חסידות אשכנז

חסידות אשכנז היא חוג דתי שהתפתח אצל יהודי אשכנז במחצית השנייה של המאה ה-12 ובמאה ה-13.

היסטוריה

חסידות אשכנז היא זרם רעיוני-דתי יהודי, שהתפתח באמצע המאה ה-12[1], בתקופת הראשונים, בשנים קשות ליישוב היהודי באותו אזור. לשיא פריחתה הגיעה חסידות אשכנז בין השנים 1150–1250. החל משנת 1096 אזור הריין היה תחת גזרות ורדיפות מצד הצלבנים, ועל כן כל אחד מראשי חסידות אשכנז חווה במהלך חייו בין שניים או שלושה גלים של רדיפות כלפי יהודים.[2]

אנשי חסידות אשכנז כינו עצמם "חסידים" בלי התוספת "אשכנז". תוספת זו התווספה לתיאור הקבוצה רק אחרי שנוסדה חסידות הבעש"ט[3].

מייסדי חסידות אשכנז הם רבי שמואל החסיד (בנו של רבי קלונימוס הזקן) ובנו רבי יהודה החסיד (11501217), מחבר ספר חסידים, שהפך במהרה להיות הדמות העיקרית בתנועה. שניהם צאצאים של משפחת קלונימוס, שהיגרה באמצע המאה ה-10 מאיטליה לגרמניה, והנהיגה את קהילות שפירא, וורמייזא ומגנצא (קהילות שו"ם). רבנים אלו יצרו תורת מוסר יהודית חדשה, ובנוסף עסקו בתורות סוד ודנו בסודות האלוקות, העולם והאדם. בכתביהם ניתן לראות פעילות רחבה שמשלבת הלכה, עיון, מוסר וסוד.

לא ברור מה היה ההיקף של תנועת חסידי אשכנז: האם מדובר בגוף אזוטרי שהכיל רק קבוצות אליטיסטיות קטנות שהונהגו בידי תלמידי החכמים או בתנועה שכללה את מרבית היהודים בגרמניה באותה תקופה. בכל אופן ברור שאת המנהגים המיוחדים, ובעיקר את מנהגי הפרישות והסגפנות, נהגו רק מספר מצומצם מאד של תלמידי החכמים. יש חוקרים הטוענים[דרוש מקור] כי הרקע לצמיחת התנועה היה מצב המצוקה והסבל שאפיין את יהדות גרמניה בתקופת מסעי הצלב. אולם, חוקרים אחרים[דרוש מקור] הצביעו על שרשי הגותם של חסידי אשכנז בדורות שקדמו למסע הצלב הראשון.

עם התגברות הצרות והרדיפות במהלך המאה ה-13 בגרמניה עברו חסידי אשכנז (ויהודי אשכנז בכלל) בהדרגה לפולין, לאיטליה ולספרד. בספרד השתלבו חלקם בעולמה של הקבלה שהלכה והתפתחה על רקע תור הזהב של יהדות ספרד. חסידות אשכנז כתנועה הפסיקה להתקיים במאה ה-14, ואולם הרעיונות שפיתחה והספרים שנכתבו בה - בפרט ספר חסידים וספר הרוקח של רבי אלעזר מוורמס - המשיכו להשפיע על הגות יהודי אשכנז וההגות היהודית בכלל בדורות הבאים עד העת החדשה.

מבחינה היסטורית הייתה חסידות אשכנז תופעה מכוננת בהתפתחות הדתית של יהדות אשכנז, ולמעשה התופעה הדתית המשמעותית היחידה בתולדותיה של יהדות גרמניה עד למאה השבע-עשרה.[4] למעשה, מה שהתפשט בצורה חזקה ומשמעותית בעולם היהודי מהגותה של התנועה הוא הצד המעשי שלה, כלומר תורת המוסר, שיטת התשובה וצורת התפילה.[5]

הגות ומנהגים

התקופה שבה פעלו חסידי אשכנז הייתה אחת מתקופות השיא בתולדות הפילוסופיה היהודית, שנפוצה באותה העת בקרב קהילות ישראל. . לדעתם של ח' סולובייצ'יק וי"מ תא-שמע בניגוד לבעלי התוספות שפעלו גם הם באותה תקופה, ועסקו בעיון ופלפול בתלמוד ומתוך כך פיתחו יצירה הלכתית חדשנית ומקורית, אנשי חסידות אשכנז נצמדו לפסקים לפי מנהגי הדורות הקודמים ומסורתם, ונהגו בכל הקשור להלכה בשמרנות[דרוש מקור]. לעומתם, חוקרים אחרים הראו[דרוש מקור] כי רבי אלעזר מוורמס למד ופסק הלכה בצורה הדומה לזו של בעלי התוספות.

חסידי אשכנז גם יישמו את הגותם הלכה למעשה, וכינו אותה "דרך החסידות". הייתה להם מערכת רחבה של מנהגים, חומרות והלכות (חלקה בא לידי ביטוי בהנהגות ספר חסידים), שכללה מנהגי פרישות, סגפנות והנהגות מיסטיות. שני תחומים שעסקו בהם בעיקר הם תורת התשובה - שם פותח הרעיון של תשובת המשקל, שעיקרו סיגוף ומיעוט הנאות כדי לכפר על החטא - ועולם התפילה. הם עסקו במניית אותיות ומילות התפילה ובייחוס משמעות פרשנית ומיסטית לגימטריה. כמו כן, התייחסו בצורה ייחודית למצוות. השכר על מעשה טוב, כך טענו, נקבע על פי המאמץ שהושקע במעשה הטוב, כאשר שכר גבוה יותר נקבע עבור המעשה לו נדרשת פעילות מאומצת יותר. כך היררכיית המצוות הובנתה שלא על פי המעלה ההלכתית המקובלת. בנוסף, סברו שעל החסיד לעסוק דווקא במצוות שבני תורה אחרים זונחים, כגון עיסוק במצוות העוסקות במוות.

חסידי אשכנז אף חיברו פיוטים, המפורסמים שבהם שיר הכבוד ("אנעים זמירות") - המפרט את תיאורי הגשמת האל שבמקרא - ושיר הייחוד, שיר ארוך שבו כלולים רעיונות פילוסופיים רבים של חסידי אשכנז, שמקורם בדברי רס"ג.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יוסף דן, חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
  • יוסף דן, חסידות אשכנז, הוצאת האוניברסיטה המשודרת.
  • א' מרקוס (עורך), דת וחברה במשנתם של חסידי אשכנז, לקט מאמרים, ירושלים תשמ"ז.
  • יוסף דן, "תורת הסוד של חסידות אשכנז", מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ח.
  • חיים הלל בן ששון, תולדות עם ישראל בימי הביניים, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, עמ' 158 והלאה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. יוסף דן, חסידות אשכנז (תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 1992), 8.
  2. איבן (ישראל) מרקוס, דת וחברה במשנתם של חסידי אשכנז:לקט מאמרים, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 1986
  3. גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית: חסידות אשכנז, (תל אביב: ידיעות ספרים, 2016), 99 ; איבן מרקוס, דת וחברה במשנתם של חסידי אשכנז (ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשמ"ז), 97-98.
  4. גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית: חסידות אשכנז, (תל אביב: ידיעות ספרים, 2016), 123.
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.