אפליית נשים

חסר בערך זה אספקלריה תורנית. המידע המצוי בערך זה כתוב מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוח לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אפליית נשים היא מצב חברתי ופוליטי, הקיים בתרבויות רבות, ובו נשים נחשבות לבעלות סטטוס חברתי, פוליטי וכלכלי נמוך בהשוואה לגברים, ומידת שליטתן בחייהן ובסביבתן פחותה מזו של הגברים ומוגבלת בעזרת נורמות וגם באופן חוקי (ראה זכות הבחירה לנשים). חוקרים פמיניסטים (למשל, מרילין פרנץ')[1] ואף פילוסופים (ראה מישל פוקו) מציעים הסתכלות היסטורית הקושרת את התרבות הפטריאכלית בה הכוח והשליטה נמצאים בידי הגברים, לאורך אלפי שנות התרבות הפטריאכלית היו תקופות רבות בהן לנשים היה כוח כלכלי וחברתי רב (כגון בזמן מלחמות הצלבנים ומלחמת העולם הראשונה) אך עיון בהיסטוריה מראה שכאשר הגברים שבו משדות הקרב, הם תבעו מחדש את השליטה במוקדי הכוח בעזרת חוקים ואף בדרכים אלימות (ראה שריפת המכשפות בתקופת הרנסאנס). בתרבויות מסוימות נאסרו על נשים לימודים ברמות שונות, החל מהרמה הבסיסית של קרוא וכתוב. איסור זה מנע מנשים את הגישה למידע ולהתפתחות שכלית. איסור מקובל אחר היה האיסור על עבודה מחוץ לבית, שמנע מנשים חירות כלכלית, וחייב אותן לחבור לגבר מפרנס (אב, אח או בן-זוג מנישואין לדוגמה). ברוב מדינות העולם, עד לתחילת המאה ה-20, נשים לא הורשו לקחת חלק בחיים הפוליטיים (כגון הזכות להצביע והזכות להיבחר שנאסרה על נשים עד שנות ה-70 בשווייץ, לדוגמה), ובכך נמנעה מהן יכולת ההשפעה על החברה שבה חיו. זכות הירושה של הרכוש המשפחתי נשללה ואף זכות ההורות העיסוק בריפוי, לדוגמה. איסורים כאלה ודומיהם, ברמות שונות, נהוגים עד היום במידה מסוימת בחברות מערביות (ראה פערים ברמת השכר בתפקידים זהים) ובאופן נרחב יותר בעולם השלישי ובתרבויות מסורתיות וישנם זרמים פמיניסטים שעדיין רואים צורך בהמשך המאבק לשוויון זכויות הנשים.

בתחילת המאה ה-20 התעוררה תנועה, שהציבה את המאבק למען שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות על מנת למנוע את אפליית הנשים בראש מעייניה. תנועה זו נקראת התנועה הפמיניסטית, ולזכותה נרשמו במהלך ההיסטוריה הישגים רבים בתחום שוויון הזכויות לנשים. כיום, זכויות כגון הזכות ללימודים, לעבודה, לאימהות, לרכוש ולחיים פוליטיים, ניתנות כמובנות מאליהן לנשים בכל מדינה דמוקרטית. שווייץ הייתה האחרונה במדינות אירופה, שהעניקה את זכות הבחירה לנשים, מהפך שהתרחש בשנות ה-70 של המאה העשרים. בעקבות התעוררות המודעות הפמיניסטית, סוציולוגים החלו להפנות מאמצים מחקריים לנושא מעמד הנשים בתרבויות שונות ובתקופות שונות. בין היתר נחקרים הגורמים והתהליכים החברתיים שהובילו למצבי האפליה, כמו גם אלה שהביאו להתעוררות הפמיניסטית כולל הניסיון לנתח את הסיבות המורכבות להיווצרות האפליה והפטריארכיה מלכתחילה.

אפליית נשים באקדמיה ובמחקר המדעי

גם באקדמיה דרכן של הנשים לא הייתה קלה לאורך ההיסטוריה. במשך שנים רבות, נשים לא הורשו ללמוד במוסדות אקדמיים, וכאשר הורשו ללמוד לבסוף, לא קיבלו תעודות על לימודיהן, אף על פי שהיו זהים ללימודיהם של גברים. כאשר הן הצליחו לקבל תפקידים אקדמיים, הן אולצו להתפטר ברגע שנישאו "למען כבוד מקומה של האישה בבית" וכך בעצם לא הורשו להמשיך ולעסוק במדע[2].

דרכן של מדעניות רבות באקדמיה נחסם עקב היותן נשים. דוגמה בולטת הייתה כאשר מועמדותה של המדענית הנודעת, מארי קירי, שזכתה פעמיים בפרס נובל – ב-1903 על גילוי הקרינה הרדיואקטיבית וב-1911 בכימיה - לחברות באקדמיה הצרפתית למדעים, נדחתה בהצבעה על חודו של קול[3]. דוגמה נוספת התרחשה בתחילת המאה ה-20, כאשר עדיין היו מוסדות אקדמיה ומעבדות, שבהם היו חדרים מיוחדים לגברים; חדרים אלו היו אזור שבו נאסר על נשים לשהות.

בנוסף, היו מקרים בהם תגליותיהן ועבודתן של נשים נוכסו על ידי עמיתיהן הגברים, או שהן לא הורשו לפרסם בשמן, או שתרומתן נמחקה על ידי הממסד המדעי או האקדמי. תופעה זו נקראת אפקט מטילדה, על שם מטילדה ג'וסלין גייג', סופרג'יסטית ופעילה למען זכויות ילידים אמריקאים מהמאה ה-19 שהייתה הראשונה לתאר את התופעה במאסה "האישה כממציאה". דוגמאות בולטות שמדגימות את התופעה מהמאה ה-20 כוללות את מארי קירי, נטי סטיבנס, ליזה מייטנר, רוזלינד פרנקלין וג'וסלין בל.

ערך מורחב – נשים במדע

תאוריות העוסקות באפליית נשים

תאוריית ההון האנושי

את אחד מההסברים המקובלים להשפעה של היסטוריית התעסוקה של נשים ומעמדן בשוק העבודה על רמת התגמולים שלהן, מספקת תורת ההון האנושי. על פי גישה זו, מאחר שנשים קוטעות את פעילותן בשוק העבודה, לעיתים למספר שנים עם לידת ילדיהן, הן צוברות פחות ניסיון תעסוקתי מהגברים העובדים באופן רצוף. לפי תורה זו, מיומנויותיהן של הנשים מדלדלות ומאבדות מערכן בזמן היותן מחוץ לכוח העבודה, מה שמוביל לירידה בפריון עבודתן. כתוצאה מכך, כשהן חוזרות לשוק העבודה, הן נאלצות להסתפק בשכר נמוך. בנוסף לכך, תורת ההון האנושי טוענת כי עצם הפסקת העבודה מעידה גם על המחויבות הפחותה שלהן לשוק העבודה.

לפי השקפה זו, מעסיקים רבים רואים נשים עובדות כלא יציבות וכבעלות מחויבות נמוכה יותר לשוק העבודה. לכן אינם ששים להשקיע בהן מבחינה מקצועית או לקדם אותן למשרות שיש בהן אחריות ושכר גבוהים.

המעבר למשרה חלקית הוא אחת הדרכים לשמירה על מיומנויות מקצועיות ועל הקשר עם שוק העבודה גם בתקופות שבהן המשפחה תופסת נתח נכבד מזמנן של הנשים. אמנם פתרון זה בעייתי כיוון שנשים שבחרו באפשרות זו על מנת לשמר את המיומנויות שלהן, מתקשות, בשובן לעבודה במשרה מלאה, להגיע לרמות שכר גבוהות. המעבר למשרה חלקית מלווה בניעות כלפי מטה בסולם התעסוקתי. כמו כן העובדות במשרה חלקית נתפסות כפחות מסורות מאלו הממשיכות לעבודה במשרה מלאה ברציפות. השפעות התעסוקה החלקית ימשכו אפוא לכל אורך מעגל החיים.

קיימת טענה אחרת, גם היא נגזרת מתאוריית ההון האנושי, המדגישה את הקשר שבין המחויבויות המשפחתיות של נשים ודפוס העבודה הנגזר מהן לבין הבחירה המקצועית שהן עושות. מכיוון שנשים מביאות בחשבון את המחויבות שלהן למשפחה, הן מצפות שיהיה להן דפוס תעסוקתי מקוטע, ובהתאם לכך הן בוחרות במקצועות שהמחיר הכרוך בתעסוקה לא רציפה בהם אינו גבוה. לפי טענה זו, הציפייה החברתית מגברים היא להשתתף בכוח העבודה באופן רצוף במהלך חייהם, כך שהשתלבותם במקצועות שהכישורים הנרכשים בהם כתוצאה מניסיון מצטבר במקצוע, משפרת את שכרם לאורך זמן; מנשים, לעומת זאת, מצפים להיעדר משוק העבודה בתקופות שונות בחייהן, לפיכך השתלבותן במקצועות שאינם דורשים הכשרה ואימון של שנים, קלה יותר. ניתן לטעון, שכך הן ממזערות את הנזק הכלכלי הכרוך בהפסקת עבודה. משמע, שדפוס עבודה זה שאינו רציף, עשוי להשפיע פחות על רמת שכרן בשלב מאוחר יותר (שממילא נמוך ביחס לגברים). לא נמצאה תמיכה לטענה זו, והמסקנה המקובלת מצביעה על כך שהמגדר, ולא דפוסים מסוימים של התקשרות לכוח העבודה, הוא האחראי לשכיחות הגבוהה של נשים במקצועות משניים ולהכנסה הנמוכה יחסית שלהן.

לטענת המתנגדים, הטענות נסמכות על הנחות יסוד שוביניסטיות טיפוסיות, כגון שגברים אינם נעדרים מעבודה (כיוון שאין להם מחויבות לילדים שהם מולידים); שערכי משפחה, מחויבות חברתית לילדים וזקנים, או מיומנויות הקשורות בחיי משפחה אינם כישורים ראויים לתגמול בעבודה; ועוד. המודל אף אינו מסביר מדוע בתפקידים זהים לחלוטין, עם כישורים כמו ותק, דירוג מקצועי, או תארים, זהים או אף גבוהים יותר, עדיין נשים מקבלות משכורות נמוכות בשליש בממוצע.

ייחוס סיבתי

על פי גישה זו, תפיסותיהם של בני האדם לגבי הסיבות שהובילו להצלחה או לכישלון בביצוע משימות השגיות יכולות לספק מידע חשוב שיסייע בזיהוי התנהגות הישגית. אפשר להבחין בין סיבות פנימיות להצלחה (יכולת או מאמץ) לבין סיבות חיצוניות (עזרה, מזל או קושי התפקיד); בין סיבות יציבות (יכולת) לבין סיבות משתנות (מאמץ או מזל); בין סיבות שהן בשליטת הפרט (מאמץ) לבין סיבות שאינן בשליטת הפרט (קושי משימה).

על פי תאוריית הייחוס הסיבתי, גברים נוטים לייחס לעצמם את ההצלחות ולהאשים גורמים חיצוניים בכישלונם. בדומה, לייחס את הצלחותיהם לגורם פנימי יציב כמו יכולת, ואת כישלונותיהם לגורם לא יציב כמו מזל. לעומת זאת נשים - בין שהן מצליחות ובין שהן נכשלות – מנמקות את הביצועים שלהם בצורה שונה: נשים נוטות יותר מגברים להסביר את הצלחותיהן בסיבה לא יציבה כמו מאמץ, ולא בסיבה יציבה כמו יכולת, ואת הכישלונות הן נוטות לתלות בסיבה יציבה: בחוסר יכולתן.

על פי פריז[4], ההבדל בין המגדרים בדפוסי הנמקות להצלחה מקורו ב"מעגל" הציפיות הנמוכות של נשים. מכיוון שלנשים יש מלכתחילה ציפיות נמוכות, הצלחה וכישלון כאחד אינם מולידים אצלן ציפיות גבוהות יותר לעתיד: את ההצלחה הן מנמקות בסיבות חיצוניות לא יציבות ואת הכישלון בסיבות פנימיות יציבות. כמו כן קיימים גורמים נוספים כמו חשש שהצלחה, למשל שכר גבוה, תיתפס בעיני הבעלים או הגברים בכלל כאיום, והחשש שאל ההצלחה יתלוו בעיות הטיפול בבית ובמשפחה ועימותים פנימיים.

ייתכן גם שהיסוסן של נשים לייחס הצלחה ליכולתן נובעת מן הנורמה החברתית, שעל פיה נשים אמורות להצניע את הישגיהן. לעומת זאת הנורמה החברתית מכתיבה לגברים להתגאות בהישגיהם ולחוש ביטחון ביכולתם. כך למעשה הפנמת תפיסות סטריאוטיפיות לגבי יכולתן וסיכוייהן של נשים להצליח משפיעה על נטייתן לצפות להצלחה פחות מגברים, לייחס את הצלחותיהן לגורמים חיצוניים ולא יציבים ולהאמין שיכולתן פחותה מזו של הגברים וכי הישגיהן בלתי צפויים.

חוקרים שונים במדעי החברה טוענים כי לנשים עקב תהליכי החיברות שעברו, יש "פחד מהצלחה". כך שגם אם נשים מגיעות לנקודות מפנה שיכולות להוביל אותן להצלחה (נניח עבודה חדשה ומתגמלת יותר, לימודים גבוהים וכדומה) הן לא יעשו זאת, כיוון שמראש הן מניחות שיכשלו. פחד זה עשוי לגרום לנשים לפספס הזדמנויות שייתכן ויכלו להביא לשיפור מצבן הכלכלי ולשוויון רב יותר בין המגדרים.

למידה חברתית

על פי דוד לין, מקורם של ההבדלים בין המגדרים הוא חברתי והם תוצאה ישירה של דרכי חינוך נבדלות של בנים ובנות כלומר, תפקידי המגדר הם נרכשים.

הילד נוהג על פי תרשים כללי של התפקיד הגברי ולאו דווקא על פי דגם חיקוי שנוכחותו קבועה ועקיבה כמו האם. למעשה לומד הילד בהדרגה להזדהות עם דימוי של תפקיד מגדר סטריאוטיפי השכיח בחברה שבה הוא גדל, ולא עם אביו. חרדתם של הבנים מפני הענישה המוטלת עליהם בנוקשות רבה מזו המוטלת על הבנות – מובילה הן לאימוץ קפדני של תפקיד המגדר הגברי והן להתפתחות של עוינות וזלזול כלפי הנשים. לעומת זאת אצל הבנות – התנהגות החורגת מן המקובל אינה נתקלת בלחצים חברתיים תכופים. עם זאת, סבור לין שנטייתן לחוש נחותות מן הגברים מקורה ביחס שלילי של החברה כלפיהן ולאו דווקא במבנה האנטומי שלהן, כפי שסבר זיגמונד פרויד.

נראה, כי תהליך החיברות של נשים וגברים שונה מרגע לידתם. למשל, נהוג להלביש לבנים כחול לעומת ורוד לבנות. או לקנות צעצועי נשק לבנים ובובות לבנות. תהליכים אלו ורבים אחרים יוצרים קונפורמיות מגדרית של נשים וגברים לנורמות המצופות מהם.

תאוריית הציפיות

תאוריה זו, (Expectation States Theory) מציעה כי הפרט משתמש במאפייני סטטוס, כגון: מגדר, גזע וגיל, כדי ליצור ציפיות ראשוניות לגבי יכולתו לפעול בחברה. לדוגמה: מצפים מגברים לאייש מקומות בעבודה בעלי כוח רב יותר מאשר המשרות בהן מחזיקות נשים, ולהשתמש בכוח הניתן להם מתוקף תפקידם, כלומר להיות יותר אגרסיביים ותחרותיים מאשר נשים. דוגמה נוספת, ייתכן למשל שאישה בתפקיד ניהול תוכל להיתפס כאמהית ורחמנית, בהתאם לציפיות המגדריות ממנה. ואילו מנהל לעומתה יתפס כיוזם וביצועיסט. זאת, אף על פי שלשניהם אותו סגנון ניהול, אך תגובת הסביבה אליהם לוקה בתפיסות מגדריות הנותנות להם ייצוג שונה בעיני המתבונן.

פרקטיקות של אפליית נשים

מאז שנות ה-70 וההצלחות של הפמיניזם הליברלי, המסגרת החוקית ברוב הדמוקרטיות המערביות היא נייטרלית מבחינת מגדר, אך על פי טענותיהן של מרבית הארגונים הפמיניסטים מצבן של נשים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינות אחרות, נשאר פחות טוב מזה של גברים. מספר תאוריות מנסות להסביר תופעה זו:

הפרדת עיסוקים מגדרית

הפרדת עיסוקים מגדרית במקצוע מסוים משמעה ששיעור העוסקים בו מבני מגדר אחד, גבוה או נמוך באופן משמעותי יחסית לאחוז השתתפותם בכוח העבודה.

רק חלק קטן של מקצועות הם מאוזנים, כלומר יש בהם שיעור דומה של גברים ונשים. במרבית המקצועות נמצא רוב נשי או רוב גברי. המקצועות בעלי הרוב הנשי הם "מקצועות נשיים", כגון הוראה וסיעוד, בעוד שהמקצועות שיש בהם רוב גברי הם "מקצועות גבריים", כגון ניהול והנדסה.

התאוריה המבנית

תאוריה זו (Structural Theory) טוענת כי אחת הסיבות למעמדן הנמוך של הנשים בחברה היא נגישות פחותה למשאבים אשר משפיעים על החברה. לכן אף כאשר הן נמצאות בעמדות כוח הזהות לאלו של הגברים (למשל במקום העבודה), נראה כי הן נופלות מהם במידת יכולתן להפעיל סמכות. המבנה ההיררכי של האנשים בסיטואציה משפיע על הדרך בה הם יתנהגו ויתפסו את התנהגותו של הזולת.

למרות חשיבותה של התאוריה המבנית, עקב הביקורת הרבה עליה היא אינה זרם מקובל כיום בסוציולוגיה להסבר תופעות חברתיות.

תאוריית הזהות המצבית

תאוריה זו (Situated Identity Theory) מאחדת שתי תאוריות: תאוריית האינטראקציה הסימבולית ותאוריית הייחוס. טענתה של תאוריה זו היא כי בכל סיטואציה בה נתקל הפרט, הוא מפרש את התנהגותו של האחר על-פי הסטראוטיפים בהם הוא מחזיק, ובמקביל האחר מנסה להתנהג על פי הציפיות של החברה אשר נובעות מהסטראוטיפים שיש לאנשים.

לדוגמה: כאשר גבר ואישה ממלאים תפקיד זהה בעבודה, הציפיות של הארגון והחברה מכל אחד מהם שונות, וזאת בשל הסטריאוטיפים המקובלים בחברה בקשר לכישורים השונים שיש לגבר ולאישה. כתוצאה מכך הגבר והאישה נוהגים באופן שונה בסיטואציה דומה, עקב הציפיות השונות של החברה מהם בתפקיד המסוים.

תקרת הזכוכית

ערך מורחב – תקרת הזכוכית

סינדרום "תקרת הזכוכית" משקף אפליה בין גברים לנשים שאינה ניתנת למדידה כמותית. אמנם למראית עין נשים וגברים הם בעלי סיכויים שווים להגיע לעמדות ניהול ותפקידים בכירים, אבל קיימת "תקרת זכוכית" שקופה אשר עוצרת את הנשים בעלייתן אל מוקדי הכוח והכסף ורק בודדות מצליחות לעבור תקרה בלתי נראית זאת. למעשה תקרת הזכוכית שמעליה שוכנות עמדות הניהול הגבוהות לא הוסרה גם לאחר ההצלחה של נשים בכיבוש מקצועות שבעבר היו מבצרים גבריים כגון: רפואה, משפטים, מדעי המחשב, פסיכולוגיה, חשבונאות, אדריכלות ועוד. ניסיונות לשבור את תקרת הזכוכית אירעו למשל בפוליטיקה, שם הוקצו ("שוריינו") לנשים מספר מסוים של מקומות ריאליים במפלגות כדי לנסות לנתץ את אותה תקרת זכוכית.

תקרת הזכוכית, בהגדרתה, סמויה מן העין, ולכן קשה להוכיחה על סמך חוקים מפלים או אמירות מפלות, שהרי אלה הם בגדר אפליה גלויה. זיהוי קיומה של תקרת הזכוכית נעשה על-פי ממצאים סטטיסטיים, שמראים הבדל בקידומן של אוכלוסיות שונות, מבלי שניתן יהיה להסביר הבדל זה בקיומו של הבדל מהותי בין האוכלוסיות. סקרים המצביעים על דעה קדומה בקרב מקבלי ההחלטות, או על נטייה שלהם להעדיף אוכלוסייה מסוימת (מבלי שייתנו פומבי לכך) עשויים גם הם להצביע על קיומה של תקרת הזכוכית.

כלי המדיניות המקובל כיום בישראל להתמודדות עם בעיית תקרת הזכוכית, הוא ההעדפה המתקנת. דהיינו, חקיקה הקובעת את שיעורם של בני הקבוצה החלשה שיש למנות לתפקידי מפתח (נשים, בני מגזרים לא יהודיים). כלי זה מקובל במגזר הציבורי, אך המדינה נמנעה עד כה מהתערבות בשיקולי המגזר הפרטי בנושאים אלה.

הדרה על בסיס מגדר

תאוריות רבות המתייחסות להדרה של נשים ויחסי מגדר טוענות כי יחידים בחברה מפלים על בסיס של מגדר או מוצא. הסיבה לכך לדעת סוציולוגים שונים היא הדרה על בסיס שוני. משמע, מעסיקים יעדיפו להעסיק אנשים הדומים להם, אלו שנמצאים בשכבה החברתית שלהם, אנשים שבאו מרקע או מוצא דומה, וממגדר זהה. מעשים אלו לא תמיד נעשים באופן מודע, אלא מובלעת בהם הנחה חברתית כי אנשים ידעו להסתדר טוב יותר עם אלו המכירים את הקודים החברתיים בהם הם פועלים. כך יוצא, שאם בפועל גברים רבים הגיעו לעמדות מפתח, הדרך לנשים, שוב, תהיה קשה יותר מבחינת המסלול לראש המדרג ההיררכי. ולהפך, ניתן יהיה למצוא גברים המופלים לרעה על ידי נשים בעמדות כוח על בסיס מגדרם. כתבות שונות בעיתונות הישראלית והעולמית על יחסים בין המגדרים במקום העבודה, מציינים כי גברים רבים מאויימים מסמכות נשית ומתקשים לקבל מהן הוראות. טענות מסוג אלו, אף הן גוררות אפליה, מאחר שהן מצמצמות פוטנציאלית את היכולת של נשים להתברג לתפקידים בעלי סמכות, עקב טענות מסוג זה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • איילה מלאך פיינס, קורס פסיכולוגיה של המינים, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  • ענת מאור (עורכת), נשים - הכוח העולה - קידום הנשים בעבודה - ניפוץ "תקרת הזכוכית", תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1997.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. מרילין פרנץ', מעבר לעוצמה: על נשים, גברים ומוסר, זמורה ביתן, 1991
  2. Ingrid Birker, Remembering Harriet Brooks: Canada’s first female nuclear physicist, 8 במרץ 2011
  3. מאבקן של נשים בעולם המדע, מט"ח
  4. Frieze, 1982
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.