המפלגה הרפובליקנית

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
המפלגה הרפובליקנית
(Republican Party (GOP
אידאולוגיות שמרנות
ליברליזם כלכלי
מטה 310 First Street SE
וושינגטון די. סי. 20003
מנהיגים דונלד טראמפ (נשיא ארצות הברית)

רונה רומני מקדניאל (יו"ר הוועדה הלאומית של המפלגה)

מדינה ארצות הברית
תאריך ייסוד 20 במרץ 1854
מיקום במפה הפוליטית ימין
הסנאט של ארצות הברית
53 / 100
ארגונים בינלאומיים האיחוד הדמוקרטי הבינלאומי
www.gop.com

המפלגה הרפובליקניתאנגלית: Republican Party, ידועה גם בקיצור GOP ל-Grand Old Party) היא אחת משתי המפלגות העיקריות בארצות הברית. מפלגה זו דוגלת בליברליזם כלכלי והיא שמרנית וימנית יותר מהמפלגה המתחרה בה המפלגה הדמוקרטית.

המפלגה הרפובליקנית נוסדה בוויסקונסין ב-20 במרץ 1854 כמפלגה מודרנית המבוססת על רפובליקניזם ומתנגדת לעבדות בארצות הברית. הוועידה הראשונה של המפלגה נערכה ב-6 ביולי 1854 בג'קסון שבמישיגן.

הנשיא הראשון מטעם המפלגה הרפובליקנית היה אברהם לינקולן, והאחרון דונלד טראמפ- הנשיא הנוכחי.

בדמותה הנוכחית, העקרונות העיקריים של המפלגה כוללים מדיניות של שוק חופשי, קפיטליזם, ערכים מסורתיים, מדיניות ביטחון לאומי נוקשה, לחימה בטרור העולמי, הפרטה של שירותים ממשלתיים ושמרנות חברתית שלעיתים כוללת תמיכה במכר כלי-נשק לאזרחיה, והתנגדות להפלות ולנישואים חד-מיניים.

סמל המפלגה

סמל המפלגה הרפובליקנית האמריקנית הוא פיל. הסמל הופיע לראשונה בקריקטורה שפורסמה בעיתון ה"וויקלי הרפר" ב-7 בנובמבר 1874[1]. בראשית המאה ה-20 במספר מדינות סמל המפלגה היה עיט (אינדיאנה ואוהיו) כניגוד לסמל התרנגול של המפלגה הדמוקרטית במדינות אלה.

צבע המפלגה

ערך מורחב – מדינות אדומות וכחולות (ארצות הברית)

מאז ליל הבחירות ב-2000 הצבע האדום הוא זה המזוהה עם המפלגה הרפובליקנית. זאת לעומת רוב מדינות העולם, בהן אדום מזוהה עם השמאל הפוליטי דווקא.

היסטוריה

המפלגה הרפובליקנית נוסדה בשנת 1854 על ידי מתנגדי עבדות בצפון ארצות הברית בעקבות העברת חוק קנזס נברסקה שאפשר למדינות המצטרפות לאיחוד לקבוע האם לאפשר עבדות בתחומן וביטל את למעשה את פשרת מיזורי משנת 1820 שקבעה כי מספר המדינות שמתירות עבדות לא יעלה על מספר אלו שאוסרות עבדות וכי העבדות אינה חוקית צפונית לקו הרוחב 36.

ג'ון פרימונט היה המועמד הראשון של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית ב-1856. אף שהפסיד בבחירות גברה השפעתה של המפלגה במדינות הצפוניות, ובבחירות הבאות (1860) נבחר המועמד הרפובליקני - אברהם לינקולן. כך הגיע לקיצו שלטונה של המפלגה הדמוקרטית אשר תמכה בעבדות.

לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקנית נרצח לינקולן, וסגנו אנדרו ג'ונסון, סנטור דמוקרטי מטנסי שצורף לכרטיס ב-1864 למען האחדות הלאומית, ירש את מקומו. בין ג'ונסון לבין אנשי המפלגה הרפובליקנית התגלעו סכסוכים קשים בנוגע לשיקום הדרום (הרקונסטרוקציה). הרפובליקנים זעמו על יחסו המקל למורדים, ועל כך שהטיל וטו על חוקים שנוגעים לזכויות אדם. לבסוף בית הנבחרים העלה את ג'ונסון למשפט הדחה בסנאט, בו היה חסר קול אחד בשביל להדיחו.

פרויקט שיקום הדרום נמשך גם בתקופת נשיאותו הכפולה של יוליסס גרנט. בתקופה זו המפלגה הצליחה להשתלט לזמן קצר על הפוליטיקה במדינות הדרום, היות שממרבית המורדים נמנעה זכות ההצבעה, ולעומת זו היא הוענקה לעבדים המשוחררים. הרפובליקנים העבירו רפורמות במדינות הדרום ומינו עבדים משוחררים לתפקידים בממשלים המדינתיים. כמו כן, המפלגה דגלה בתקופתו של גרנט בעידוד המסחר, התעשייה, ושמירה על זכויות החיילים המשוחררים.

תקופת שיקום הדרום הסתיימה עם הבחירות השנויות במחלוקת[דרושה הבהרה] של 1876, בהן נבחר רתרפורד הייז אף על פי שיריבו הדמוקרטי זכה במירב הקולות, ורק בזכות פסילת קולות מסיבית בארבע מדינות דרומיות זכה הייז לרוב בחבר האלקטורים. בפשרה שהושגה אחרי הבחירות הכירו הדמוקרטים בנשיאותו של הייז תמורת מספר דרישות, ביניהן סיום תקופת "שיקום הדרום": נסיגת הכוחות הפדרליים, והחזרת השלטון במדינות לממשלים שמבוססים על תושבי הדרום הלבנים המקוריים, בניגוד לממשלים בהם שלטו צפוניים שהגיעו לדרום, ובהם שותפו עבדים משוחררים.

בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 המאבקים על הנשיאות בין הרפובליקנים לדמוקרטים היו צמודים ובשניים מהם (ב-1884 וב-1892), זכה המועמד הדמוקרטי גרובר קליבלנד.

בחירתו של ויליאם מקינלי הרפובליקני בשנת 1896, בזכות תרומות רבות מתעשיינים, סימנה את הפיכת המפלגה ל"מפלגת העסקים". עם הרצחו של מקינלי החליף אותו תיאודור רוזוולט, שהיה שייך לאגף הפרוגרסיבי של המפלגה. מדיניותו לשבירת המונופולים עמעמה את זיהוי המפלגה עם העסקים. רוזוולט לא רץ לקדנציה נוספת בשנת 1908 ותמך בויליאם טאפט, שנבחר במקומו. אולם בתקופת כהונתו של טאפט חל קרע בין האגפים השמרניים והפרוגרסיביים במפלגה, והאגף הפרוגרסיבי, בראשותו של רוזוולט פרש ורץ בבחירות לנשיאות ב-1912 בנפרד. רוזוולט קיבל יותר קולות ויותר אלקטורים מאשר טאפט, אולם הפיצול גרם לבחירתו של המועמד הדמוקרטי וודרו וילסון.

בתקופת ממשלו של וילסון, שהוביל את ארצות הברית להצטרפות למלחמת העולם הראשונה, בלטה המפלגה הרפובליקנית כמפלגה התומכת בבדלנות - עמדה בה נקטה עד תחילת המלחמה הקרה, ובמידה מסוימת גם עד סוף המאה העשרים.

המפלגה זכתה בנשיאות בשנות ה-20, על מצע של "לסה פר" (בתוך המדינה) ובידוד ממדינות העולם. מטעם המפלגה נבחרו לנשיאות וורן גמליאל הרדינג ב-1920, ג'ון קלווין קולידג' ב-1924 והרברט הובר ב-1928. אולם השפל הכלכלי הגדול הוביל לבחירתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט הדמוקרטי לארבע קדנציות, ולשלושה עשורים של דומיננטיות כמעט מוחלטת בפוליטיקה האמריקנית של קואליציית ה"ניו דיל" הדמוקרטית.

בשנות החמישים והשישים זכתה המפלגה בבחירות לנשיאות רק בשתי הקדנציות של דווייט אייזנהאואר, אך הקונגרס, ובייחוד בית הנבחרים, היה בשליטה דמוקרטית.
אולם המפלגה עברה בתקופה זו שינוי פנימי מרחיק לכת, שהוביל לדומיננטיות שלה בפוליטיקה בעשורים הבאים: הבסיס הרפובליקני המסורתי, בצפון מזרח המדינה, שדגל בבדלנות, בשמרנות כלכלית, ובליברליזם חברתי, החל להתערער. מולו עלו גורמים חדשים: ניצים, שתמכו במדיניות תקיפה כלפי ברית המועצות, ותומכי השמרנות החברתית. את מגמה זו סימלה יותר מכל בחירתו למועמדות המפלגה לבחירות ב-1964 של בארי גולדווטר, כנגד נלסון רוקפלר שייצג זרם ליברלי יותר. גולדווטר הובס מול הנשיא המכהן לינדון ג'ונסון, אך ניצח דווקא ברוב מדינות הדרום - פעם ראשונה למועמד רפובליקני. תוצאה זו סימנה את המעבר של הלבנים בדרום למפלגה הרפובליקנית, בשל תמיכת המפלגה הדמוקרטית בתנועת זכויות האזרח ושוויון הזכויות לאפרו-אמריקנים.

ב-1968 כבר נבחר לנשיאות הרפובליקאי ריצ'רד ניקסון, בזכות "האסטרטגיה הדרומית" של התבססות על גורמים לבנים שמרניים במדינות הדרום. השלטון הרפובליקאי נקטע לארבע שנים בתקופת כהונתו של ג'ימי קרטר, בשל פרשת ווטרגייט ובזכות מוצאו הדרומי של קרטר. אולם ב-1980 חזרה המפלגה לזכות בנשיאות עם רונלד רייגן.

בחירתו של רייגן סימלה את התחזקות האגף הדתי שדגל בשמרנות חברתית. רייגן סחף איתו את מה שנקרא "הדמוקרטים של רייגן": לבנים, עובדי "צווארון כחול" שבעבר תמכו במפלגה הדמוקרטית בשל מדיניותה החברתית, אך עברו אל הרפובליקנים בשל השמרנות החברתית שלהם, אל מול הליברליות החברתית של הדמוקרטים.

את הרצף הרפובליקני בנשיאות קטעה ב-1992 בחירתו של ביל קלינטון, איש הדרום גם הוא. אולם ב-1994 הצליחה המפלגה הרפובליקנית להשתלט בפעם הראשונה אחרי 40 שנה על בית הנבחרים, בזכות "החוזה עם אמריקה" של ניוט גינגריץ'.

בשנת 2000 חזרה המפלגה לבית הלבן עם ג'ורג' ווקר בוש. בחירתו של "נוצרי שנולד מחדש" דוגמת בוש, ביטאה את השתלטות הימין הדתי על המפלגה. תקופת כהונתו ומלחמת עיראק, גם פוררה את הקו הבדלני של המפלגה, כאשר את השינוי הזה הובילו הנאו שמרנים בממשל, אשר דוגלים במדיניות ניצית של התערבות ארצות הברית ברחבי העולם.

בנובמבר 2006, בעקבות בחירות אמצע הכהונה לקונגרס איבדה המפלגה הרפובליקנית את שליטתה בשני בתי הקונגרס לטובת המפלגה הדמוקרטית. לאחר הבחירות ב-2010 למפלגה רוב בבית הנבחרים ולאחר הבחירות ב-2014 גם רוב בסנאט.

עם הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016, הבטיחו הרפובליקנים רוב בקונגרס של ארצות הברית וכן המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ נבחר לנשיאות לאחר שחצה את רף ה-270 של האלקטורים. יריבתו הדמוקרטית הילרי קלינטון קיבלה כמעט 3 מיליון קולות יותר וזו הייתה הפעם החמישית בהיסטוריה שבה המועמד המנצח לא גרף יותר קולות.

נשיאים רפובליקנים

שםדיוקןמדינהתקופת כהונהמספר
אברהם לינקולןאילינוי1861-1865הנשיא השישה עשר
יוליסס סימפסון גרנטאילינוי1869-1877הנשיא השמונה עשר
רתרפורד הייזאוהיו1877-1881הנשיא התשעה עשר
ג'יימס גרפילדאוהיו1881הנשיא העשרים
צ'סטר ארתורניו יורק1881-1885הנשיא העשרים ואחת
בנג'מין הריסוןאינדיאנה1889-1893הנשיא העשרים ושלושה
ויליאם מקינליאוהיו1897-1901הנשיא העשרים וחמישה
תאודור רוזוולטניו יורק1901-1909הנשיא העשרים ושישה
ויליאם הווארד טאפטאוהיו1909-1913הנשיא העשרים ושבעה
וורן הרדינגאוהיו1921-1923הנשיא העשרים ותשעה
קלווין קולידג'מסצ'וסטס1923-1929הנשיא השלושים
הרברט הוברקליפורניה1929-1933הנשיא השלושים ואחד
דווייט אייזנהאוארקנזס1953-1961הנשיא השלושים וארבעה
ריצ'רד ניקסוןקליפורניה1969-1974הנשיא השלושים ושבעה
ג'רלד פורדקובץ:Gerald Ford.jpgמישיגן1974-1977הנשיא השלושים ושמונה
רונלד רייגןקליפורניה1981-1989הנשיא הארבעים
ג'ורג' הרברט ווקר בושקובץ:George H. W. Bush, President of the United States, 1989 official portrait (cropped).jpgטקסס1989-1993הנשיא הארבעים ואחד
ג'ורג' ווקר בושקובץ:George-W-Bush.jpegטקסס2001-2009הנשיא הארבעים ושלושה
דונלד טראמפניו יורק2017-מכהןהנשיא הארבעים וחמישה

ראו גם

קישורים חיצוניים

    הערות שוליים

    הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
    רישיון cc-by-sa 3.0
    This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.