אמנות לחימה

אמנות לחימה היא מיומנות גופנית נרכשת, שעיקרה שיפור יכולת הלחימה בשעת קרב פנים-אל-פנים, אך מקיימת ערכים נוספים, כגון ערך אמנותי, יכולת שליטה בגוף, שיפור היכולות התודעתיות וכדומה.

מקורן של מרבית האומנויות במזרח הרחוק, מהודו הקדומה. האמנויות יונקות משורשים עתיקים, אולם ההתגבשות של רובן לצורה בה הן נלמדות כיום, נוצרה במאה השנים האחרונות.

אמנויות לחימה מהמזרח הרחוק

סין

סין, אשר נחשבת למדינה בעלת תורות ואמונות "רוחניות" מפותחות (בודהיזם, טאואיזם, תורתו של קונפוציוס) ובעלת אחת ההיסטוריות העתיקות והמפורטות ביותר בעולם, הייתה אחת הראשונות אשר פותחו בה אמנויות הלחימה. החל מן המאה ה-18, כאשר החל מעבר הדרגתי בדגש שהושם במרבית אמנויות הלחימה הסיניות מעבודה באמצעות כלי נשק לעבודה ביד ריקה, השתנה גם אופיין ומראן החיצוני של אלה. מרבית אמנויות הלחימה הסיניות המוכרות כיום, עם כך, מקורן בשלוש מאות השנים האחרונות.

במהלך התפתחותן הושפעו אמנויות הלחימה הסיניות גם מאמנויות לחימה שמקורן בהודו. סיפור מפורסם (ספק אגדה) הוא בדבר נזיר הודי בשם דא-מו (בודהידהרמה), שהגיע מהודו למנזר שאולין בסין (מנזר שאולין המקורי עליו מסופר נשרף לפני שנים רבות, ומנזר שאולין המודרני נבנה על ידי המשטר הקומוניסטי). בתהליך כלשהו אשר טיבו משתנה מאגדה אחת לשנייה, לימד דא-מו את הנזירים בשאולין אמנויות לחימה, או לכל הפחות תרגולים בריאותיים, ששימשו אותם ברבות הימים כבסיס לפיתוח אמנויות לחימה לצורכי הגנה עצמית (מפני שודדים ופולשים שהיו מנצלים את חולשתם ואת מיקומו המבודד של המנזר). קיימת טענה נפוצה, שהתרגילים האלו מעין נלמדו מתנועות החיות שבטבע, כגון לדוגמה ההזדקפות המהירה של הקוברה, הנעשית במינימום זמן מקסימום עוצמה (מה שנקרא בזמנינו "זריזות" ו"כח מתפרץ"). טענה רווחת ומוטעית היא שמקורן של כל אמנויות הלחימה הסיניות הוא במנזר שאולין. כאמור, אמנויות לחימה רבות התפתחו בנפרד במסגרת צבאות שונים בסין וביישובים שונים, ושאולין לא היה המנזר היחיד ששימר ופיתח אמנויות לחימה. רוב אמנויות הלחימה הנלמדות בשאולין כיום הן וריאציות מודרניות של וו-שו שיצר המשטר הקומוניסטי.

האדם המוכר והמפורסם ביותר במערב בהקשר של אמנויות לחימה סיניות הוא השחקן ברוס לי, אשר ידוע בשל סרטי אמנויות הלחימה בהם הוא כיכב, וכן אמנות הלחימה שפיתח, "ג'יט קון דו" (דרך האגרוף המיירט, בניב קאנטונזי). שני שחקנים ואמני לחימה סיניים נוספים המפורסמים במערב הם הפעלולן, שחקן האופרה הסינית המסורתית, ובמאי קולנוע - ג'קי צ'אן, ו-ג'ט לי, ספורטאי מקצועי של וו שו מודרני תחרותי שהיה אלוף סין משך מספר שנים בתחרויות שונות של וו-שו מודרני.

רשימת זרמים באמנויות לחימה סיניות:

  • שיטות "חיצוניות" (לרוב יכונו בסין "וו-שו", ובמערב "קונג פו" / "גונג פו": הונג גאר, הונג צ'ואן, פי גואה ג'אנג, צ'ואו ג'יאו, טאן טוי (הרגל הקפיצית), צ'אנג צ'ואן (אגרוף ארוך), נאן צ'ואן (אגרוף דרומי), דזה ראן מן (אגרוף טבעי), ווין צ'ון, פאן דזה צ'ואן, צ'וי לי פוט, מיזונג צ'ואן, סאן דה, טונג ביי צ'ואן, ג'ין גאנג בה שי.
  • שיטות המשלבות אלמנטים "פנימיים" ו-"חיצוניים": בה ג'י צ'ואן, טאנג לאנג צ'ואן (גמל שלמה), פוג'יאן באי חה צ'ואן (עגור לבן ממחוז פוג'יאן), וו-זו צ'ואן, פאק מיי (גבה לבנה).
  • שיטות "פנימיות": טאי צ'י צ'ואן, בה גואה ג'אנג (וכן יין-יאנג בה פאן ג'אנג), שינג אי צ'ואן, אי צ'ואן, ליו חה שין אי צ'ואן, ליו חה בה פה, אי ליק צ'ואן, ותת-שושלות ווריאציות של אמנויות אלה.

יפן

ביפן קיים עושר רב של שיטות לחימה. עושר זה נובע מהחשיבות הרבה שהייתה למעמד הלוחמים ומהעובדה שהחברה היפנית הייתה נגועה באלימות קשה ובסכסוכים פנימיים עד לתקופת מייג'י (המאה ה-19). חלק גדול של שיטות הלחימה היפניות עסק בשימוש בכלי נשק. זרמים מחשבתיים ותאורטיים רוכזו תחת הכותר ריו (Ryu) (למשל קשימה שין-ריו). היו מאות זרמי ריו שהקיום והגנאלוגיה של רובם מתועדים עד היום. התוכן המעשי של חלק גדול מזרמי ריו אלו אבד עקב חוסר תרגול.

רק חלק קטן משיטות וזרמי הלחימה של פעם עסק בלחימה בידיים ריקות וחלק זה עבר שיפור והתמקצעות ממש עד למאה ה-20.

עם כניסת הכוחות האמריקאים ליפן לאחר מלחמת העולם השנייה נאסר התרגול ברוב שיטות הלחימה העתיקות. שיטות חדשות וספורטיביות צברו פופולריות רבה (קארטה, שמקורה באוקינאווה שסופחה ליפן, ג'ודו וקנדו) שיטות אלו נקראות גנדאי בודו. עדיין יש מתרגלים המשמרים חלק מזרמי הלחימה העתיקים.

הקאטות (רצף תרגילים) בשיטות הלחימה העתיקות מכילות תמיד תפקידים לשני יריבים או יותר. חלק מהקראטות המודרניות, או לחלופין אלו שמוצאן מסין, מכילות רק תפקיד אחד כשהישום מול יריב אמיתי נלמד בשלבים מתקדמים יותר. בג'ודו השתמרו מספר קאטות משיטות ג'ו ג'וטסו עתיקות אשר למד מייסד הג'ודו. בנין ג'וטסו, כפי שהוא נלמד בשיטות שייצאו מטקמטסו, מתרגלים קאטות ממספר זרמי לחימה (ריו) באופן העתיק. גם אייקידו התפתחה מאמנויות לחימה יפניות קלאסיות.

קאטות השליפה של הקנדו נערכו באמצע המאה ה-20 כדי ליצור סינתזה בין ידע עתיק וצרכים מודרניים של המתרגלים.

שלבי התקדמות התלמיד בלימוד תורת הלחימה מוגדרים על ידי מושג שו הא רי.

פיליפינים

אמנויות הלחימה הפיליפיניות ידועות בשמותיהן: ארניס, קאלי או אסקרימה - שמות אשר בעצם כוונתם היא אמנות לחימה פיליפינית.

אמנויות הלחימה הפיליפיניות הן בעיקרן אמנויות של נשק והן מורכבות מטכניקות לחימה הכוללות שימוש בכלי נשק רבים כגון: חרבות, סכינים, מקלות ואף יד ריקה.

אמנויות הלחימה הפיליפיניות התפתחו בעבר כאשר הפיליפינים הקדומים נאבקו בכוחות הטבע, חיות פראיות ואויבים משבטים שונים. הארכיפלג הפיליפיני מורכב מ-7107 איים, במיקום אסטרטגי ועשיר במשאבים בדרום מזרח אסיה - בשל כך, רבים חשקו באדמה זו. לכן, ובשל המגע עם תרבויות שונות (מטעמי מלחמה או מסחר) אמנויות הלחימה הפיליפיניות הן עשירות ומגוונות.

כדי להתגונן משבטים עוינים, פולשים וכובשים, התושבים המקומיים פיתחו שיטות לחימה על פי צורכיהם. שיטות אלו הן המקור להרבה סגנונות באמנויות הלחימה הפיליפיניות, המיוחדות לכל אזור. כיום ישנן מאות שיטות וסגנונות לחימה פיליפיניות שונות.

הודו

ערך מורחב – אמנויות לחימה הודיות

אמנויות לחימה הודיות הן רבות ומגוונות וחלו בהן שינויים בעיקר לפי האזור והזמן שבו אמנות הלחימה צצה. רוב החוקרים טוענים[דרוש מקור] שסטטיסטית, רוב אמנויות הלחימה מקורם בעת הקדומה בהודו, כפי שרוב האמנויות במזרח מעידות על כך. אפשר לחלק את הסגנונות לסגנונות דרומיים וסגנונות צפוניים. כמה מאמנויות הלחימה העתיקות באו מצפון הודו למשל: קבדי, טאנג-טה וגאטקה. מדרום הודו באות אמנויות לחימה כמו, קוטו ואריסאי ווארמה קאלאי שפותחו במדינת טאמיל וגם קאלאריפאיאטו ואדיטהאדה שפותחו במדינת קארלה. קיימת גם היאבקות הודית שנקראת מאלאיודהה בצפון הודו ומאליותהאם בדרום הודו. חלק מהשיטות העתיקות יותר היו בשימוש במערכת הקאסטות של ההינדואיזם בקאסטה של הקשאטריה (המעמד הלוחם). שיטות אלו מכילות קרב בידיים ריקות כמו גם קרב חמוש. בנוסף שיטות אלו מכילות אלמנטים פסבדו מדעיים רוחניים כמו מדיטציות והכשרה מנטלית.

ברזיל

אמנות הלחימה העיקרית בברזיל היא קפואירה שנוצרה במאה ה-16 על ידי עבדים אפריקאים בברזיל. יש הרואים בקפוארה ריקוד או משחק, ואחרים רואים אותה כאמנות לחימה. אמנות לחימה נוספת אשר מקורה מברזיל היא ג'ו ג'יטסו ברזילאי, גרסה מודרנית של הג'ו ג'וטסו היפני.

תאילנד

אמנות הלחימה התאילנדית היא איגרוף תאילנדי או "MUAY THAI" באנגלית, לפני כן נקראה "MUAY SIAM" -"מואי" זה אגרוף וסיאם על שם ממלכת סיאם לפני ששינו את שמה לתאילנד.

לא ידוע בוודאות מתי האיגרוף התאילנדי החל להתבסס כספורט לחימה להגנה עצמית, אך סבורים על פי רישומים וציורים שזה החל בשנת 1238 בסיאם. איגרוף תאילנדי נחשב לספורט של מלכים אשר הם ובניהם למדו והתאמנו בתחום במטרה לחזק את הגוף והנפש ועל ידי כך להיות מלכים יותר טובים. בשנת 1604 מלך תאילנד, נוראי, שאהב מאד את הספורט הפך אותו לפופולרי ורחב היקף בכל ממלכת תאילנד.

אמנות הלחימה בדתות

ביהדות

במהלך ההיסטוריה מופיעות עדויות בפסוקים בתנ"ך, בחז"ל, ראשונים ואחרונים המתפרשים אצל חלק מהמפרשים בתור לוחמה עוד מתקופת אברהם אבינו והאבות,[1][2][3][4][5][6][7][8][9]

על פי ההלכה, אין באמנות לחימה בעיה הלכתית כלל, אך אין להשתמש במנטרות וקידות.[10] ישנם בקרב הציבור הדתי והחרדי אשר בכל זאת חוששים משורשי העבודה זרה שבאמנויות המזרחיות, אך בו-בעת ישנם אחרים מקרב ציבורים אלה אשר מתרגלים אמנויות לחימה מסגנונות שונים ומגוונים שמקורם במזרח הרחוק (כגון המורים ניר מלחי, יהושע סופר, בני דוידסקו, ארם צבר ושמעון מילרוד). מורים אלו מלמדים אמנויות לחימה מזרחיות ואינם רואים בתרגול עצמו עבודה זרה. כן ישנם רבנים שהתירו את האמנויות המזרחיות על סמך שזו היא חכמה ויש לקחת ממנה את הדברים המועילים.[11]

אב"יר

ערך מורחב – אבי"ר

אבי"ר הוא שמה של אמנות לחימה עברית-תימנית המבוססת על אותיות האלפבית העברי, ריקודים, סיפורים וכלי נשק ייחודיים. יהושע סופר טוען שהשיטה עברה במשפחתו מדור לדור מימי 12 השבטים. סופר הביא טיעונים והוכחות על קיומה של האמנות והעברתה אליו דרך אביו.

השם "אבי"ר" מיוסד על ראשי תיבות: אדוננו, בוראנו, יוצרנו, רופאנו - ייצוג למידות הבורא וגם אמונה, ביטחון, יראה ורחמנות - ייצוג למידות הלוחם.[דרוש מקור]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. הרב זמיר כהן, "חכמת המזרח מול חכמת היהדות" (החל מ: 1:39:30)
  2. ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ"ה
  3. ע"פ המדרש: "והכהו מכה אחת ונתנה עליו. אמר שמעון: מכה זו של בית אבא היא", ילקוט שמעוני, בראשית פרק מב
  4. הרמב"ם כותב: "וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד היום....ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות" רמב"ם איגרת לחכמי קהל עיר מארשילייא, צרפת
  5. מ"ג תהלים קמד א
  6. "אך למד נא את בניך קשת וכל כלי מלחמה" ספר הישר, ויחי
  7. ע"פ פירוש המלבי"ם על הפסוק בבראשית מט, יז
  8. ריש לקיש הרג "לודאים" אוכלי אדם במכה אחת (גיטין מז, א)
  9. רב כהנא הרג 'מוסר' על ידי שבירת המפרקת במכה אחת (בבא קמא קיז, א)
  10. הרב בנימין שמואלי, מה עמדת היהדות כלפי אמנויות הלחימה - הידברות
  11. החוט המקשר פרק 1, הידברות
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.