דיברה תורה כלשון בני אדם

הביטוי דיברה תורה כלשון בני אדם מופיע אצל חז"ל פעמים מספר, כמבטא את העובדה שעל אף שהתורה היא אלוקית, הרי לשונה היא כלשון בני אדם; לרוב מקובל ביטוי זה אצלם כדי להסביר הימנעות מדרישת כפל לשון שבפסוקי התורה. אצל חכמי ימי הבינייםראשונים), הורחב ביטוי זה, ואומץ במיוחד כדי להסביר לשונות של הגשמת הקל בכך שהן באו "לשׂבר את האוזן" כדי שבני האדם יבינו את הדברים הנאמרים כלפי הקל המופשט, ובקבלה הורחב ביאור זה ללמוד את תורת האלוקות מלשון ומגוף בני האדם.

משמעות המושג אצל חז"ל

בחז"ל מופיע הביטוי בכעשרים מקומות, ובהם הוא מובא כדי להסביר מדוע תנא מסוים (לרוב בשיטת רבי ישמעאל) אינו דורש את כפל הלשון של הפסוק[1]. ההסבר לכך הוא, שעל אף אלוקיותה של התורה, היא "דיברה כלשון בני אדם", ובני אדם רגילים לכפול דבריהם.[2]

כיוון שהעניין שנוי במחלוקת - האם מקבלים את הטענה שהתורה דיברה בלשון בני אדם, וממילא אין צורך למצוא דרשה נסתרת שהתורה כיוונה אליה, או שחייבים לדרוש כל מילה ומילה - כאשר התלמוד משתמש בטענה מעין זו, לרוב יביא את הדעה השנייה (אידך מאן דאמר) שחולק על הטענה, ויסביר לשיטתה את הדרשה הנדרשת מהפסוק, וכן יסביר מהיכן הדעה הראשונה דורשת את הדרשה האחרונה.

דוגמה (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ג עמוד א): "מאי שנא גבי נזירות, דכתיב: "נזיר להזיר"? נדרים נמי, הא כתיב: "לנדור נדר", והיקישא למה לי?
אי כתב "נדר לנדור" כדכתב "נזיר להזיר", כדקאמרת, לא צריך היקישא. השתא דכתיב "לנדור נדר", דיברה תורה כלשון בני אדם.
הניחא למאן דאית ליה דיברה תורה כלשון בני אדם; אלא למאן דלית ליה דיברה תורה כלשון בני אדם, האי "לנדור נדר" מאי עביד ליה?
דריש ליה לעשות ידות נדרים כנדרים, ומקיש נזירות לנדרים."

משמעות המושג אצל הראשונים

בקרב ראשונים המצדדים בתורת שלילת התארים יוחסה לביטוי משמעות שונה בתכלית, כאשר הוא שימש להסבר השימוש בתורה בביטויים המגשימים את הקל. התייחסות נודעת למושג זה מצויה במורה נבוכים של הרמב"ם (א, כו, בתרגום מיכאל שוורץ):

"ידועה לך האמירה שלהם (חז"ל) הכוללת את כל סוגי הפירושים הקשורים בתחום זה, דהיינו, מה שאמרו: דברה תורה כלשון בני אדם. משמעות הדבר שכּל מה שבני-האדם כולם מסוגלים להבינו ולציירו במחשבה ראשונה הוא אשר יוחס כהכרחי לאל יתעלה. לכן הוא תואר בתארים המצביעים על גשמות, כדי להורות על כך שהוא יתעלה נמצא. שכן אין ההמון משיג ברגע הראשון מציאות זולת מציאות של גוף דווקא. לדעתם מה שאינו גוף, או מצוי בתוך גוף, אינו נמצא".

והעיר שם המהדיר:

"בתלמוד דברים אלה באים להגיד שיש בתורה פסוקים שצריך להבינם כפשוטם ולא לדרוש אותם. הביטוי מובא לרוב כהסבר מדוע חכם פלוני אינו מקבל את הדרש שחכם אחר דורש פסוק נתון. אלטמן, עמ' 80, ואחריו אברהם נוריאל... כבר הצביעו על כך שהרמב"ם נותן לאימרה זאת משמעות אחרת לגמרי. הרמב"ם משתמש בביטוי זה... לומר שהתורה מדברת בלשון המותאמת להבנת ההמון - ולכן אין להבין את דברי התורה כפשוטם. נראה אפוא שהרמב"ם מעניק לביטוי זה משמעות הפוכה ממש מן המשמעות שבה משמש הביטוי בתלמוד".

שוורץ מציין שם, כי קדמו לרמב"ם בהוראת ביטוי זה רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות (שער הייחוד, פרק י), וכן רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי ה, כז), ר' אברהם אבן דאוד (בפתיחה לספר 'האמונה הרמה'), וכן יהודה בן קוריש (בספרו 'רסאלה', עמ' 180-181).[3] בעקבות הרמב"ם, גם הרד"ק משתמש בביטוי זה.[4]

משמעות המושג בקבלה ובחסידות

על פי הקבלה, הלימוד מלשון התורה אינו דרכו אלא גם הלשון כשלעצמו היא מערכת מדויקת של דימויים שעל ידה אנו מבינים נושאים שונים בקבלה ותורות שונות באלוקות. לדוגמה הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים"[5] אשר על פי תורת הראשונים נלמד כמשל ודוגמה לשלילת הגשמיות אשר דברה תורה בלשון בני אדם על כן השתמשה התורה בלשון נפיחה אף שאינה שייכת אצל הקב"ה שאין לו גוף. אך בתורת הקבלה והחסידות נלמד מכך, כדוגמה לעניין האנושי, של נפיחה, אשר מעין זה ברוחניות, נפח האלקים את נשמת האדם. והלימוד הוא ממשי, כלומר, כשם שבנפיחה באדם, הנפיחה מגיעה מעומק נשמתו, ונשימתו, אך אינה מוגבלת באותיות של דיבור או צעקה, כמו כן נפיחת הקב"ה באדם הראשון, היא מעצמותו, ודרגתו העליונה, אך אינה מוגבלת בדיבור. בקבלה מובא פסוק זה על מנת להוכיח אשר דרגת נשמת האדם היא מהאלוקות, ולמעלה מן העשרה מאמרות.[6]

לקריאה נוספת

  • הרב עדין שטיינזלץ, ביאור על ספר התניא, אגרת התשובה, פרק ד'.
  • א' נוריאל, 'דברה תורה כלשון בני אדם' ב'מורה נבוכים', דת ושפה... בעריכת משה חלמיש ואסא כשר, תשמ"ב (1981) (נדפס שנית: א' נוריאל, גלוי וסמוי בפילוסופיה היהודית בימי הביניים, תש"ס, עמ' 93-99).
  • שרה קליין-ברסלבי, פירוש הרמב"ם לסיפור בריאת העולם, תשמ"ח, עמ' 27-24.

הערות שוליים

  1. ראה רבי יעקב צבי יולס, מלא הרועים, ורשה תר"מ, ערך דברה תורה כלשון בני אדם, עמ' 288-287, שהביא את כל האמוראים שמצינו להם דעה בעניין זה.
  2. רש"י, מובא בשיטה מקובצת, מסכת נדרים דף ג' עמוד א.
  3. יוסף טובי, ה'רסאלה' והמחקר המשווה של העברית והערבית, על החיבור הבלשני 'רסאלה' מאת יהודה בן-קוריש, מהדורת דן בקר, פורסם בפעמים, 29, תשמ"ז 1986, עמ' 148-152, באתר מה-יא"ה
  4. ראה לדוגמא רד"ק ספר ירמיה פרק ז' פסוק י"ט "ומה שאמר בתורה כעסוני כו' דברה תורה כלשון בני אדם אבל הוא יתברך אין בו מדת כעס", והמקור לפרש הפסוק שהזכיר הרד"ק בדרך זה הוא רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א' הלכה י"ב "כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן כמו שנאמר יושב בשמים ישחק כעסוני בהבליהם, כאשר שש ה', וכיוצא בהן, על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם".
  5. ספר בראשית, פרק ב', פסוק ז'.
  6. רבי ישראל בעל שם טוב, בעל שם טוב, בראשית, אות צ"א; רבי דב בער ממזריטש, תורת המגיד, האזינו, ד"ה במדרש; רבי שניאור זלמן מלאדי, ספר התניא, שער הייחוד והאמונה, פרק י"א.
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.