בשל סופרים הלך אחר המיקל

בשל סופרים הלך אחר המיקל הוא כלל בפסיקת הלכה במקרים מסוימים, האומר כי במחלוקת הלכתית במקרים אלו, אם אין בה הכרעה ברורה נפסקת ההלכה כשיטה המקלה.

מקור

בתלמוד במסכת עבודה זרה הובאה ברייתא שעוסקת בכללי פסיקת ההלכה ודנה מקרה שאדם שאל שני חכמים שאלה הלכתית, חכם אחד אסר והשני התיר, דעת תנא קמא כי יש לפסוק הלכה כמו דעת הגדול בחכמה שבין שניהם. אולם דעתו של רבי יהושע בן קרחה שיש להבחין בין איסורי דאורייתא לבין איסורי דרבנן, ובאיסור דרבנן הולכים לקולא - על אף גדלותו של החכם האוסר. והתלמוד פוסק כשיטתו להלכה:

תנו רבנן, הנשאל לחכם וטימא, לא ישאל לחכם ויטהר. לחכם ואסר, לא ישאל לחכם ויתיר. היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין - הלך אחריו, ואם לאו - הלך אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר, בשל תורה - הלך אחר המחמיר, בשל סופרים - הלך אחר המיקל. אמר רב יוסף, הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.

תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ז עמוד א

הגדרה

באיסורי דרבנן הכלל קובע שספק דרבנן לקולא. כלומר, שבכל מצבי ספק באיסור דרבנן נוהגים להקל, אלא שהכלל העקרוני שנקבע במצבי ספק נובע מן הכלל שבמחלוקת שלא הוכרעה באיסורים דרבנן פוסקים להקל. שני הבדלים מהותיים מבדילים בין שני כללים אלו:

כנגד חזקת איסור

במצב של חזקת איסור דעת רוב הפוסקים[1] שלא אומרים ספק דרבנן לקולא. לדוגמא החיי אדם פוסק שאם יודע שהיו במקום מסויים מי רגלים, וכעת מסתפק אם באמת היו שם, אסור להתפלל במקום זה, מכיון שמקום זה הוחזק לאיסור, אף שהאיסור להתפלל במקום מטונף הוא מדבנן, לא אומרים ספק דרבנן לקולא כנגד חזקה.

אך השב שמעתתא[2] קובע שבמחלוקת בדין דרבנן פוסקים כדברי המיקל אף כנגד חזקה, מכיון שב'חזקה' משתמשים כדי להכריע במקום ספק כפי החזקה, ואילו הכלל של "הלך בדברי סופרים הלך אחר המיקל" מכריע את הספק כמו המיקל, וממילא אין כאן ספק שהחזקה אמורה להכריע.

תרתי דסתרי

ערך מורחב – תרתי דסתרי

בספק דרבנן הדין הוא שנוהגים להקל אף אם נוהגים כשני צדדים הסותרים זה את זה[3], לדוגמה התלמוד במסכת שבת דן לגבי הלכות עירוב תחומין, כשמערב לשני אנשים, לאחד קודם זמן בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, ולשני בזמן בין השמשות, אלא שלמי שעירבו קודם בין השמשות נאכל העירוב בזמן בין השמשות, והאמורא רבא דן מה דינו של עירוב זה:

אמרו לו שנים, צא וערב עלינו. לאחד עירב עליו מבעוד יום, ולאחד עירב עליו בין השמשות. זה שעירב עליו מבעוד יום - נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות - נאכל עירובו משחשכה, שניהם קנה עירוב. מה נפשך, אי בין השמשות יממא הוא, בתרא ליקני, קמא לא ליקני; ואי בין השמשות ליליא הוא, קמא ליקני, בתרא לא ליקני. בין השמשות ספקא הוא, וספקא דרבנן לקולא.

תלמוד בבלי מסכת שבת, דף לד עמוד א

פסיקה זו היא תרתי דסתרי, מכיון שהסיבה שלראשון נחשב עירובו כעירוב - היא מכיון שאנו מתייחסים לזמן בין השמשות שהוא לילה, ואף שנאכל בבין השמשות הרי הוא כמו עירוב שנאכל בשבת, אחר שהאדם קנה את שביתתו בשבת באותו המקום, ולכן עירובו עירוב. אך הסיבה שעירובו של השני נחשב כעירוב - היא מהטעם ההפוך, מכיון שאנו מתייחסים לזמן בין השמשות שהוא יום, ולכן עדיין יכול לערב, שהרי בשבת אין הנחת העירוב מועילה. ולכן מכריע רבא שגם באופן של "תרתי דסתרי" אנו נוהגים להקל משום מחמת הכלל שספק דרבנן לקולא.

שתי דעות חלוקות במחלוקת

יוצא מכלל זה, כתבו הראשונים[4] שאין מקילים כשני אמוראים החולקים וסותרים זה את זה, אף במקום של ספק דרבנן.

בהלכות יום טוב נפסק שמותר לעשות מלאכת אוכל נפש ביום טוב רק אם לא יכלו לעשותה בערב יום טוב, והמשנה במסכת ביצה דנה - אלו תיקוני אוכל מותר לעשות ביום טוב, והיא מבדילה בין טחינת מלח לתבלינים, ש"תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ", מפני שיכלו לדוך את המלח מערב יום טוב - הטוחנו ביום טוב צריך לדוכו בשינוי.

ונחלקו האמוראים רב הונא ורב חסדא מהו ההבדל בין מלח לתבלין, דעת אחד מהם שמלח אינו מפיג טעמו, לכן היה צריך לטחון אותו בערב יום טוב, בשונה מתבלין שיש עדיפות לטוחנו ביום טוב, מכיון שטעמו נחלש אם לא טוחנים אותו בו ביום; ודעת השני היא שכל הקדירות צריכות מלח, לכן היה על האדם להכין את עצמו עם מלח בערב יום טוב, אבל אין כל הקדירות צריכות תבלין, ולכן לא היה עליו חובה להתכונן ולטחון את התבלין. נמצא שהאחד מתיר רק טחינת תבלין שטעמו פג לאחר זמן, והשני מתיר רק טחינת תבלין שלא ידע בערב יום טוב שיצטרך לו ביום טוב.

ואילו היינו פוסקים כשני הטעמים להקל, נמצא שלעולם יהא מותר לטחון כל תבלין ביום טוב, כל שיש אחד מהטעמים, ושיטה כזאת לא מצינו, ולכן קובע הרא"ש ש"אין לומר בשל סופרים הלך אחר המיקל, דמר מיקל בחד צד ומר מיקל בחד צד", ואם נקל כדברי שניהם - הרי יש כאן תרתי דסתרי.

מהשוני הזה נראה שהכלל הקובע את הדין שספק דרבנן לקולא פירושו שמצב הספק הוא מצב שבו אין הכרעה בין שני צדדים, וההלכה קובעת שבדיני דרבנן אנו מקילים כשני הצדדים אף אם הם הסותרים זה את זה, מה שאין כן מחלוקת אינה ספק, אלא שני צדדים החלוקים שצריך להכריע ביניהם, וההלכה קובעת שבדיני דרבנן אנו מכריעים ופוסקים הלכה כצד המיקל במחלוקת, אך אין אפשרות להקל כשני צדדים חלוקים, כיון שההלכה פסקה כהמיקל מביניהם אך לא כשתיהם.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ש"ך יורה דעה סימן קי כללי ספק ספיקא כ, חיי אדם הובא במשנה ברורה סימן עו סעיף קטן כה, שב שמעתתא שמעתא א פרק כב.
  2. שמעתא א פרק כג.
  3. רמב"ן ספר המצוות שורש א'
  4. תוספות ביצה דף יד עמוד א דיבור המתחיל איכא רא"ש שם פרק א סימן כא
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.