התקופה הכלקוליתית

בארכאולוגיה, התקופה הכַלְקוֹליתיתיוונית: χαλκός, כלקוס = נחושת; λίθος, ליתוס = אבן, כלומר תקופת האבן והנחושת) היא תקופה משלהי הפרהיסטוריה של דרום מזרח אירופה ומערב ומרכז אסיה. בתקופה זו הופיעה חרושת המתכת, לצד כלי אבן מסותתים שהמשיכו להתקיים מהתקופות הקודמות. שמה של התקופה ניתן לה על ידי ויליאם פוקסוול אולברייט. התקופה הכלקוליתית התקיימה בין התקופה הנאוליתית לתקופת הברונזה.

התקופה הכלקוליתית בארץ ישראל מתחילה לפני כמה אלפי שנים (תלוי כיצד מגדירים את סוף התקופה הנאוליתית) וארכה כמה מאות שנים, עם עליית הציוויליזציה של תקופת הברונזה הקדומה והתפתחות הערים והכתב[1].

אצי, איש הקרח שנמצא בקרחוני האלפים עם גרזן נחושת וסכין אבן, מהווה דוגמה לממצא מתקופה זו בדרום אירופה. חפצי המתכת המוקדמים ביותר יוצרו בתקופה הכלקולתית. במטמון נחל משמר נמצאו כ-400 כלים מהתקופה, כמו גם מקדשים לאלילים.[2]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

מוזיאון ישראל דברי ארץ ישראל התקופה הכלקוליתית

הערות שוליים

  1. Rowan, Y. M., & Golden, J. (2009). The Chalcolithic period of the Southern Levant: a synthetic review. Journal of World Prehistory, 22(1), 1-92.
  2. מוזיאון ישראל דבי ארץ ישראל -התקופה הכלקוליתית
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.