זמן (בלשנות)

בבלשנות, זמן הוא אחד ממאפייני הפועל, המשקף את הזמן שבו מתבצעת הפעולה.

במסגרת הנטייה לפי זמן קיימים בדרך כלל שלושה זמנים בסיסיים – עבר, הווה ועתיד. בשפות רבות קיימים זמנים נוספים, המשקפים אבחנות דקות יותר, לדוגמה ישנה הבחנה בין פועל המתייחס לפעולה שכבר הסתיימה לבין פועל המתייחס לפעולה שהחלה בעבר ועודנה נמשכת. לכן, הקביעה כמה זמנים יש בשפה אינה תמיד חד-משמעית. ישנן גם שפות שבהן צורת הפועל קבועה תמיד, ומועד הפעולה מצוין במילה אחרת.

בעברית

בעברית ישראלית קיימים שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד. בנוסף קיימת צורת ציווי שהיא פקודה שנגזרת מצורת העתיד, ולפיכך אין מתייחסים אליה כזמן נפרד. לכל זמן נטייה אופיינית, אשר נשמרת דומה בין הבניינים השונים. למשל, נטיית השורש ש.ר.ק. בגוף שלישי יחיד היא בעבר - "שרק", בהווה - "שורק" ובעתיד - "ישרוק".

עבר

נטיית הפועל בעברית בלשון עבר כוללת סופיות המצטרפות אל צורת היסוד, בהתאם לגוף, למין ולמספר. קיצור עבור האותיות המרכיבות סופיות אלו הוא תמיהו"ן.

גוףיחידרבים
כינוי גוףסופיתכינוי גוףסופית
מדבראני-תִּיאנחנו-נוּ
נוכחאתה-תָּאתם-תֶּם
את-תְּאתן-תֶּן
נסתרהואצורת היסודהם-וּ
היאהן-וּ

הווה

ההווה בעברית נקרא גם בינוני על שום השימוש בו גם כשם עצם. לדוגמה, המילה "שומר" מתארת הן פועל בהווה והן שם עצם. על כן הנטייה של הפועל בזמן זה בגופים השונים היא בדרך נטיית השם. בנטייה זו אין גופים שונים, וההבדל בין הצורות הוא במין במספר. בלשון חז"ל נעשה שימוש בסופית "-ה" בנטיית נקבה יחידה, צורה אשר קיימת, אם כי נדירה יותר, גם בעברית הישראלית. דוגמה לכך היא בשירו של חיים נחמן ביאליק, "היא יושבה לחלון", בעוד שבעברית הישראלית נהוג לומר יושבת.

יחידרבים
זכרצורת היסוד-ִים
נקבה-ֶת / -ָה-וֹת

עתיד

הנטייה בעתיד כוללת הוספת תחילית, הנקראת גם אות אית"ן, בשל העובדה שמדובר באחת מאותיות אלו, ולעיתים גם סופית. בדומה לזמן עבר, הנטייה בצורת העתיד היא בהתאם לגוף, למין ולמספר. נטייתם של הפעלים בעתיד בגוף שני רבות ובגוף שלישי רבות התמזגה בעברית הישראלית אצל חלק מהדוברים עם זו של הרבים (בהתאמה). זאת בדומה למיזוג שחל עוד קודם לכן בנטיות העבר של גוף שלישי רבים ורבות. אולם, רבים שומרים על הנטייה המקורית בצורת העתיד של הרבות.[דרוש מקור] על פי האקדמיה ללשון העברית, ניתן להשתמש עבור רבות, הן בצורה הייחודית והן בצורת הרבים, אך בלימודי הלשון יש לחשוף את התלמידים דווקא לצורה הייחודית לרבות.[1]

גוףיחידרבים
כינוי גוףאות אית"ןסופיתכינוי גוףאות אית"ןסופית
מדבראניא-אנחנונ-
נוכחאתהת-אתםת-וּ
אתת-ִיאתןת-נָה ( -וּ)
נסתרהואי-הםי-וּ
היאת-הןת ( יִ )-נָה ( -וּ)

ציווי

הציווי נגזר מצורת העתיד על ידי הסרת אות האית"ן. בצורות אלו מטים את הפועל בגוף שני בלבד, מכיוון שאין היגיון בציווי עצמי או בפני אדם שלא נוכח. שלילת הציווי על ידי "אל" מתבצעת עם הנטייה המקורית של צורת העתיד, למשל, אל תכתוב.

ראו גם

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.