הכחשה

בפסיכולוגיה, הכחשה היא מנגנון הגנה ראשוני ("פרימיטיבי") המאפשר לתוכן לא מודע לעלות למודעות, בתנאי שהוא מלווה בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון.

נהוג לחשוב על מקורו של מנגנון ההכחשה בתקופת הינקות והילדות המוקדמת, כאשר הילד האגוצנטרי מאמין שכל עוד הוא אינו מכיר בקיומה של מציאות כלשהי, הרי שזו אינה מתרחשת באמת[1]. שרידים של מנגנון זה נשמרים אצל כולנו, ובאים לידי ביטוי למשל בנטייה להגיב בביטויים כמו "לא נכון!" (או "הו, לא!") לנוכח אירוע מצער או מצב קשה.

מרבית בני האדם משתמשים במנגון ההכחשה באופן שגרתי, מתוך ניסיון למסך את החלקים הקשים יותר של מציאות היומיום - פנימית או חיצונית. אדם שריגשותיו נפגעו בסיטואציה שבה הקוד החברתי אינו מאפשר בכי, יכחיש בדרך כלל את דבר הפגיעה. מפעם לפעם אנו שומעים על מי שפעל להצלת חייהם של הקרובים לו (או של זרים גמורים) מתוך הכחשה של הסכנה הנשקפת לו תוך כדי כך. בצד הפתולוגי של הסקאלה, הכחשה עשויה להביא לתוצאות הפוכות. כך למשל אדם הנמנע מביצוע בדיקה מוקדמת לגילוי סרטן מתוך תחושה שבכך הוא מונע באופן כלשהו את התפתחות המחלה בגופו; או אחר המתעקש שאינו מכור להימורים. ההפרעה הנפשי הידועה כמאניה מערבת בתוכה אלמנט חזק של הכחשה, כאשר הפרט אינו מכיר במגבלות שמציבות בפניו המציאות כמו הצורך בשינה, היעדר אמצעים כלכליים ואפילו היותו בן-תמותה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. The Magic Years. Understanding and Handling the Problems of Early Childhood: By Selma H. Fraiberg. New York: Charles Scribner's Sons, 1959
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.