המקרא. חלק מן המבואות נדפסו גם בתחילת כרכי "הביאור" למקרא מיסודו של מנדלסון. בן-זאב היה מן הראשונים שאמצו חלק מסברותיה של ביקורת המקרא המודרנית (לפי שיטתו של אייכהורן), למשל את הטענה שחלקו השני של ספר ישעיהו נכתב על ידי אדם מתקופה מאוחרת יותר ("ישעיהו השני")[2]. דבר זה תרם להתנגדות החריפה של שומרי המסורת כנגדו.
  • חכמת יהושע בן סירא (ברסלאו תקנ"ח, 1798): תרגום עברי ותרגום גרמני של ספר בן סירא, על פי הנוסח הסורי שלו, עם הקדמה. על תרגום זה זכה לשבחים מן ההבראיסט פרנץ דליץ', שאמר שהתרגום הוא "מעשה אמן בחיקויה של לשון המשלים המקראית".
  • מגילת יהודית (וינה תקנ"ט, 1799): תרגום עברי וגרמני של ספר יהודית.
  • אמונות ודעות (ברלין תקמ"ט, 1789): ספרו של רס"ג, אמונות ודעות, עם ביאור והקדמות.
  • מליצה לפורים (וינה, בלי שנת הדפוס): קובץ של "תפילות" ו"סליחות" לפורים עם דברי לגלוג ופרודיות על ההלכות והתפילות.

מלבד חיבורים אלה פרסם עוד מספר שירים ומאמרים ב"המאסף" ובמקומות אחרים.

לקריאה נוספת

  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, חלק א', ירושלים תשי"ב, עמ' 178 - 190

קישורים חיצוניים

ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

הערת שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.