חמוס

חמוס
מצב שימור
שימור DO
מיון מדעי
ממלכה בעלי חיים
מערכה מיתרניים
מחלקה יונקים
סדרה טורפים
משפחה סמוריים
תת-משפחה סמורים
סוג סמור
מין חמוס מבאיש
תת-מין חמוס
שם מדעי
Mustela putorius furo

חמוס המכונה גם חָמוֹס הבית (שם מדעי: Mustela putorius furo; מספר מיני סמוריים דומים גם מכונים בשם "חמוס") הוא תת-מין של סמור שבוית כנראה מסמור הבר האירופי. השם "חמוס מבאיש" ניתן לו בזכות בלוטות הריח שלו, המפיצות ריח חריף ולא נעים שנועד לסימון טריטוריה, ולהרתעת טורפים. אורך הזכרים יכול להגיע במקרים נדירים למטר מקצה האף עד קצה הזנב. משקלם של הזכרים 1-3 ק"ג ושל הנקבות 0.5-2 ק"ג. החמוס הוא קרניבור מובהק, כלומר הוא תלוי באספקת מזון מהחי.

בעבר היה החמוס נפוץ בתור חיית ציד באירופה ששימשה ללכידת עכברים, חולדות ומכרסמים אחרים, בזכות גופו הארוך והצר, שמאפשר לו כניסה למחילותיהם. כיום הוא נפוץ יותר כחיית מחמד אם כי ציד מכרסמים וחרקים בעזרת חמוסים נמשך עדיין בצפון אנגליה ובמקומות אחרים בעולם. מעמדו של החמוס כמשמיד מכרסמים וכחיית בית השתרש באירופה של ימי הביניים מכיוון שחתולים נחשבו אז על ידי הכנסייה כבני לוויה של מכשפות ועובדי שטן. מאוחר יותר תפס החתול את מקומו של החמוס. תוחלת החיים הממוצעת של חמוס היא 5-8 שנים, אך יש שנמצא תוחלת חיים שנעה בין 8 ל-12 שנים.

מבנה גוף

החמוס בעל גוף מוארך וגמיש, מצטיין בגמישות תנועתו. רגליו קצרות ובכל אחת מהן 5 אצבעות. אפרכסות האוזניים קצרות ומעוגלות. פרוותם של החמוסים לרוב צפופה ורכה. הפרווה משתנה בעונות השנה, כאשר במהלך החורף היא הופכת לבהירה, ארוכה ומלאה, בעוד שבקיץ נושרת הפרווה והופכת דוקרנית יותר, ולעיתים נוצרות קרחות בגוף החמוסים, בעיקר בקצה הזנב. ישנם גוונים שונים לפרווה: חום, שחור, לבקן, בלונדיני ועוד. מאחר שהחמוסים הם אוכלי בשר הם נדרשים למערכת שיניים בהתאם. מלתעותיהם מפותחות מאד ומספר שיניהם 28-38.

היסטוריה

מבייתי החמוס אינם ידועים. במסמכים היסטוריים יווניים משנת 450 לפנה"ס לערך נזכר החמוס, וכמו כן הוא נזכר במסמכים רומיים כמשמש לציד ארנבות ומכרסמים כגון חולדות, עכברושים ועוד.

ריח

התקשורת בין הפרטים מבוססת במידה רבה מאד על חוש הריח. לחמוס בלוטות ריח במפשעה שבהן הוא משתמש בעת סכנה או לצורך סימון שטח. ניתוח להסרת הבלוטות (שאינו מקובל בארץ) אינו פתרון יעיל לעידון ריחו של החמוס, שכן ריחו של החמוס נובע גם מהפרשות הנובעות מזקיקי השיער. עיקור או סירוס של החמוס, לעומת זאת, מפחית משמעותית את הפרשת הריח.

רבייה

נקבות החמוס עשויות להתעבר פעמיים בשנה, החל מגיל שישה חודשים בערך ולרוב באביב הראשון לחייהן. הזכרים מגיעים לבגרות באותו הגיל על פי רוב. נקבות חמוס מבויתות עלולות לקבל הרעלה הורמונלית כשאינן מתעברות לשם כך וטרינרים נוהגים לעקר אותן במצבים כאלה.

קישורים חיצוניים

ראו חמוס בוויקישיתוף.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.