וויאג'ר 1

וויאג'ר 1

דגם של הגשושית וויאג'ר 1
מידע כללי
סוכנות חלל נאס"א
מפעיל JPL
תאריך שיגור 5 בספטמבר 1977
משגר טיטן 3E
אתר שיגור SLC-41, נמל החלל קייפ קנוורל
אתר אינטרנט http://voyager.jpl.nasa.gov/
משימה
סוג משימה ביצוע יעף
ביצוע יעף על צדק ושבתאי
מיקום נוכחי תווך בין כוכבי
משך המשימה פעילה. 43 שנים, 4 חודשים ו־26 ימים חלפו
מידע טכני
משקל בשיגור 721.9 ק"ג
כוח 420 ואט

וויאג'ר 1אנגלית: Voyager 1) היא גשושית ששוגרה על ידי סוכנות החלל האמריקאית נאס"א ב-5 בספטמבר 1977.

היסטוריה

וויאג'ר 1 נבנתה כדי לחקור את מערכת השמש החיצונית, ולצאת מתחום מערכת השמש כמו פיוניר 10 שקדמה לה. במקביל לשיגורה שולחה גם הגשושית וויאג'ר 2 שדומה לה במרבית המרכיבים.

אחת ממשימותיה של הגשושית הייתה לצלם מקרוב את טבעות שבתאי ואתרים על כוכב הלכת צדק ביניהם הכתם האדום, עננים, ירחים וכן הרי געש פעילים. הגשושית ניצלה באמצעות הטכניקה של מקלעת כבידתית את כוח המשיכה העצום של שני כוכבי הלכת הללו, שהם המסיביים ביותר במערכת השמש, כדי לקבל תנופה כזו שבאמצעותה תגיע למהירות מילוט שתוציא אותה מתחום מערכת השמש (פלנטרי גראנד טור).

בדומה לוויאג'ר 2, וויאג'ר 1 נושאת עמה תקליט זהב המכיל קטעי צלילים המתארים את המין האנושי ואת כדור הארץ בקצרה, למקרה שאת הגשושית יפגוש חוצן תבוני. על התקליט חרוטות הוראות על בסיס בינארי לשימוש בתקליט. כיוון שיחלפו עשרות אלפי שנים לפני שתגיע וויאג'ר 1 למערכת כוכב אחרת, התקליט הוא יותר בגדר מחווה סמלית של המין האנושי מאשר ניסיון רציני ליצירת קשר.

בדצמבר 2012, הגיעה וויאג'ר 1 לשולי מערכת השמש, במרחק של 123.620 יחידות אסטרונומיות מכדור הארץ (כ-18,493,288,775 ק"מ) והפכה לעצם מעשה ידי אדם המרוחק ביותר מכדור הארץ[1]. במהלך שנת 2011 קלטה הגשושית בחיישנייה חלקיקים בעוצמה גבוהה ממקור מחוץ למערכת השמש. בנוסף, נמדדה הכפלה של השדה המגנטי של השמש (ההליוספירה) שכפי הנראה נגרמת מ'דחיסה' של השדה המגנטי על ידי שדה מגנטי מכוכבים אחרים. על בסיס נתונים אלו העריכו מדענים שתוך כמה חודשים עד שנים תצא וויאג'ר ממערכת השמש[2].

בתחילת 2012 הפחיתו מפעילי הגשושית את הטמפרטורה של הספקטרומטר אולטרה סגול שלה כדי להאריך את זמן יכולת שיגור הנתונים שלה. ככל הנראה תמשיך הגשושית לשגר נתונים עד שנת 2025[3]. בספטמבר 2013 הודיעה נאס"א כי "וויאג'ר 1" הגיעה להליופאוזה, שהיא קצה הגבול המגנטי של מערכת השמש, וכך, לראשונה בתולדות האנושות, הגיע חפץ מעשה ידי אדם אל מעבר למערכת השמש. עד לנובמבר 2018 עת וויאג'ר 2 השיגה את היעד הזה, היא הייתה היחידה לעשות כן.

ב-28 בנובמבר 2017 הופעלו מנועי תמרון קטנים של החללית, שמטרתם לאפשר לה להתכוונן במרחב, לאחר שהיו רדומים במשך 37 שנים. המהלך נעשה לאחר שהובחנה התדרדרות במערכת הראשית של מנועי התמרון של החללית, ונועדה להאריך משך חייה[4].

מידע עכשווי

בשל הקפת הארץ את השמש, דומה כי הגשושית קרבה אלינו למשך תקופה מסוימת בשנה, בעוד היא מתרחקת מן השמש.

תאריךהמרחק מהשמש (ביחידות אסטרונומיות)מרחק מהשמש (בק"מ)הערות
17 בפברואר 199869.419± 10,384,934,586השיגה הגשושית את פיוניר 10 שהייתה עד אז העצם מעשה ידי אדם המרוחק ביותר.
13 בדצמבר 2010116± 17,353,353,001
2 באוגוסט 2011117.8436± 17,629,151,635
9 בספטמבר 2012121.836± 18,226,406,174
דצמבר 2012123.620± 18,493,288,775
ספטמבר 2013הגיעה הגשושית לקצה הגבול המגנטי של מערכת השמש (לפי הודעה רשמית של נאס"א).
6 ביולי 2014128.32
23 במאי 2015131.46
11 בדצמבר 2018144.168± 21,567,148,063

עתיד המשימה

הגשושית אינה מכוונת לעבר כוכב מסוים. בתחילת המאה ה-25 צפויה הגשושית להיכנס אל עננת אורט, אבל ייקח לה עוד כ-30,000 שנים עד שתצא מתחומה[5]. בעוד כ-40,000 שנה הגשושית תחלוף במרחק של 1.6 שנות אור מכוכב גליזה 445.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. אסף שטול-טראורינג, נאס"א: וויאג'ר 1 על גבול מערכת השמש, באתר הארץ, 18 ביוני 2012
  2. כתבה באתר וויאג'ר של נאס"א
  3. כתבה באתר וויאג'ר של נאס"א
  4. אליסף קוסמן, וויאג'ר 1 הפעילה מנועים שהיו רדומים במשך 37 שנים, באתר "הידען", 2 בדצמבר 2017
  5. PIA17046: Voyager Goes Interstellar (Artist Concept), באתר נאס"א, 12 בספטמבר 2013
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.