דעת תורה

דעת תורה היא עמדת תורת ישראל בהתייחס לכל שאלה העומדת על הפרק. בדרך כלל מבטא המושג את העמדה ההלכתית, אך לפעמים משמש המושג בהתייחס לדעת חכמי התורה לגבי שאלות העומדות על הפרק אשר אין להן מענה בפסיקה ההלכתית. מתוך אמונת חכמים, מייחסים לאדם הנחשב גדול בתורה את היכולת לשמש לפה עבור התורה ולהביע את דעתה בשאלה הנידונה.

דעת תורה היא מוטיב מרכזי בחיי החברה החרדית וברמה פחותה אף בחיי החברה החרדית-לאומית.

התפתחות המושג

הביטוי "דעת תורה" או "דעת התורה" מבטא בספרות היהודית בימי הביניים ובראשית העת החדשה את מה שהיום מקובל לבטא כ"עמדת ההלכה" או "השקפת היהדות". אמנם בספרות חז"ל ואף במכלול ספרות האחרונים משמעותו של הביטוי שימשה להגדיר או את השיתוף הקיים בין דעת לתורה (לדוגמה במשנתו של הרמב"ם, שראה את הפיזיקה והמטפיזיקה כמשלימות את התורה) או כביטוי לידיעה ברורה של דין התורה (מסכת חולין צ', ב').

במידה מסוימת, גמישותה של הסמכות הרבנית לקבוע בענייני "דעת תורה" עולה על יכולתה לפסוק הלכות, שכן פסיקת "דעת תורה" היא למעשה אינטואיטיבית ואינה מחייבת כתיבה הלכתית מסודרת ומנומקת. לפיכך גם היכולת לחלוק עליה מוגבלת ביותר, אלא אם כן החולק נחשב לבעל שיעור קומה המאפשר לו להביע "דעת תורה" כהבנתו. רק לעיתים נדירות ניתן למצוא בה ניסוחים מפורשים של אלטעות, ובדרך כלל הדגש הוא על כך שהאדם הפשוט איננו יכול לשפוט או לבקר את שיקול דעתם של ה"גדולים".

הרב אלחנן וסרמן ציטט מרבי חיים מוולוז'ין ש"בשעה שסוחר עצים בא להימלך אם לקנות יער, ישנה עבורו תשובה בתורה, צריכים רק למוצאה...".

דעת תורה בחסידות

בתנועת החסידות משמש האדמו"ר כמבטא ה"דעת תורה", לעיתים אף בגיל צעיר מאוד, בשל התפיסה של"צדיק" יש נשמה גבוהה המתעלה לדבקות עם ה'. תפקידו של ה"רבי" כצינור, התבטא בחסידויות מסוימות כביטוי ליכולתו ולצורך בהכוונתו אף בנושאים חומריים.

אולם היו חסידויות, כדוגמת חסידות קוצק, שהתנגדו לגישה זו. מבחינתם אין מתפקיד הצדיק להביע דעתו בנושאים היומיומיים, כי אם לכוון את חסידיהם מבחינה רוחנית.ו

גם באיגרתו של הרב שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד אל חסידיו הבאים לשאול בעצתו בנושאים גשמיים: "אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה: לכו נא ונוכחה, זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור, ההייתה כזאת מימות עולם? ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים, להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי? אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע, כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו, כי באמת כל ענייני אדם לבד מדברי תורה ויראת שמים אינם מושגים רק בנבואה, ולא לחכמים לחם".[1].

הסברים לתופעה

התופעה של דעת תורה, המתבטאת אף בהתייחסות למושג "גדול הדור", נתנה מקום רחב לפרשנויות שונות, ששאפו להסביר את הצורך בהופעתה מבחינה היסטוריוסופית, דתית, ואף סוציולוגית.

האסכולה הליטאית מבארת את המושג דעת תורה בכך שכל אדם מן היישוב באשר הוא, הריהו מושפע בהכרח מן הדברים שהוא שומע וקורא, ואלו מעצבים את תפיסת עולמו בדרכים גלויות וסמויות לרוב. לעומת זאת, תלמיד חכם שזכה ל"דעת תורה" מתאפיין בכך שמעודו לא קרא חומר לא תורני כגון עיתון או ספר מכל סוג שהוא ומעולם לא שמע הרצאות לא תורניות ולא שוחח עם אנשים מחוץ למעגל התורני - הלכתי. כתוצאה מכך הלך מחשבתו מושתת אך ורק על השכלה במסלול התורני הלכתי. לפיכך, בכל שאלה אקטואלית שעל הפרק, גם אם אינה מפורשת במקורות (כגון מפני שהיא קשורה בהתפתחויות טכנולוגיות חדישות, או בסיטואציה פוליטית חדשה), הרב בעל דעת התורה יכול בכל זאת להביע את דעת התורה. ברוח זו מסביר הרב וסרמן את מקור כוחו של רבו החפץ חיים[2]. כך גם מסביר הרב משה פיינשטיין את העניין בהקדמתו לספר השו"ת שלו "אגרות משה".

כתוצאה מאבחנה זו, גדול הדור אינו בהכרח הפוסק ההלכתי הגדול ביותר, או בעל המוח השנון ביותר. הוא יכול ברמה העקרונית להיות איש תמים במקצת ללא רקע של פוסק, ובלבד שהוא מאופיין בכך שכל ימיו עברו עליו אך ורק בין כותלי בית המדרש, והוא מוערך כאדם שאינו מניח לאינטרסים אישיים שלו להתערב בשיקוליו. החזון איש כותב בכמה מאגרותיו, שאין כללים מדויקים לזיהויו של אדם כבעל דעת תורה, אלא כלל ישראל יש לו "חוש ריח" מיוחד לדעת מי זכה ל"דעת תורה" ואליו הם פונים בהמוניהם לקבל הדרכה וייעוץ.

עד להתפתחותה של תפיסה זו היה מקובל שרק הציבור החסידי שואל כל דבר את רבותיו, שזכו להילה של בעלי ידע רוחני עליון, "רוח הקודש", בעוד הציבור הליטאי, מתוך חוסר קבלה של תפיסות מיסטיות אודות המנהיג, "מחליט לבד". בעשרות השנים האחרונות, תפיסה מחודשת זו על ההגיון הפנימי שבה מסייעת גם לליטאי השכלתן לקבל את הרעיון של "הרבי", עד שכמעט לא ניכר הבדל בין המגזרים בעניין היחס לסמכות הרבנית. כמעט כל אדם חרדי נוהג להתייעץ באופן קבוע עם אחד מהרבנים, וכך גם עסקני הציבור והפוליטיקאים החרדיים אינם מהינים לזוז ימין או שמאל ללא החלטת גדולי הדור.

דעת תורה כנבואה

הסבר אחד, שהתבטא בעיקר בפרשנויות בציבור הדתי לאומי, ופעמים רבות התבטא באופי ההתייחסויות בציבור החרדי לאומי, שילב מושג זה ביחס להשקפותיהם הרואות בהקמת מדינת ישראל את הגאולה. יש שראו במושג "דעת תורה" את חזרתה של הנבואה לישראל בימינו, שכן בחוגים החרדיים מתייחסים אל חוות הדעת של הרבנים הבכירים באותה חרדת קודש שנשמרה בעבר לדברי נבואה, אף שכאמור אין הן עוסקות בנושאים תורניים צרופים[3]. פעמים שגישה זו ייחסה אמירות כלליות של אישים מסוימים כאקסיומות שאינם יכולות להשתנות. כך לדוגמה למאמר הדור של הראי"ה קוק יוחסו בקבוצות מסוימות סגולות נבואיות[דרוש מקור], ואף נאומו של הרב צבי יהודה קוק בהקשר לחברון שכם וירושלים לפני שחרורן במלחמת ששת הימים התאפיין בפרשנויות שראו בדבריו נבואה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ספר התניא, חלק אגרות הקודש, איגרת כ"ב
  2. נאום הרב אלחנן וסרמן בכנסייה הגדולה במרינבאד. קובץ הפרדס, אתר היברובוקס.
  3. ראו אברהם אלקנה כהנא שפירא, "דעת תורה", תחומין ח, עמ' 363-364
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.