אושו

אושו
Osho.jpg

אוֹשוֹ (11 בדצמבר 1931 - 19 בינואר 1990) נולד בשם ראג'ניש צ'נדרה מוהן ג'יין (הינדי: रजनीश चन्द्र मोहन जैन) היה פילוסוף, סופר, מיסטיקן, מורה רוחני הודי[1][2][3][4] ומנהיג תנועת ראג'ניש. במהלך חייו הוא נחשב למיסטיקן שנוי במחלוקת. בשנות ה -60 הוא טייל ברחבי הודו כנואם והיה מבקר קולני של הסוציאליזם, מהטמה גנדי[5] והאורתודוקסיה הדתית ההינדית. הוא בלט בזמנו בגישתו המעודדת והמקבלת של היצריות האנושית, גישה שהפכה כיום למקובלת יותר.

ב -1970 בילה ראג'ניש זמן במומבאי וצירף אליו חסידים אשר כונו "נאו-סנייאסים". בתקופה זו הוא הרחיב את שיטתו הרוחנית, ובהרצאותיו נתן את פרשנותו לכתבי הדת, למיסטיקה ולפילוסופיה הכלל עולמית. בשנת 1974 עבר ראג'ניש לפונה שבה הוקם אשראם -כעין מכון, המציע מגוון רחב של "כלי טרנספורמציה" מיסטיים גם עבור המבקרים ההודים וגם עבור אלו הבינלאומיים. בסוף שנות ה -70 הוביל את המתח בין ממשלת מפלגת ג'אנטה השולטת של מורארג'י דסאי, לבין "התנועה לריסון ההתפתחות של האשראם".

בשנת 1981 מוקדו מאמציו לפיתוח פעילויותיו בארצות הברית, וראג'ניש עבר לחווה המכונה ראג'נישפורם במחוז ואסקו, אורגון. התנועה עוררה התנגדויות מצד תושבי המחוז וממשלת המדינה, ושורה של מאבקים משפטיים בנוגע לבניית האשראם והמשך הפיתוח צמצמו את הצלחתו.

ב-1985, בעקבות חקירת פשעים חמורים, כולל הפיגוע הביולוגי של ראג'נישי ב-1984, ומזימת רציחת עו"ד צ'ארלס ה. טרנר, טען ראג'ניש כי מזכירתו האישית מא אננד שילה הייתה אחראית לאלו. מאוחר יותר הוא גורש מארצות הברית באמצעות עסקת טיעון.

לאחר גירושו, נמנעה כניסתו ל- 21 מדינות. הוא נאלץ לשוב להאשראם בפונה שבהודו , עד למותו ב-1990. כיום המקום ידוע כאתר הנופש הבינלאומי למדיטציה של אושו.

השיטות הסינקראטיות של ראג'ניש מדגישות את חשיבות המדיטציה, המודעות, האהבה, החגיגה, האומץ, היצירתיות וההומור - תכונות שנתפסו בעבר כמדוכאות על ידי מערכות האמונות הסטטיות, של המסורת הדתית ובחברה. לשיטתו של ראג'ניש הייתה השפעה ניכרת על המחשבה של הניו-אייג', והפופולריות שלהם גדלה במידה ניכרת החל מאז מותו.

ביוגרפיה

ילדות והתבגרות: 1931-1950

אושו נולד כצ'אנדרה מוהן ג'ין, הבכור מבין אחד-עשר ילדים של סוחר בד, בבית סבו וסבתו מצד אמו בקוצ'ואדה - כפר קטן ברובע רייזן במדינת מאדיה פראדש בהודו. הוריו נתנו לו לחיות עם סבו וסבתו מצד אמו עד גיל שבע. לפי דיווחו של אושו (ראג'ניש) עצמו, הייתה לכך השפעה רבה על התפתחותו, משום שסבתו נתנה לו את מלוא החופש חסר הדאגה, והותירה אותו ללא חינוך או הגבלות שונות. בהיותו בן שבע, סבו מת, והוא הלך לגדרווארה כדי לגור עם הוריו. ראג'ניש שהושפע עמוקות מהמוות של סבו, וגם מהמוות של חברת ילדותו ודודניתו שאשי מטיפוס כשהיה בן 15, החל להרהר במשמעות המוות, דבר שנמשך לאורך כל שנות ילדותו ונעוריו. בשנות בית הספר הוא היה תלמיד מחונן אך מרדני, וזכה למוניטין כפולמוסן מעולה. ראג'ניש הפך לאנטי-תאיסט, התעניין בהיפנוזה ובסוציאליזם וחבר לזמן קצר לשני ארגונים לאומיים הודים: הצבא הלאומי ההודי והראשטרייה סוואימסבק סנג. עם זאת, חברותו בארגונים אלו לא האריכה ימים, משום שסרב להיכנע לכל משמעת חיצונית, אידאולוגיה או מערכתית.

שנות האוניברסיטה ומרצה: 1951-1970

בשנת 1951, בגיל תשע עשרה, ראג'ניש החל את לימודיו בבית קולג' בג'אבאלפור. זמן מה לאחר מכן, לאחר עימותים עם מדריך, הוא התבקש לעזוב, והועבר לקולג' ד.נ. יאהין, שגם הוא נמצא בג'אבאלפור. לאחר שהוכיח את עצמו כמתווכח וכמפריע סדרתי, קיבל פטור נוכחות מקורסי הקולג', למעט מבחנים, ואת זמנו החופשי ניצל לאורך כמה חודשים, בכדי לעבוד כעוזר עורך עיתון מקומי. במקביל הוא החל לדבר בפומבי ב"סארבה דהרמה סאמלן" השנתית (פגישה של כל הדתות) שהתקיימה בג'אלאפור, שאורגנה על ידי קהילת "טרנפאנטי ג'אין" שאליה נולד, והשתתף בה בשנים 1951 עד 1968. הוא התנגד ללחץ הוריו להינשא. לאחר שנים, טען ראג'ניש שנעשה מואר רוחנית בחוויה מיסטית ב -21 במרץ 1953, כשהיה בן 21, בעת שישב מתחת לעץ בגן הבנווארטלי בג'אאלפור.

ראנג'יש היה בעל תואר B.A. בפילוסופיה. בשנת 1955, הצטרף לאוניברסיטת סגר, ב-1957, מיד לאחר קבלת תואר שני בפילוסופיה (בהצטיינות) קיבל משרת הוראה במכללת ראיפור בסנסקריט. אולם נשיא האוניברסיטה שראה בו סכנה למוסר, לאופי ולדת של תלמידיו, ביקש ממנו לפעול להעברתו משם. משנת 1958 לימד פילוסופיה כמרצה באוניברסיטת ג'אבאלפור, ובשנת 1960 הוא קודם לתואר פרופסור . כמרצה פופולרי, הוא הוכר על ידי עמיתיו כאיש אינטליגנטי במיוחד ואשר ככזה המסוגל להתגבר על ליקויי החינוך הכפרי שלו מצעירותו.

במקביל לתפקידו באוניברסיטה, הוא החל לנסוע ברחבי הודו תחת השם "אצ'ריה ראג'ניש" (אצ'ריה פירושו מורה או פרופסור, ראג'ניש היה כינוי שרכש בילדותו), והרצה על סוציאליזם, גנדי ודתות מוסדיות. הוא אמר כי הסוציאליזם רק מקדם עוני, הוא תיאר את גנדי כמזוכיסט הנלחם בקידמה וסוגד לעוני. הוא טען שהודו זקוקה לקפיטליזם, מדע, טכנולוגיה מודרנית והפחתת ילודה בכדי להימלט מהנחשלות שלה. הוא מתח ביקורת על הדתות ההודיות האורתודוקסיות וטען שהן "מתות, מלאות בטקסים ריקים, מייסרות את חסידיהן בפחדים מהגיהנום והבטחה לברכות". הצהרות אלה גרמו לו להיות שנוי במחלוקת, אבל גם צברו לו קהל מעריצים נאמן שכלל מספר סוחרים ואנשי עסקים עשירים. אלה ביקשו ממנו בתמורה לתרומות - הסדר מקובל בהודו - התייעצויות אישיות לגבי התפתחותם הרוחנית וחיי היומיום שלהם, והוא החל להתפרסם במהירות. החל מ-1962 הוביל ראנג'יש מחנות מדיטציה של 3 עד 10 ימים, ומרכזי המדיטציה הראשונים (Jivan Jagruti Kendra) החלו להופיע סביב שיטתו, הידועה בשם "תנועת ההתעוררות לחיים" (Jivan Jagruti Andolan). לאחר סיור שנוי במחלוקת ב-1966, הוא התפטר מתפקידו לבקשת האוניברסיטה.

בסדרת הרצאות מ-1968, שפורסמה מאוחר יותר, הוא זיעזע מנהיגים הינדים בקריאתו לקבלה חופשית יותר של היצריות האנושית, ופורסם ככזה בעיתונות ההודית. ב-1969 עת הוזמן לדבר בוועידה ההינדית העולמית השנייה, למרות חששותיהם של כמה מנהיגים הינדים, הוא ניצל את האסיפה בכדי להעלות שוב את דעתו השנויה המחלוקת וטען כי "כל דת המחשיבה את החיים כחסרי משמעות ומלאת סבל, ומלמדת את שנאת החיים, היא לא דת אמיתית - דת היא אמנות שמראה כיצד ליהנות מהחיים". הוא איפיין את כוהני הדת המסורתיים כבעלי אינטרס אישי, והתגרה בשנקארכריה של פורי, שניסה לשווא להפסיק את הרצאתו.

מומבאי: 1970-1974

באירוע מדיטציה ציבורית באביב 1970, הציג ראגניש לראשונה את שיטת "מדיטציית דינמיק" שלו. בסוף יוני הוא עזב את ג'בלפור למומבאי . ב-26 בספטמבר 1970 יזם את קבוצת התלמידים או הנאו-סניאסים הראשונים שלו. משמעות ההפיכה לתלמיד, היתה קבלת שם חדש ולבישת חלוק כתום מסורתי של קדושים הינדים סגפניים, וכן ענידת שרשרת חרוזים (מאלה) הנושאת תליון עם תמונתו. עם זאת, הסניאסינים שלו עודדו לקיים אורח חיים חגיגי ולא סגפני. לא היה צריך לסגוד לו עצמו, אבל הוא נחשב בהחלט כזרז, ה"שמש המעודדת את הפרח להיפתח".

עד אז הוא כבר התחיל להעסיק מזכירה בשם לקשמי, אשר כתלמידתו הראשונה לקחה את השם "יוגה לקשמי". לקשמי הייתה בתו של אחד מחסידיו הראשונים, ג'ין עשיר, שהיה תומך מרכזי בקונגרס הלאומי ההודי במהלך המאבק על עצמאות הודו, עם קשרים הדוקים לגנדי, לנהרו ולמוררג'י דסאי. היא גייסה כסף שאיפשר לראג'ניש לעצור את מסעותיו ולהשתקע. בדצמבר 1970 הוא עבר לדירות וודלנדס שבמומביי, שם הוא נתן הרצאות וקיבל מבקרים, ביניהם המבקרים המערביים הראשונים שלו. מאז החל לנסוע לעיתים רחוקות, והחל פוסק מלדבר בפגישות פומביות פתוחות. ב-1971 הוא אימץ את התואר "בהגוואן שרי ראג'ניש". "שרי"-היא צורה מנומסת לפנייה שוות ערך למילה "אדוני"; "בהגוואן" פירושו "מבורך", המשמש במסורת ההודית כמושג של כבוד לאדם ש'הכוח הרוחני' שבו כבר איננו מוסתר אלא נראה. בתקופה מאוחרת יותר כאשר שינה שוב את שמו, הוא הגדיר מחדש את משמעות "בהגוואן".

האשראם בפונה: 1974-1981

האקלים הלח של מומבאי הוכח כמזיק לבריאותו של ראג'ניש: הוא פיתח סוכרת, אסתמה ואלרגיות רבות נוספות. ב-1974, ביום השנה ה-21 ל'חוויתו המיסטית-מאירה' בג'אאלפור, עבר לגור בקוריגאון פארק בפונה, הנכס נרכש בעזרתה של מא יוגה מוקטה (קתרין וניזלוס), יורשת הספנות היוונית. ראג'ניש דיבר באשראם של פונה בין השנים 1974 ל-1981. שני הבתים הסמוכים ושטח של 24,000 מ"ר הפכו לגרעין של האשראם, המשמש עד היום כמרכזו של אתר המדיטציה הבינלאומי של "אושו". מאז החלו להקליטו בהקלטות אודיו באופן קבוע, ומאוחר יותר אף בהקלטות ווידאו והדפסות של השיח שלו - בתפוצה עולמית. עד מהרה מספר המבקרים המערביים עלה בחדות. האשראם החל להתפרסם כמרכז לאמנויות ומלאכות, המייצר בגדים, תכשיטים, קרמיקה ומוצרי קוסמטיקה אורגניים ומבוצעות בו הופעות של תיאטרון, מוזיקה ופנטומימה. משנת 1975, לאחר בואם של כמה מטפלים מהתנועה הפוטנציאלית האנושית, האשראם החל לבצע מדיטציות עם מספר הולך וגדל של קבוצות טיפוליות, אשר הפכו למקור ההכנסה העיקרי של האשראם.

האשראם של פונה היה על פי כל הנוגעים בדבר מקום מרגש ואינטנסיבי, עם אווירה זחוחה וסוערת רגשית. היום התחיל בשעה 6:00 בבוקר עם מדיטציית דיינמיק. מ-8:00, ראג'ניש נתן הרצאה ספונטנית של 60 עד 90 דקות באולם "בודהה הול" של האשראם, כשהוא מעיר על כתבים דתיים או עונה על שאלות של מבקרים ותלמידים. עד 1981 היתה נמסרת סדרת הרצאות שנערכו בהינדית ובאנגלית לסירוגין. במהלך היום התקיימו מדיטציות וטיפולים שונים, להם יוחסה אנרגיה רוחנית עוצמתית הבוקעת מ"השדה הבודהיסטי" של ראג'ניש. באירועי ה'דארשאהנים' (מחזות העצמה) של הערב, שוחח ראג'ניש עם תלמידים פרטיים או עם מבקרים, וחנך תלמידים ("נתן סנייַאס"). ה"סנייַאסים" באו לדארשאהן כשיצאו או חזרו, או כאשר היה להם משהו שהם רצו לדון בו.

כדי להחליט באילו טיפולים ישתתפו, המבקרים התייעצו עם ראג'ניש או עשו בחירה לפי ההעדפות שלהם. חלק מקבוצות הטיפול המוקדמות באשראם, כגון קבוצות האינקאונטר, היו ניסיוניות, מה שאיפשר במידה מסוימת תוקפנות ויצריות לא מרוסנת. דיווחים סותרים על פציעות שנגרמו בפגישות של קבוצות אנקאונטר החלו להופיע בעיתונות. ריצ'רד פרייס, שהיה אז מטפל בולט בתנועת הפוטנציאל האנושי, ומייסד שותף של מכון אסלן, מצא כי הקבוצות עודדו את המשתתפים "להיות אלימים" במקום "לשחק באלימות" (הנורמה בקבוצות האינקאונטר שנערכו בארצות הברית), וביקר אותם על "הטעויות הגרועות ביותר של כמה ממנחי קבוצת אסלן חסרי הניסיון". פרייס עזב את האשראם של פונה עם זרוע שבורה, לאחר שמונה שעות שהייה בחדר נעול עם משתתפים חמושים בנשק עץ. ברנרד גונתר, עמיתו של אסלן, הצליח יותר בפונה וכתב ספר, "Dying for Enlightenment", ובו צילומים ותיאורים ליריים-פיוטיים של קבוצות המדיטציה והתרפיה. האלימות בקבוצות הטיפול הסתיימה בסופו של דבר בינואר 1979, כאשר האשראם פירסם הודעה לעיתונות, לפיה האלימות "מילאה את תפקידה בהקשר הכללי של האשראם כקומונה רוחנית מתפתחת".

הסנייאסים שסיימו חודשים של מדיטציה ותרפיה יכלו להגיש בקשה לעבודה באשראם, בתנאים שעוצבו במודע על פי ההמלצות לחיי קהילה שהוביל המיסטיקן הרוסי גרדייף בצרפת בשנות השלושים. המאפיינים העיקריים של גורדייף היו עבודה קשה, ללא שכר, ומפקחים שנבחרו על פי אישיותם הקשוחה, שתוכננו 'לעורר הזדמנויות להתבוננות עצמית ולהתעלות'. תלמידים רבים בחרו להישאר לאורך שנים. מלבד המחלוקת סביב הטיפולים, הטענות בדבר שימוש בסמים ומעשים שליליים שונים בקרב הסניאסאנים החלו להטיל דופי בדימוי של האשראם, והיו אף שטענו כי למרות שרג'ניש לא היה מעורב במישרין, דנו בפעילויות כגון אלו בדרשאן והוא נתן עליהם את ברכתו.

בשלהי שנות השבעים, האשראם של פונה, היה קטן מכדי להכיל את הצמיחה המהירה, וראג'ניש ביקש למצוא מקום גדול יותר. סניאסים מרחבי הודו מצאו כמה מתאימים, אחד במחוז קוץ' בגוג'אראט ועוד שניים בצפון ההררי של הודו. התוכניות מעולם לא יושמו, שכן המתיחות הגוברת בין האשראם לבין ממשלת מפלגת ג'אנטה של מורארג'י דסאי הביאה את ההתפתחות למבוי סתום. אישור השימוש בקרקע נדחה, ויותר מכך, הממשלה הפסיקה להנפיק אשרות למבקרים זרים שהציגו את האשראם כיעדם העיקרי. בנוסף, ביטלה ממשלת דסאי רטרואקטיבית את הסטטוס פטור המס של האשראם, וכתוצאה מכך הוגשה תביעה של כ-5 מיליון דולר. סכסוכים עם מנהיגים דתיים הודים שונים החריפו את המצב, ועד 1980 האשראם הפך כל כך להיות שנוי במחלוקת עד שאינדירה גנדי, שחזרה לשלטון, לא רצתה להתערב בזה למרות הקשר הקודם בין ראג'ניש לבין הקונגרס הלאומי ההודי מאז שנות השישים. במאי 1980, במהלך אחת משיחותיו של ראג'ניש, נעשה ניסיון התנקשות בחייו על ידי וילאס טופ, פונדמנטליסט הינדי צעיר. טופ טען כי הוא לקח על עצמו את התקיפה, כיוון שהאמין שראג'ניש הוא סוכן של הסי-איי-אי.

עד 1981, האשראם של רג'ניש אירח 30,000 מבקרים בשנה, והקהל בשיח היומי היו כבר עד אז, בעיקר אירופאים ואמריקאים. צופים רבים ציינו כי סגנון ההרצאות של ראג'ניש השתנה בסוף שנות השבעים, והפך פחות ממוקד מבחינה אינטלקטואלית ובו מספר גדל והולך של בדיחות אתניות וכדו' שנועדו לזעזע או לשעשע את הקהל שלו. ב-10 באפריל 1981, לאחר כמעט 15 שנים שבהם ערך שיח מדי יום עם אנשים רבים , נכנס ראג'ניש לתקופה של שלוש וחצי שנים של שתיקה ציבורית שכפה על עצמו, וסאטנגאנג - ישיבה שקטה עם מוזיקה וקריאת עבודות הגותיות כמו אלו של ח'ליל גיבראן או אישה אופנישד. בערך במקביל, מא-אננד-שילה (שילה סילברמן) החליפה את יוגה-מא-לקשמי כמזכירתו של ראג'ניש.

ארצות הברית וקומונת אורגון: 1981-1985

ב -1981, המתחים הגוברים סביב האשראם בפונה, הביקורת על פעילותו ואיומים לפעולות ענישה על ידי שלטונות הודו, סיפקו תנופה לאשראם לשקול הקמת קומונה חדשה בארצות הברית. לדברי סוזן ג 'פאלמר, תוכנית המעבר לארצות הברית היתה יוזמה של שילה. גורדון (1987) מציין ששילה וראג'ניש דנו ברעיון להקים קומונה חדשה בארצות הברית בסוף 1980, אם כי הוא לא הסכים לנסוע לשם עד מאי 1981.

ב-1 ביוני הוא נסע לארצות הברית באשרת תייר, לכאורה למטרות רפואיות, ובילה כמה חודשים במרכז ריטריט ראג'נישי הממוקם בטירת קיפ במונטקלאר, ניו ג'רזי. הוא אובחן בסובל מפריצת דיסק באביב 1981 וטופל על ידי כמה רופאים, ביניהם ג'יימס סיריאקס, רופא שלד של בית החולים סיינט תומאס ומומחה להזרקות אפידורליות מלונדון. מזכירתו לשעבר של ראג'ניש, לקסמי, דיווחה לפרנסס פיצג'רלד כי "היא לא מצאה נכס בהודו הולם לצרכיו של ראג'ניש, ולכן, כאשר הגיע החירום הרפואי, היוזמה עברה לשילה". שילה יצאה בהצהרה פומבית כי ראג'ניש נמצא בסכנה חמורה אם יישאר בהודו, ואם יידרש לניתוח, באמריקה הוא יקבל טיפול רפואי הולם. על אף האופי החמור של המצב, ראג'ניש מעולם לא חיפש טיפול רפואי מחוץ לבית בזמן שהותו בארצות הברית, והוביל את שירותי ההגירה וההתאזרחות לטעון כי הייתה לו כוונה מוקדמת להישאר שם. ראג'ניש מאוחר יותר הודה באשמת הגירה,אך הגן על חפותו מאישומים אודות הצהרות כוזבות בבקשתו הראשונית לויזה תוך כוונה באמת להישאר בארצות הברית.

ב -13 ביוני 1981 חתם בעלה של שילה, ג'ון שלפר, על חוזה לרכישת נכסים באורגון תמורת 5.75 מיליון דולר, וכעבור כמה ימים העביר את הנכס לקרן האמריקאית. הנכס היה חווה על שטח של 64,229 אקר (260 קמ"ר), הידועה בעבר בשם "החווה הבוצית הגדולה" וממוקמת על פני שני מחוזות באורגון (ואסקו וג'פרסון). שמה שונה ל-"ראנצ'ו ראג'ניש" ואושו עבר לשם ב-29 באוגוסט.

פרופסור אחד מאורגון אמר: "התגובה הראשונית באורגון הייתה איזון לא נוח, שבו הסובלנות נטתה להכריע את העוינות לפי המרחק הגובר". העיתונות דיווחה, ומחקר נוסף מצא, כי היוזמה נתקלה כמעט מיד בהתנגדות מקומית חזקה, מדינית ופדרלית מהממשלה, מהעיתונות ומהאזרחים. תגובות הקהילה המקומית הראשונית נעו בין עוינות לסובלנות, בהתאם למרחק מהחווה. בתוך חודשים התפתחה סדרה של מאבקים משפטיים, בעיקר על שימוש בקרקע. בחודש מאי 1982 תושבי "ראנצ'ו ראג'ניש" הצביעו לשלב אותו כעיר ראג'נישפורם (Rajeneshpuram) ארגון 1000 חברים של אורגון החלו מיד ובמהלך שש השנים הבאות לנקוט מספר רב של פעולות משפטיות ומנהליות כדי לבטל את ההתאגדות ולגרום להסרת המבנים והשיפוצים.

'1000 חברים' קראו בפומבי ל"פירוק" העיר. עו"ד של "1000 חברים" הצהיר כי אם ארגון "1000 חברים" ינצח, הקרן "תאלץ להסיר את מערכת הביוב שלה ולהרוס רבים מהמבנים". ב-1985 מצא בית המשפט העליון באורגון כי הקרקע אינה מתאימה לחקלאות, ולכן אין היא צריכה לספק את הנוהל והסטנדרטים הקפדניים של שימושי הקרקע, אך הוא נותר נחוש בנושאים אחרים. ב-1987 הכריע בית המשפט העליון בסופו של דבר לטובת החווה, אבל עד אז התפרקה הקהילה.

במהלך ההתדיינות המשפטית, ארגון "1000 חברים" הריצו קמפיין גיוס כספים ברחבי אורגון עם הכותרת "אזהרת ראג'נישפורם. דאגה לגבי ראג'נישפוראם לא תעזור." מאמר מערכת של אורגון העיר על המודעה, וציין כי ארגון "1000 חברים" "צריך להתבייש בעצמו" על קמפיין "המבוסס על פחד ודעות קדומות". למרבה האירוניה, הלשכה הפדרלית של ניהול קרקעות מצאה כי השימוש החקלאי המרבי של הקרקע המדוברת היה מרעה של 9 פרות. בשלב מסוים ייבאה הקומונה מספר גדול של חסרי בית מערים שונות בארצות הברית, בניסיון כושל להשפיע על תוצאות הבחירות, ולאחר מכן שחררה אותם לעיירות הסמוכות תוך השארת חלק מהם למדינת אורגון שתחזירם לעריהם על חשבונה של המדינה.

במארס 1982 הקימו תושבים מקומיים קבוצה בשם "אזרחים למען ערים חוקיות" כדי להתנגד לפיתוח החווה. הוגשה עתירה ליוזמה שתורה על המושל "להכיל, לשלוט ולהסיר" את איום הפלישה על ידי "כת זרה". ב-1985 הוגשה עתירה נוספת, שנתמכה על ידי כמה מחוקקים באורגון, לפסול את כתב זכויות העיר ראג'נישפורם. ביולי 1985 הועברו סמכויות השיפוט על הנכס לבית משפט אחר משום שהמחקרים שהוצעו על ידי הקרן הראו הטיה. השופט קבע כי "העמדות הקהילתיות לא יאפשרו משפט הוגן ונטול פניות". המחוקק באורגון העביר מספר הצעות חוק המבקשות להאט או לעצור את הפיתוח ואת העיר של ראג'נישפורם, כולל 'HB 3080' שעצר חלוקת כספי שיתוף הכנסות "עבור כל עיר שהמעמד המשפטי שלה היה מעורער". ראג'נישפורם הייתה העיר היחידה המושפעת על ידי החקיקה. מושל אורגון ויק אטיה הצהיר בשנת 1982 כי מאחר ששכניהם לא אוהבים אותם, הם צריכים לעזוב את אורגון. נציג הקהילה הגיב "כל מה שאתה צריך לעשות זה להכניס את המילה כושי או יהודי או קתולי ... וזה קצת יותר קל להבין איך המשפט הזה נשמע." במאי 1982, הסנטור האמריקאי מארק הטפילד התקשר ל-INS (שירות הגירה וההתאזרחות) בפורטלנד. תזכיר של ה-INS קבע כי הסנטור היה "מודאג מאוד" לגבי ה"פולחן הדתי" הזה ש"מסכן את דרך החיים של העיירה החקלאית הקטנה... ומהווה איום על ביטחון הציבור". לפעולות כאלה "לעיתים קרובות יש השפעה על החלטות הגירה". צ'ארלס טרנר, הפרקליט מטעם ארצות הברית שהיה האחראי על העמדה לדין בעניין ההגירה של אושו, אמר, לאחר עזיבתו כי הגירוש שלו היה יעיל משום שהוא "גרם להרס התנועה כולה". בינואר 1989, הודה הנציב צ'ארלס נלסון כי היה עניין רב בחקירת ההגירה בקרב הסנאטורים של אורגון, הבית הלבן ומשרד המשפטים. והיו הרבה "דעות", בעיקר כמו "זו בעיה, ואנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לזה." מר טרנר הודה מאוחר יותר, "השתמשנו בהליך המשפטי כדי לפתור... בעיה פוליטית". מומחה משפטי לדתות חדשות דיווח, בדומה לסיקור העיתונאי בדרך כלל, שהקומונה היוותה "מוקד של השתפכות אדירה של תשומת הלב התקשורתית, כשלמעשה הטון היה כולו שלילי". העיתון הדומיננטי ביותר במדינה, "אורגוניאן", פרסם מודעה בעמוד מלא בשנת 1987, שטענה כי ה"אורגוניאן" תרם לביטולה של קומונת ראג'ניש באורגון ואת גירושו של אושו". פרופסור ללימודי דת באוניברסיטת אורגון אמר כי "ההיסטריה... משחיתה את החופש, ומציגה איום חמור הרבה יותר מאשר ראג'נאשיזם" שאותה ראה כדת מתפתחת. מר ריצ'רדסון מצא עוד כי "שפע זה של פעולות משפטיות מראה את כוחם העצום של גופים ממשלתיים בהתמודדות יעילה עם קבוצות דתיות לא פופולריות". הוא מסיים את מחקרו: "בהתחשב בתיק ..., דתות חדשות באורגון עמדו לדין, ובדרך כלל הן הפסידו". בשנת 1983 הגיש התובע הכללי באורגון תביעה המבקשת להכריז על חלל העיר בשל הפרה לכאורה של סעיף ההקמה של התיקון הראשון לחוקה. בית המשפט מצא כי הנכס בעיר היה בבעלות ובשליטה של הקרן, ונתן פסק דין עבור המדינה. בית המשפט התעלם מהמקרים החוקתיים השולטים בארצות הברית, המחייבים תיקון של הפרה על ידי "האמצעים הפחות פולשניים" הדרושים לתיקון הפגיעה, שהובאה קודם לכן. העיר נאלצה "להסכים" בהחלטה, כחלק מהסכם ההסדרה של תיק ההגירה של אושו.

מסעות וחזרה לפונה 1985-1990

לאחר יציאתו מארצות הברית, חזר אושו להודו ונחת בדלהי ב-17 בנובמבר 1985. הוא קיבל קבלת פנים של גיבור על ידי תלמידיו ההודים וגינה את ארצות הברית כשאמר שהעולם חייב "לשים את המפלצת אמריקה במקומה" ו- "או שאמריקה צריכה להיות מושתקת או שאמריקה תהיה סוף העולם." הוא בילה שישה שבועות בהימאצ'אל פראדש. כאשר הוויזות של הלא הודים בין אנשיו בוטלו, הוא עבר לקטמנדו, נפאל, ואחר כך, כעבור שבועות אחדים, לכרתים. הוא נעצר לאחר כמה ימים על ידי שירות הביון הלאומי היווני, טס לז'נבה, אחר כך לסטוקהולם וללונדון, אבל בכל המקרים סירבו להכניסו.

לאחר מכן קנדה סירבה לתת אישור נחיתה, ולכן חזר מטוסו לשדה התעופה שאנון, אירלנד, לתדלק. שם הותר לו לשהות שבועיים בבית מלון בלימריק, בתנאי שלא ייצא מהמלון ולא ידבר בפומבי. הוא קיבל תעודת זהות של אורוגוואי, תושבות ארעית של שנה ואפשרות לתושבות קבע, והקבוצה יצאה בדרכה לשם. בעצירתם במדריד, הקיפו את המטוס אנשי המשמר האזרחי אך לבסוף קיבלו אישור לבלות לילה אחד בדקר. אחר כך הם המשיכו לרסיפה ולמונטווידאו.

באורוגוואי עברה הקבוצה לבית בפונטה דל אסטה, שם החל אושו לדבר בפומבי עד 19 ביוני, ולאחר מכן הוא "הוזמן לעזוב" ללא סיבה רשמית. לאחר מכן אורגנה עבורו אשרה לשהיה של שבועיים בג'מייקה אבל עם הגעתו לקינגסטון המשטרה נתנה לקבוצה 12 שעות לעזוב. אחרי תדלוק בגנדר ובמדריד חזר אושו לבומביי, הודו, ב-30 ביולי 1986.

בינואר 1987 חזר אושו לאשראם בפונה, שם העביר שיחות ערב כל יום, למעט מקרים בהם בריאותו לא איפשרה זאת. פרסום הספרים והתרפיות התחדשו והאשראם עבר התרחבות, כעת כ"מולטיברסיטי", בו הטיפול משמש כגשר למדיטציה. אושו המציא שיטות "תרפיה מדיטטיבית" חדשות כגון "מיסטיק רוז" ו-"נו מיינד" והחל להנחות מדיטציות בשיחותיו לאחר הפסקה של יותר מעשר שנים.

תלמידיו המערביים יצרו קומונות לא גדולות, והעדיפו בדרך כלל חיים עצמאיים רגילים. הגלימה האדומה/כתומה והמאלה ננטשו במידה רבה, לאחר שכבר מ-1985 הן היו בגדר אופציה בלבד. בקיץ 1989, נקבעה מחדש לבישה של גלימת בורדו - בשטחי האשראם בלבד - יחד עם גלימות לבנות עבור מדיטציית הערב וגלימות שחורות עבור מנחים.

בנובמבר 1987, בהיותו בן 55 אמר אושו כי הוא מאמין שמצבו הבריאותי המידרדר (בחילות, עייפות, כאבים בגפיים ומחסור בחוסן הגוף לזיהומים) נובע מהרעלה שנעשתה על ידי שלטונות ארצות הברית בכלא. הרופאים שלו ועורך הדין שלו לשעבר, פיליפ ג'ו טולקס (סוואמי פרם נירן), שיערו שאלה היו קרינה ותליום שהוקרנו במתכוון מהמזרן עליו ישן, שכן הסימפטומים שלו התמקדו בצד הימני של גופו, אבל לא הוצגו לכך ראיות מוצקות. עורך הדין האמריקאי צ'ארלס ה' האנטר תיאר זאת כ-"בדיה מוחלטת ", בעוד שאחרים דיברו על חשיפה ל-HIV או על סוכרת כרונית ומתח.

מתחילת 1988 התמקדו ההרצאות של אושו אך ורק בזרם הזן-בודהיזם. בסוף דצמבר, הוא אמר שהוא כבר לא רצה להיקרא "באגוואן שרי רג'ניש", והחל מבפברואר 1989 כינה את עצמו "אושו רג'ניש", (שבספטמבר קוצר ל-"אושו"). הוא גם ביקש שכל הסימנים המסחריים שמותגו בעבר תחת "רג'ניש" ימותגו מחדש כ-"אושו". בריאותו המשיכה להיחלש. הוא קיים את שיחתו הפומבית האחרונה באפריל 1989, ומאז פשוט ישב בשתיקה עם חסידיו.

מוות

אושו מת ב-19 בינואר 1990, בגיל 58, באשראם בפונה, הודו. הסיבה הרשמית למותו הייתה אי ספיקת לב, אולם על פי ההצהרה שהוציאו חברי הקומונה שלו הוא מת משום ש"חייו בגופו האנושי הפכו לגיהנום", וזאת לאחר שהורעל, לכאורה, בבתי הכלא בארצות הברית. האפר שלו נמצא בחדר השינה החדש שלו בבית לאו צו במרכז אושו בפונה. שם, נכתבו המילים הבאות באפיטף לזכרו: "אושו, מעולם לא נולד, מעולם לא מת, רק ביקר בכדור הארץ בין ה-11 בדצמבר 1931 ל-19 בינואר 1990“.

הוראה

שיטותיו של אושו, שנמסרו דרך הרצאותיו, לא הוצגו באופן אקדמי, אלא בשילוב בדיחות וברטוריקה מיוחדת. הדגש לא היה סטטי אלא השתנה עם הזמן: אושו התענג על פרדוקס וסתירה ולכן קשה לסכם את עבודתו. הוא נהנה לעסוק בהתנהגות שנראתה מנוגדת לחלוטין לדימויים מסורתיים של אנשים מוארים; בפרט התיחדו הרצאותיו המוקדמות בהומור שלהן ובסירובן לרצינות כלשהי. כל ההתנהגות הזאת, כככל שהייתה גחמנית וקשה לעיכול, הוסברה כ"שיטה לשינוי" שנועדה "לדחוף אנשים מעבר לשכל".

הוא דיבר על שיטות מסורתיות מפורסמות כולל ג'יניזם, הינדואיזם, טנטרה, טאואיזם, נצרות, בודהיזם, ואף חסידות. על מגוון של מיסטיקנים מזרח ומערב ועל כתבי דת כמו האופנישדות ואלו של הגורו גרנת' סאהיב.

הסוציולוג לואיס פ. קרטר ראה את רעיונותיו כמושרשים באדויטה ההינדית, בה החוויות האנושיות כנפרדות, דואליות וזמניות מוצגות בכמין ליהטוט או משחק של המודעות הקוסמית שבה "הכול קדוש", "בעל ערך מוחלט" ו"מטרה בפני עצמה".

ניכרים קווי דמיון ברורים בין שיטת אושו לבין שיטת בן דורו ג'ידו קרישנהמורטי, למרות שנחשב למתנגד לשיטתו.

אושו גם שאב ממגוון רחב של רעיונות מערביים. אמונתו באחדות הניגודים מזכירה את הרקליטוס, התיאור שלו על האדם כמכונה, הנידון למופע חסר אונים מתוך דפוסים לא-מודעים ונוירוטיים, משותף בהרבה עם פרויד ועם גורדייף. תפיסתו של "האיש החדש", הגובר על מגבלות המוסכמות החברתיות, מזכירה את ניטשה. הדחיפה לשיחרור היצרים שלו דומה בהשוואה לזה של ד.ה לורנס, והמדיטציות ה"דינמיות" שלו דומות לווילהלם רייך.

האגו והמיינד

לפי אושו כל אדם הוא בודהא עם פוטנציאל להארה, אשר מסוגל לאהבה ללא תנאים ומסוגל להיענות לחיים במקום להכנע לאגו הדוחף לתגובה לחיים, והמביא להזדהות עם התניות חברתיות והיוצר צרכים מדומים, קונפליקטים ותחושה אשלייתית של זהות שאיננה אלא ענן סמיך של חלומות. גם המשיכה של המוח לעבר, טוען אושו, מונעת מבני אנוש את היכולת לחיות בצורה אותנטית בהווה, גורמת להם להדחיק רגשות עמוקים ומנתקת אותם מהחוויות מלאות השמחה שמתרחשות כאשר חובקים את ההווה במלואו: "לתודעה אין שום יכולת לשמחה, היא רק חושבת על הנאה״. התוצאה היא שהאנשים מרעילים עצמם בכל מיני נוירוזות, קנאות וחוסר ביטחון. הוא טען כי הדחקה פסיכולוגית המומלצת לעיתים על ידי מנהיגי הדת, מביאה להתפרצות רגשות בלבוש שונה, למשל הדחקה יצרית גרמה לתרבות אובססיבית של פורקן יצרי. במקום להדחיק, אנשים צריכים לבטוח, ולקבל את עצמם ללא תנאי. אך יותר מכל אלו, אין זה מספיק להבין זאת אינטלקטואלית, כאילו שהמוח מבקש להטמיע זאת כמו עוד פיסת מידע, אלא נחוצה לכך מדיטציה.

מדיטציה

אושו הציג את המדיטציה לא רק כתרגול, אלא כמצב של מודעות שיש לשמר בכל רגע, איכות תודעתית המעירה את האדם מהאוטומטיות של תגובותיו המכניות המותנות על ידי אמונות וציפיות. הוא השתמש בטכניקות מהפסיכותרפיה המערבית (קפיצות, צעקות, חיבוקים, ריקוד ועוד) בשלבים הראשונים של טכניקות המדיטציה כדי ליצור מודעות לדפוסים מנטליים ורגשיים.

אושו חידש ועיבד בסך הכל למעלה ממאה טכניקות מדיטציה. טכניקות "המדיטציות האקטיביות" שלו מאופיינות בשלבים של פעילות גופנית המובילות לשקט. המפורסמת ביותר מביניהן הינה מדיטציית דיינמיק, אשר תוארה כמעין מיקרוקוסמוס של השקפתו. היא מבוצעת בעיניים עצומות או מכוסות ומורכבת מחמישה שלבים, ארבעה מהם מלווים במוזיקה. ראשית, המודט נכנס לעשר דקות של נשימה מהירה דרך האף. עשר הדקות הבאות הן קתרזיס- טיהור רגשי: "אפשר לכל מה שקורה לקרות... צחק, צעק, צרח, קפוץ, רעד - כל מה שבא לך לעשות, תעשה את זה! " בשלב הבא, במשך עשר דקות המודט קופץ למעלה בזרועות מורמות וצועק הו! (Hoo!) בכל פעם שהוא נוחת על כפות רגליו. בשלב הרביעי, שלב השקט, המתרגל מפסיק כל תנועה לגמרי, בבת אחת, ונשאר לחלוטין ללא תנועה למשך רבע שעה, כאשר הוא עד לכל מה שמתרחש. השלב האחרון של המדיטציה הוא רבע שעה של ריקודים וחגיגות.

אושו פיתח טכניקות נוספות של מדיטציות אקטיביות, כגון מדיטציית השקשוק - קונדליני, ומדיטציית ההמהום - נדאברהמה, שהן פחות פיזיות, על אף שגם הן כוללות פעילות גופנית מסוג זה או אחר.

ה״תרפיות המדיטטיביות״ שהוא פיתח בשלב מאוחר יותר נמשכות מספר ימים. תהליך "אושו-מיסטיק-רוז" מורכב משלוש שעות של צחוק כל יום במשך שבוע, שלוש שעות של בכי ביום בשבוע השני, ובשבוע השלישי שלוש שעות של מדיטציה שקטה מדי יום. תהליך "אושו נו-מיינד" מורכב משעה של ביטוי באמצעות ג'יבריש ושעה של מדיטציה שקטה, שעתיים כאלה מדי יום במשך שבוע.

תהליכים אלה, בהם המתרגל הוא "עד" למה שקורה, מאפשרים "קפיצה לתוך מודעות".

אושו האמין ששיטות הקתרזיס הללו נחוצות משום שקשה לאנשים מודרניים פשוט לשבת ולהיכנס למדיטציה, ושברגע ששיטות אלה סיפקו הצצה לשקט של המדיטציה, אנשים יוכלו להשתמש בשיטות אחרות ללא קושי.

סנייאס

מרכיב מרכזי נוסף בדמותו של אושו היה הנוכחות שלו כמאסטר- מורה: "מאסטר משתף את נוכחותו איתך, לא את הפילוסופיה שלו... הוא אף פעם לא עושה דבר לתלמידיו". טקס החניכה שהציע היה שונה: " אם ההוויה שלך יכולה לתקשר אתי, זה הופך לאחווה אמיתית... זו הרמה הגבוהה ביותר האפשרית של תקשורת: מסר ללא מילים. ההוויות שלנו מתמזגות. מצב כזה אפשרי רק אם אתה הופך לתלמיד". בסופו של דבר, בהיותו "גורו של פרודיה עצמית", אושו אפילו ערער את סמכותו שלו עצמו, בכך שהצהיר שהלימוד שלו הוא לא יותר מאשר משחק או בדיחה. הוא שב והדגיש שכל דבר באשר הוא, יכול להיות הזדמנות למדיטציה.

התכחשות/ויתור והאדם החדש

אושו ראה ב"נאו-סנייאס" שלו תודעה חדשה לגמרי או כזו שנשכחה מימים עברו. הוא חשב שהסנייאס ההינדי המסורתי הפך למעין מערכת של התכחשות חברתית וחיקוי. הוא הדגיש את החופש הפנימי המלא והאחריות העצמית, ודרש שינויים התנהגותיים פנימיים, במקום להתכחש לתשוקות, לקבלן ולהתעלות מעליהן. הוא סבר שכאשר תתרחש 'פריחה' פנימית שכזו, תשוקות גופניות 'שטחיות' תשארנה מאחור.

אושו אמר כי הוא "הגורו של העשירים" וכי העוני החומרי אינו ערך רוחני אמיתי. הוא צולם לבוש בבגדים מפוארים ובשעונים בעבודת יד, ובזמן ששהה באורגון נסע כל יום ברולס-רויס אחר. חסידיו, כפי שדווח, רצו לקנות לו 365 כאלה, רולס רויס אחד לכל יום בשנה. צילומים של הרולס רויסים נשלחו לעיתונות. הם אולי שיקפו את תמיכתו בעושר, כמו גם את רצונו להתגרות ברגישויות האמריקניות, כפי שנהנה לפגוע ברגישויות ההודיות לפני לכן.

רג'ניש רוצה ליצור "אדם חדש" המשלב את הרוחניות של גאוטמה בודהה עם ההתלהבות לחיים שמגלם זורבה היווני של ניקוס קאזאנצקיס: "הוא צריך להיות מדויק ואובייקטיבי כמדען ... רגיש, מלא תשוקה, כמו משורר ...ונטוע עמוק בתוך ההוויה שלו כמו המיסטיקן.." אדם חדש כה- "זורבה-בודהה", אינו צריך לדחות את המדע וגם לא את הרוחניות, אלא לאמץ את שניהם. כמו כן, ה'איש החדש' "לא מחויב למוסדות, כמו משפחה ונישואין, אידאולוגיות פוליטיות ודתות". במובן זה, דומה אושו לגורואים אחרים שיצאו נגד התרבות, ואולי אפילו להוגים פוסט-מודרניסטים ודקונסטרוקציוניים. המונח שלו "האדם החדש" התייחס לגברים ולנשים באופן שווה, והוא ראה את תפקידם כמשלימים. כשאכן, רוב תפקידי ההנהגה של התנועה שלו, היו בידי נשים.

אושו האמין שהאנושות בסכנת הכחדה בשל התפוצצות האוכלוסין, השואה הגרעינית הקרבה, ומחלות שונות חשוכות מרפא מסכנות את המשך קיומה. הוא סבר שרבים מהחוליים של החברה אכן ניתנים לתיקון באמצעים המדעיים.

המתת חסד

אושו דיבר פעמים רבות על הסכנות של התפוצצות האוכלוסין, וקרא ללגליזציה ועידוד כלל עולמי של אמצעי המניעה וההפלות. הוא יצא בטענות נגד האיסורים הדתיים, וטען שההצהרה של האו"ם על "הזכות לחיים" שיחקה לידיהם של תומכי הדת. "אם ילד נולד חירש, מפגר, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום, וההורים מוכנים, יש להרדים את הילד לשינה נצחית" במקום "להסתכן בכך שהילד הנכה, העיוור יהיה לנטל על כדור הארץ״. הוא טען שזה 'משחרר את נשמתו' בכדי שתוכל במקום זאת ל'התאכלס בגוף בריא אחר'.

הוא הצהיר שההחלטה להוליד ילד צריכה להיות עניין רפואי, בפיקוח המדע, אך מחוץ לשליטה של הפוליטיקאים: "אם הגנטיקה נמצאת בידי יוסיף סטלין, אדולף היטלר, בניטו מוסוליני, מה יהיה גורלו של העולם? " אך מאידך 'ניתן להשתמש בכלים אלה באופן חיובי': "ברגע שנדע איך לשנות את התוכנה, אלפי אפשרויות נפתחות, יהיה ניתן לתת לכל אדם את הטוב ביותר. אין טעם שמישהו יסבול ללא צורך. מצבים של פיגור, נכות, עיוורון וכיעור - כל אלה יהיו ניתנים לשינוי." לפי דבריו.

נאו טנטרה

מושג חדש יחסית שטבע אושו הוא נאו טנטרה, זהו שילוב בין הטנטרה לשיטות טיפול. שילוב חוכמת המזרח עם הידע והפתיחות של המערב תוך שימת דגש על החסימות הרגשיות ומקבילותיהן הפיזיות, מציאת המקור לחסימות אלו וכיצד ניתן לרפא אותן. הנאו טנטרה עושה שימוש בכלים מודרניים, אשר חלקם לקוח מתוך מדע הפסיכולוגיה, תרפיה, הפסיכודרמה כמו גם שימוש בשיטות מודרניות יחסית כדוגמת שיטת ה'פעימות' (pulsation), וה'ביו-אנרגיה' (Bio-Energy) של וילהלם רייך. לצד התרגול המסורתי של הטנטרה, מדיטציה, טנטרה-יוגה ויוגה. לצד טכניקות מדיטציה עתיקות נעשה שימוש במדיטציות מודרניות הנעזרות בתנועה, מוזיקה וריקוד. הוא טען שטנטרה כתרפיה מאפשרת התמודדות עם טראומות רגשיות הפוגעות בתפקוד מערכות היחסים ואף בבריאות הפיזית. כמו כן, הוא טען שהיא מאפשרת תקשורת טובה יותר של המטופל עם עולמו הפנימי וכתוצאה מכך, תקשורת בריאה עם הסובבים אותו. נאמר שבין המושגים שנעשה בהם שימוש "נו - אטצ'מנט" - "כאן ועכשיו" - מושג המגדיר את הרגע הנוכחי כרגע מיוחד שלא יחזור לעולם, הלקוח מעולם הבודהיזם הטנטרי, לפיו אמורים בני הזוג, להתנהג בהתאם להרגשתם העכשווית, ולא לפי הכללים הנהוגים בעולם המערבי.

ספריו של אושו

חסידיו פירסמו כמה מאות ספרים אשר מכילים רבות מהרצאותיו שנערכו רובן באשראם של פונה ואשר עסקו בעיקר במקומה של החוויה המיסטית בחייו של האדם המודרני. באחד מהם, "חמלה"[6] מפורטת השקפתו בנושא האנרגיה הנפשית: כשההשתוקקות נעלמת, האנרגיה שנעה בהשתוקקות נשארת — היא לא יכולה להיעלם. השתוקקות היא רק צורה של אנרגיה. זאת הסיבה שאפשר להפוך דחף אחד לשני, כעס יכול להפוך ליצרים אחרים וגם להיפך, למשל חמדנות, אם תתבונן באדם חמדן מאוד.. אם הוא חמדן מקיר לקיר, מלא חמדנות כרימון, הוא יהיה פרוש — כי כל האנרגיה שלו מתבטאת ופורקת את עצמה דרך החמדנות. אם אתה נתקל באדם עם יצרים אחרים, תמצא תמיד שאינו חמדן, כי לא נשארה אנרגיה לחמדנות. אם תתבונן באדם שהדחיק את יצריו, תראה שהוא כועס מאוד. הכעס שאצור בתוכו יהיה דרוך תמיד ומוכן לצוף ולעלות על פני השטח. תוכל לראות בעיניו, בפניו, שהוא רק כועס. כל האנרגיה שלו הפכה לכעס. זאת הסיבה שכל אותם נזירים ופרושים למיניהם הם תמיד כועסים. אופן הילוכם מראה את כעסם. האופן שהם מסתכלים עליך מעיד על כעסם. השקט שלהם דק כעובי העור — גע בהם והכעס יתפרץ. אלה רק הצורות, החיים הם האנרגיה.

בספר אחר דן אושו בחשיבות המדיטציה: "מדיטציה היא הרפתקה, ההרפתקה הגדולה ביותר שהתודעה האנושית יכולה לבחור. מדיטציה היא רק להיות בלא לעשות דבר – אף פעולה, אף מחשבה, אף רגש. אתה רק קיים, וזה תענוג עילאי. מאין בא התענוג הזה, כשאינך עושה דבר? הוא בא משום מקום, או שהוא בא בכל מקום. הוא אינו נגרם, מכיוון שהקיימות עשויה מהחומר הנקרא אושר. מדיטציה אינה נגד עשייה. היא אינה מאלצת לברוח מהחיים. היא פשוט מלמדת אותך דרך חיים חדשה: אתה הופך למרכז הציקלון. חייך ממשיכים. למעשה, הם ממשיכים ביתר עוז – ביותר שמחה, ביותר בהירות, ביותר חזון, ביותר יצירתיות – אך עם זאת אתה רחוק, רק צופה על הגבעה, פשוט רואה את כל אשר מתרחש סביבך. אינך העושה, אתה הצופה."

קבלתו בעולם

אושו באופן כללי נחשב לאחד מהמנהיגים הרוחניים השנויים יותר במחלוקת שיצאו מהודו במהלך המאה העשרים. קריאתו לשחרור רגשי, רוחני ויצרי, יחד עם נטייתו להעלבות, הבטיחו לו חיים מלווי שערוריות ומחלוקות ציבוריות תמידיות. אושו נהיה לידוען בהודו, ובארצות הברית כונה ״גורו הרולס רויס״ . הוא תקף קווי חשיבה מסורתיים לגבי לאום, הצהיר בבוז גלוי כלפי פוליטיקאים, ולחילופין כלפי מנהיגי דת שונים, שהביעו דעתם ששחצנותו הינה בלתי נסבלת. משנתו בנושאי נישואים, משפחה וכדו' סתרו ערכים מסורתיים והעלו כעסי התנגדות רבים מסביב לעולם. תנועתו נחשבה בפני רבים כ״כת״. אושו הצטייר כאחד שחי בהתנשאות ושפע מופלג, בזמן שחסידיו אשר לרבים מהם היו קשרים חברתיים ומשפחתיים חיצונים, תרמו את רוב או כל רכושם לקומונה, וחיו ברמת קיום בלבד. 

ביקורת אקדמית

בראי האקדמיה, אושו שנוי במחלוקת ומספר רב של חוקרים פוסלים את הגותו לחלוטין.

אודאי מהטה, סוציולוג ופילוסוף מאוניברסיטת פרינסטון, טוען כי בכוונת זדון, פירושיו של אושו על הזן וכלל המהאיאנה, לוקים ב"סתירות כבדות וחוסר עקביות" אשר "מנצלים בורות ותמימות" בקרב מאזיניו. הסוציולוג בוב מולאן כתב ב-1983 ששיטתו של אושו מורכבת מ- "אמיתות שאולות, חצאי-אמיתות, ופרשנויות שגויות בלא יודעין מהמסורות הגדולות ... רובן חסרות טעם, לא מדויקות, מזויפות ומלאות בסתירות פנימיות". חוקר הדת יו ב. אורבן טען שרעיונותיו של אושו לא היו מקוריים ולא מעמיקים, והסיק כי מרבית התוכן בהם הושאל מפילוסופיות מערביות ומזרחיות.

מאידך להגנתו טען ג'ורג' קריסידס, כי תיאורים אלה של תובנותיו הפילוסופיות  של אושו הן תערובת של תובנות דתיות גנובות ותיאורים חובבניים אומללים. בהתייחסו לרקע האקדמי של אושו הוא מצהיר :"בין אם אתה מקבל ובין אם אתה דוחה את הגותו, הוא בהחלט איננו שרלטן באשר לעיבוד רעיונותיהם של הוגים אחרים". הוא מתאר את אושו קודם כל כהוגה בודהיסטי, אשר מקדם צורה עצמאית של "זן דור ההיפים", ורואה בהיבטים השערוריתיים, הסותרים, וחסרי הסדר של הגותו, ניסיון לעורר חשיבה ושינוי במאזיניו, ולא הרצאות בפילוסופיה המכוונות להבנה האינטלקטואלית של הנושא. 

קריסידס טען שהוא מכיר באיכותם הנדירה של יכולות הדמיון והחזון של אושו, ומעיד כי רבות מהצהרותיו היו מלאות בתובנה ומניעות-רגש, אף נשגבות לעיתים. הוא מזהה "ערבוב של רעיונות תרבות-נגד ופוסט תרבות-נגד" הממוקדים באהבה וחופש, הצורך בחיים כאן-ועכשיו, חשיבות האני, תחושת ה"אני בסדר", המסתוריות של החיים, החיים כעונג, האחריות האישית לגורל, הצורך בשמיטת האגו, המלווים בפחד ואשמה. לדעתו של אודאי מהטה סוד המשיכה של מאמיניו המערביים של אושו היה מבוסס על ניסוייו החברתיים, אשר ייסדו קשר פילוסופי בין המסורת המזרחית של מושג הגורו ותנועת הצמיחה האישית המערבית. הוא ראה בכך אסטרטגיית-מכירה המנסה לענות על צורכיהם של קהל מאזיניו. כמו כן אורבן ראה באושו מתנגד לדיכוטומיה בין תשוקות רוחניות וחומריות, מה שמשקף את העיסוק בגוף ומאפייניו היצריים בתרבות הצרכנית הקפיטליסטית המותאמת לתנאים הסוציו-אקונומיים של תקופתו.

הפרופסור הבריטי ללימודי דת פטר ב. קלארק, מאשר כי רוב המשתתפים בסדנאותיו של אושו חשו שהצליחו להתקדם במימוש עצמי כפי שהגדיר אותו הפסיכולוג האמריקאי אברהם מאסלו. הוא מציין כי סגנון התרפיה אותו פיתח אושו, עם הגישה הליברלית כחלק קדוש של החיים, התגלה כבעל השפעה בקרב תרפיסטים אחרים וקבוצות העידן החדש. עם זאת, קלארק מאמין כי המוטיבציה העיקרית של המחפשים שהצטרפו לתנועה "לא הייתה תרפיה או יצריות, אלא הרצון להיהפך למוארים במובן הבודהיסטי הקלאסי".

ב-2005 אורבן ניתח כי תדמיתו של אושו עברה העצמה ופרסום ראויים לציון, לאחר שובו להודו ובמיוחד בשנים שחלפו מאז מותו. קלארק גם ציין שאושו "נהיה מורה רוחני חשוב בתוך הודו עצמה" וכי הוא "באופן הולך וגובר מוכר כמורה רוחני מוביל במאה העשרים, בחזית הטרנד הרוחני העכשווי של 'קבלת העולם' המבוסס על פיתוח עצמי“.

כריזמטיות ונרקיסיסטיות

פרשנים לא מעטים התייחסו לכריזמה של אושו. אנתוני סטור השווה את אושו לגורדייף וכתב שהוא ״אישיות מאד מרשימה״ וציין ״רבים מן המבקרים בפעם הראשונה, הרגישו כי ההרגשות הכי פנימיות שלהם הובנו מיד, וכי הם חשו שמקבלים אותם כמו שהם, ללא שפיטה, בצורה מלאה וחד משמעית. ״נראה היה כי אושו מקרין אנרגיה מיוחדת ומעורר באנשים שבאו במגע איתו אפשרויות נסתרות״. סניאסים רבים סיפרו כי הספיק להם לשמוע את אושו מדבר בכדי שהם יחבבוהו מייד. סוזן פלמר התרשמה כי אפילו מתנגדיו שהעבירו עליו ביקורת העידו כי נוכחותו חזקה מאד. גיימס גורדון, תרפיסט וחוקר, נזכר 'כיצד באופן בלתי מוסבר מצא את עצמו צוחק ומחבק אנשים זרים לחלוטין, ומתרגש עד דמעות מהכרת התודה שחש', זאת אחרי מבט חטוף ששלח אליו אושו מתוך מכוניתו הנוסעת. פרנסס פיצגרלד סיכמה אחרי שנכחה בהרצאה שאושו הוא מרצה מבריק, ושהופתעה מכישרונו כקומיקאי מאחר שכישרון זה אינו ניכר בספריו. כמו כן התייחסה לאיכות ההיפנוטית של שיחותיו של אושו וציינה את ההשפעה העמוקה שהייתה לזו על מאזיניו.

היו מילנה (סוואמי שיוומורטי) אשר בין 1973 ל 1982 עבד בצמידות לאושו, כמנהל המשמר באשראם בפונה וכן כשומר הראש האישי של אושו, ציין כי בפגישתם הראשונה הייתה לו הרגשה כי הוחלפו הרבה יותר ממילים בין השניים. ״ללא כל חדירה לפרטיות, או אותות אזהרה, נראה כי נשמתו של אושו מחליקה באיטיות אל תוך נשמתי, ומעבירה מידע חיוני ברגע אחד״. מילנה הבחין גם ביכולת כריזמטית נוספת של אושו ותיאר אותו כ״מניפילטור מבריק של כל תלמיד שאינו שואל שאלות״ .

יו ב. אורבן מציין שאושו מתאים לתיאורו הקלאסי של מקס ובר את ״הדמות הכריזמטית״ בכך שנראה כי יש לו ״כח או חן על-טבעי חזק במיוחד, שהוא לגמרי לא רציונלי אך משפיע רגשית.״

אושו מתאים לתבניתו של מקס ובר גם מאחר שהוא דחה את כל החוקי ומוסדות הרציונל המקובלים ומערער על סמכותה של כל היררכיה. חוקרים אחדים טענו שלאושו כמו למנהיגים כריזמטיים אחרים הייתה אישיות נרקיסיסטית.

פרופסור רולנד קלארק מן המחלקה ללימודי דתות באוניברסיטת אורגון בארה״ב, במאמרו ״הגורו הנרקיסיסטי: פרופיל של בגואן שרי ראגניש", טוען כי אושו הפגין בהתנהגותו את כל המאפיינים הטיפוסיים ללוקים בהפרעת אישיות נרקיסיסטית. למשל : חשיבות עצמית ותחושת מיוחדות מנופחות באופן יוצא דופן, שאיפה חסרת גבול להצלחות מסחררות, צורך ניכר בתשומת לב ובהערצה, סט שלם של תגובות אופייניות לאיום על הערכתו העצמית, הפרעות ביחסים בינאישיים, התעסקות אין סופית בטיפוח, יחד עם שימוש שוטף בחצאי אמיתות או בשקרים גמורים, וכן חוסר באמפתיה. בהתייחסו לספרו של אושו ״Glimpses of a Golden Childhood”״ (הצצה לילדות המוזהבת) בו הוא מעלה זיכרונות מילדותו, מסיק פרופסור קלארק, כי אושו סבל מחוסר חמור במשמעת הורית מאחר שגדל תחת השגחתם של סבו וסבתו המפנקים ומחסרי המשמעת. ומכאן שהצהרתו העצמית של אושו כי הוא "מקור אור", היא חלק ממחשבת שווא מערכתית הקשורה להפרעת ההתנהגות הנרקיסיסטית, מצב בו האגו הוא מנופח ביותר.

הערכה נרחבת כהוגה דעות ונואם

קיימות הערכות מגוונות באשר לאיכויותיו של אושו כהוגה דעות ונואם. קושוואנט סינג, היסטוריון מוערך, עורך לשעבר של "הינדוסטאן טיימס", תיאר את אושו כ"הוגה הדעות המקורי היותר שהודו נתנה לעולם: המלומד ביותר, הברור והחדשני מכולם". סינג מאמין כי אושו היה ספקן בעל ראש חופשי ובעל יכולת להסביר את המושגים המופשטים בשפה פשוטה המלווה באנקדוטות שנונות, הלועגות לאלילים, לכתבי הקודש ולהלכות הדת, וכי הוא נתן מימד חדש לדת עצמה. הפילוסוף הגרמני פטר סלוטרדיק כינה את אושו "וויטגנשטיין של הדתות" ודירג אותו כאחת הדמויות הגדולות ביותר של המאה ה-20. לדעתו אושו ביצע פירוק והרכבה יסודית מחדש של 'משחקי המילים' של הדתות בעולמנו. הסופר האמריקאי טום רובינס בכותבו בסיאטל פוסט אינטלג'נסר בינואר 1990, הצהיר שהוא משוכנע שאושו הוא "המורה הרוחני הגדול מכולם". רובינס, בהדגישו שאיננו תלמיד של אושו, מצהיר כי "קראתי מספיק תעמולה ארסית ודוחות שקריים המתארים את דמותו של אושו כאחת הדמויות המגונות ביותר בהיסטוריה".

הטקסט הפרשני המלווה של אושו לכתבי הדת הסיקית (ג'אפוג'י) שובח כפרשנות הטובה ביותר הקיימת על ידי ג'יאני זאיל סינג, נשיא הודו לשעבר. ב-2011, המחבר פארוק דונדי דיווח כי השחקן המפורסם קאביר בדי הוא מעריץ של אושו וכי הוא רואה בכתביו של אושו "הפרשנויות הטובות ביותר של הפילוסופיה ההודית אשר אי פעם נתקלתי בהן". דונדי עצמו מחשיב את אושו :"האינטלקטואל בוחן האמונה הנבון ביותר אשר נולד בהודו. תפוקת הפרשנויות שלו של הטקסטים ההודים מכוונת כלפי דור של מערביים מפוכחים אשר רצו ואולי עדיין רוצים 'לאכול את העוגה ועדיין להשאיר אותה שלמה'".

בראשית שנות ה-80, מספר כותבים בעיתונות הפופולרית הביעו הערכה מזלזלת כלפי אושו. המבקר האוסטרלי קלייב ג'יימס כינה אותו בבוז וטען שהוא אוהב להקשיב להרצאות של אושו ביושבו במכבסה "שעה שאני צופה בפריטי הכביסה שלי כשהן מסתובבים במכונת הכביסה בין בועות הסבון האפורות - ככה מדבר אושו".

ג'יימס סיים באומרו שאושו, שהוא "דוגמה טובה למדי לאנשים מסוגו", היה "טיפש לא נחמד שעושה מניפולציות על אילו שניתן לעשות עליהם, שיעשו מניפולציה לאחרים". דומיניק וויאסטיק, שכותב עבור ההטיימס, ענה בתגובה למאמר מתלהב בטיימס משיחותיו של אושו שפורסם על ידי ברנארד לוין, שההרצאה לה הקשיב בעת שביקר באשראם בפונה הייתה ברמה נמוכה, חוזרת על עצמה באופן מתיש ולעיתים די קרובות שגויה עובדתית. הוא ציין כי הרגיש מוטרד מפולחן האישיות שסביב אושו.

תלמידיו בישראל

בשנים האחרונות, גברה הפופולריות של אושו בארץ, וכיום קיימת בישראל קהילה של תלמידיו. לאחרונה גם נפתח מרכז אושו בינלאומי חדש בתל אביב, ומורים רבים מכל העולם מבקרים בו מדי שנה ומציעים מבחר גדול של קורסים, סדנאות והכשרות. בית ההוצאה לאור שלו עובד בימים אלו על הוצאת ספריו של אושו בעברית.

ראו גם

לקריאה נוספת

מספרי אושו שיצאו בעברית:

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. Christopher Calder, Osho, Bhagwan Rajneesh, and the Lost Truth, meditation-handbook.50webs.com
  2. Pace, Eric (1990). "Baghwan Shree Rajneesh, Indian Guru, Dies at 58". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-15 בנובמבר 2017. 
  3. "Bhagwan Rajneesh, not a nice man to know". Times of India Blog (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-15 בנובמבר 2017. 
  4. Rajneesh (Osho, Bhagwan), www.prem-rawat-bio.org (באנגלית)(הקישור אינו פעיל, 23.08.2018)
  5. FitzGerald, Frances, "Rajneeshpuram", The New Yorker, September 1986
  6. חמלה, פריחתה העילאית של האהבה, מאת: אושו סדרת " תובנות לדרך חיים חדשה" הוצאת אסטרולוג, 2013.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.