חוק הגנת הפרטיות

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, הוא החוק המרכזי המסדיר את סוגיית הזכות לפרטיות בישראל. החוק מקיף את כל תחומי הגנת הפרטיות, ונוגע לתחומי משפט שונים. הוא מגדיר מהי פגיעה בפרטיות ובאילו מצבים היא מוצדקת. נקבע בו שהפגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית - המאפשרת תביעת פיצוי בנזיקין, וכן עבירה פלילית - שעונשה המקסימלי 5 שנות מאסר. בנוסף, מסדיר החוק גם את פעילותם של מאגרי מידע הכוללים מידע פרטי ורגיש, וכן קובע שראיות שהושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות לא תהיינה קבילות, אלא באישור בית המשפט.

בין השנים 19852011 הותקנו 11 תיקונים לחוק.

עיקרי החוק

העקרון המנחה: איסור הפגיעה בפרטיות

בסעיף 1 לחוק נקבע העקרון המנחה: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".

מהי פגיעה בפרטיות

המחוקק הישראלי בחר להימנע מלתת הגדרה תמציתית ומדויקת של המונח "פרטיות", ובמקום זה הוא הגדיר, בסעיף 2 לחוק, מהן הדרכים האסורות לפגיעה בפרטיות:

  1. בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;
  2. האזנה האסורה על פי חוק;
  3. צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;
  4. פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;
  5. העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו;
  6. שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח;
  7. הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;
  8. הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;
  9. שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;
  10. פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);
  11. פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

פגיעה בפרטיות - עוולה אזרחית ועבירה פלילית

החוק קובע (בסעיפים 4 ו-5), כי פגיעה בפרטיות מהווה עוולה אזרחית, אשר פקודת הנזיקין חלה עליה. כמו כן, פגיעה בפרטיות מהווה גם עבירה פלילית, שהעונש המקסימלי בגינה הוא 5 שנות מאסר, בתנאי שהפגיעה בפרטיות נעשתה במזיד. הפרת חובת סודיות מכוח הסכם אינה מהווה עבירה פלילית.

הגנות, פטורים והקלות

החוק מונה שורה של הגנות, פטורים והקלות לעניין הפגיעה בפרטיות:

  • הגנות (סעיף 18 לחוק) - במשפט פלילי או אזרחי בגין פגיעה בפרטיות, תהא זו הגנה טובה אם יוכח שהפרסום הוא "פרסום מותר" או "פרסום מוגן", כהגדרתם בחוק איסור לשון הרע, שהפגיעה בפרטיות נעשתה בתום לב, או שבפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין.
  • פטורים (סעיף 19 לחוק) - החוק מעניק פטור מתחולת החוק למי שביצע מעשה שהוא הוסמך לעשותו על פי דין, וכן לרשויות הביטחון של המדינה ולמי שפועל מטעמן, ובלבד שהפגיעה בפרטיות נעשתה באופן סביר ולשם מילוי תפקידם.
  • הקלות (סעיף 22 לחוק) - החוק מאפשר לבית המשפט להתחשב, בבואו לגזור דין או לפסוק פיצויים, במקרים שבהם הפגיעה בפרטיות הייתה חזרה על דברים שכבר נאמרו, במקרים בהם לא הייתה כוונה לפגוע, ובמקרים שבהם הפגיעה הייתה בדרך של פרסום - כאשר הפוגע פרסם התנצלות בלתי מסויגת ונקט אמצעים להפסקת הפרסום המכיל את הפגיעה.

מסירת מידע על ידי גופים ציבוריים

עקרונית, החוק חל גם על המדינה ומוסדותיה (סעיף 24 לחוק). הכלל הוא, כי חל איסור על גופים ציבוריים למסור מידע על ענייניו הפרטיים של אדם, אלא אם כן המידע מפורסם ברבים על פי סמכות כדין, או שהאדם אליו מתייחס המידע נתן את הסכמתו לכך (סעיף 23ב לחוק).

עם זאת, החוק כולל סעיף המאפשר מסירת מידע מגופים ציבוריים לשירות הביטחון הכללי, למוסד, למשטרת ישראל ולאגף המודיעין, לצורך מילוי תפקידם. ביוני 2015 נחשף כי האוניברסיטאות בישראל מעבירות לשירות הביטחון הכללי רשימות של בוגריהן.[1]

הגנה על הפרטיות במאגרי מידע ודיוור ישיר

בשנת 1996 תוקן החוק, והתווסף לו פרק העוסק במאגרי מידע ודיוור ישיר. מכוח החוק ממונה רשם מאגרי המידע במשרד המשפטים. החוק מחייב את בעליו של מאגר מידע לרשום את המאגר אצל רשם מאגרי המידע (סעיף 8 לחוק). לגבי כל מאגר יש למנות מנהל שיהיה אחראי עליו ולפרט את המטרות שלשמן הוקם המאגר והמטרות שלהן נועד המידע (סעיף 9 לחוק). החוק אוסר על שימוש במידע שבמאגר, שלא למטרה שלשמה הוקם המאגר, או למטרה שלשמה נועד המידע, ומטיל אחריות - נזיקית ופלילית כאחד - על בעליו של המאגר, על המחזיק בו ועל מנהל המאגר, בכל הנוגע לקיום הוראות החוק בכלל ולאבטחת המידע שמופיע במאגר בפרט (סעיפים 17 ו-31א לחוק). כל אדם זכאי לעיין במידע המתייחס אליו המוחזק במאגר מידע (למעט מאגרי מידע של מערכת הביטחון), ובעל המאגר חייב לאפשר לו לעיין במידע (סעיף 13 לחוק). רשם מאגרי המידע מנהל פנקס מאגרי מידע, המכיל רשימה של כל מאגרי המידע המאושרים ופרטים לגביהם. פנקס זה אמור להיות פתוח לעיונו של הציבור הרחב (סעיף 12 לחוק), אך בפועל אין גישה חופשית לפנקס[דרושה הבהרה].

כאשר מאגר מידע משמש לשירותי דיוור ישיר, הדבר חייב להיות מצוין במפורש כאחת ממטרותיו (סעיף 17ד לחוק). כל פנייה בדיוור ישיר חייבת להכיל באופן ברור ובולט את ציון העובדה שמדובר על פנייה בדיוור ישיר, הודעה על זכותו של מקבל הפנייה להימחק מהמאגר ואת פרטיו של בעל מאגר המידע (סעיף 17ו לחוק).

ראיות שהושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות

חוק הגנת הפרטיות הוא אחד משני החוקים היחידים (השני הוא חוק האזנת סתר), שבהם אימץ המחוקק הישראלי את דוקטרינת פירות העץ המורעל. החוק קובע, כי ראיות שמושגות תוך כדי פגיעה בפרטיות אינן קבילות בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, אלא אם בית המשפט מתיר את השימוש בראיות מטעמים שיירשמו (סעיף 32 לחוק).

האיסור על פגיעה בפרטיות - מעמד חוקתי

העקרון המנחה של חוק הגנת הפרטיות קיבל מעמד חוקתי בשנת 1992, עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו לחוק היסוד מעניק הגנה חוקתית לזכותו של אדם לפרטיות ולצנעת הפרט.

פסקי דין מרכזיים

  • בג"ץ 4402/91 מורדוב נ' ראש עיריית ת"א (פ"ד מו (3) 85) - חובת העירייה להראות לחברי מועצת העיר את כל המסמכים הנוגעים לקביעת שכרם של עובדים בכירים, ששכרם נקבע על ידי מועצת העיר - בג"ץ קיבל את העתירה וקבע, כי זכות העיון של חברי מועצת העיר, שניתנת להם מכוח פקודת העיריות, משתרעת על כל מסמך הרלוונטי לגיבוש עמדתם של חברי המועצה. כשנושא הדיון הוא משכורתו של עובד, זכאי חבר המועצה לקבל מידע על כל שאלה סבירה הנוגעת למשכורת או שכר בפועל וכיוצא בכך, ואין לקבל את הטענה שחוק הגנת הפרטיות אוסר על קבלת מידע זה.
  • ע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה (פ"ד מח (3) 808) - סירוב לרשום מאגר מידע שעניינו הפצת רשימות של בעלי שיקים שלא כובדו - בית המשפט העליון קבע, כי הפצת המידע אותו ביקשו המשיבים לרשום מהווה פגיעה בפרטיות של אדם. אכן, החוק קובע כי ניתן לפגוע בפרטיותו של אדם אם הוא מביע הסכמה לכך, בין במפורש ובין מכללא, אולם העובדה שאדם מוסר שיק אינו מהווה הסכמה מצדו למסירת הפרטים המצויים על השיק לכל מאן דהוא.
  • בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור (פ"ד נ (3) 686) - האיזון בין זכותו של נאשם לעיון והעתקה של חומר החקירה ובין זכות המתלוננות שקלטות שצילמו אותן במצבים מביכים לא יגרמו להן נזק בלתי הפיך - בית המשפט העליון קבע, כי הותרת קלטות הווידאו, שבהן צילם הנאשם את המתלוננות, במרמה ובכחש, במצבים פרטיים, ברשותו של הנאשם, תהווה מתן "פרס" למבצע פשע, והיא "מפקירה" את המתלוננות בידיו של הנאשם, שיוכל לעשות את הקלטות מקור לרווחים ולסחיטה כאחד. כל שימוש שיעשה בקלטות שלא במסגרת הדיון ולצרכיו, יהווה פגיעה בפרטיותן של המתלוננות ויגרום להן לנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לשיפוי. לכן, במקרה זה של זכויות מתנגשות, נוטות המאזניים באופן מוחלט לצדן של המתלוננות.
  • בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים (תק-על 2004(2) 1065) - העותרת ביקשה לאסור על המדינה לאפשר גישה ישירה למאגר המידע של מרשם התושבים, הנעשית על ידי חיבור מחשב משרד הפנים למחשבי נציבות מס הכנסה, המוסד לביטוח לאומי, רשות השידור, בנק ישראל והבנקים המסחריים, ולהורות כי הדרך היחידה לקבלת מידע תהיה על ידי הגשת בקשות פרטניות - בג"ץ קיבל את העתירה, וקבע כי דרישת המידתיות מחייבת למזער את הפגיעה בזכות לפרטיות, על ידי צמצום מספר עובדי הציבור שלהם גישה למידע, על ידי צמצום היקף המידע שנמסר, כך שיועבר רק המידע הדרוש, ועל ידי קביעת היקף המידע בהתחשב בחשיבות התכלית שלשמה הוא נדרש. האיזון הראוי מחייב להגביל את מסירת המידע באמצעות חקיקה מתאימה, ועד שהדבר ייעשה יש להעביר מידע, הן לעובדי ציבור והן לבנקים, על בסיס פניות אינדיבידואליות בלבד.
  • רע"א 6902/06 מנשה דרור צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ - ערעור הנוגע להגנה על פי סעיף 18(3) המצדיק פרסום תמונה שצולמה במקום ציבורי אך פוגעת בפרטיות, מתוקף האינטרס הציבורי. שופטי בית המשפט העליון קבעו שמשצלם הבטיח שלא יעשה שימוש בתמונה הפוגעת בפרטיות, פרסומו נוגד את סעיף 2(8) ואין אינטרס ציבורי בפרסום התמונה, שכן יש גם אינטרס ציבורי בקיום הבטחות. השופטים לא דנו מפורשות בשאלה האם הופר סעיף 2(4) לחוק, אך הביעו דעות חלוקות לגבי התוצאה המסתברת.
  • במרץ 2017 קבע בית הדין הארצי לעבודה כי בכל הנוגע לאפשרות המעסיק לפקח על עובדיו, אסור למעסיק לחייב עובד בהחתמת שעון נוכחות ביומטרי במקום העבודה, שכן הדבר עלול לפגוע בפרטיותו של העובד.[2]

תקנות אבטחת מידע המבוססות על חוק הגנת הפרטיות

  • תנאים לעיון במידע וסדרי הדין בערעור על סירוב לבקשת עיון, תשמ"א-1981
  • תנאי החזקת מידע ושמירתו וסדרי העברת מידע בין גופים ציבוריים, תשמ"ו-1986
  • קביעת מאגרי מידע הכוללים מידע שלא לגילוי, התשמ"ז-1987
  • העברת מידע אל מאגרי מידע שמחוץ לגבולות המדינה, התשס"א-2001
  • אבטחת מידע, התשע"ו-2016

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות, תל אביב: פרלשטיין-גינוסר, 2003.

קישורים חיצוניים

  • חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים

    הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

    הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
    רישיון cc-by-sa 3.0
    This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.