אברהם שריר

אברהם שריר
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה ממלכת רומניה יאשי, ממלכת רומניה
פטירה ישראל תל אביב-יפו, ישראל
סיעה הליכוד, המפלגה לקידום הרעיון הציוני
שר המשפטים ה-10
תקופת כהונה 30 ביולי 1986 - 22 בדצמבר 1988 (שנתיים ו־20 שבועות)
הקודם בתפקיד יצחק מודעי
הבא בתפקיד דן מרידור
תחת ראש הממשלה יצחק שמיר
שר התיירות ה-3
תקופת כהונה 11 באוגוסט 1981 - 22 בדצמבר 1988 (7 שנים ו־19 שבועות)
הקודם בתפקיד גדעון פת (כשר התעשייה, המסחר והתיירות)
הבא בתפקיד גדעון פת
תחת ראש הממשלה יצחק שמיר
חבר הכנסת
תקופת כהונה 13 ביוני 1977 - 13 ביולי 1992 (15 שנים)
כנסות 912
תפקידים נוספים

אברהם (אַבּרָשָה) שָריר (23 בדצמבר 193224 במרץ 2017) היה חבר הכנסת ושר משפטים והתיירות מטעם הליכוד.

ביוגרפיה

אברהם שריר (שרייר) נולד ביאשי שברומניה, ובילדותו, בשנות ה-40, עלה לארץ ישראל ובה החל ללמוד בבית ספר בורוכוב בגבעתיים.[1] לאחר מכן למד בתיכון חדש בתל אביב. מוסמך משפטים באוניברסיטה העברית והוסמך כעורך דין. הוא היה מתומכיו של שמחה ארליך והתקדם עמו במפלגה הליברלית. הוא היה המזכיר הפרלמנטרי של סיעת הציונים הכלליים בכנסת בשנים 19541964[2], תפקיד בו החל לעבוד בהיותו סטודנט שנה ראשונה למשפטים.

אחר כך הוא היה מנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית בארצות הברית בשנים 1964–1967, תפקיד בו עסק בעליית בני המעמד הבינוני לישראל[3]. בשובו לישראל עבד כמנהל לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, בשנים 1967–1970[4]. עם הקמת בית הדין לעבודה ב-1969 הוא נכלל ברשימת נציגי המעסיקים בבית הדין הארצי לעבודה, על פי המלצת לשכת התיאום[5].

בשנים 19701974 כיהן כקונסול כלכלי של ישראל באטלנטה ובמערב ארצות הברית. בשנת 1974 התמנה למזכ"ל המפלגה הליברלית, תפקיד שכיהן בו עד כניסתו לכנסת ב-1977. בשנת 1981 מונה לשר התיירות, ובשנת 1986 כיהן אף כשר המשפטים, נוסף על תפקידו כשר התיירות. באותה תקופה נפוצה ביקורת על נהנתנותו, לכאורה – הוא היה חבר הכנסת ששהה בחו"ל הכי הרבה פעמים, ונטען שהשתמש בתפקידו כשר התיירות כדי להתארח במלונות יוקרה. שריר בנה קשרים טובים עם חברי מועצת המפלגה הליברלית ודאג לרבים מהם לתפקידים בחברות ממשלתיות שנמצאו בשליטתו. לאחר הבחירות של נובמבר 1988, בישיבת מרכז הליכוד שנערכה באצטדיון יד אליהו, ישב שריר על הבמה ביחד עם כל השרים המיועדים בעת שיצחק שמיר הקריא את שמות חברי ממשלתו. שריר נדהם לגלות שהוא אינו נמנה עם השרים המיועדים[6]. בינואר 1990 עזב שריר את הליכוד ביחד עם ארבעה חברים נוספים מהמפלגה הליברלית, אשר לא היו מרוצים מהאיחוד הסופי של המפלגה הליברלית לתוך הליכוד, והם הקימו את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני".

שריר נודע בציבור כ"גיבור" "התרגיל המסריח". בעת ששמעון פרס ניסה להקים ממשלה, לאחר שמפלגת ש"ס הודיעה בלחצו של הרב שך שתתמוך בשמיר, הוא נזקק לעריק מהליכוד והצליח להשיג הסכם עם שריר על הצטרפותו לממשלתו. ההסכם הושג בתיווכו של אברהם בריר, ידיד של שריר, וכלל הבטחה לכך ששריר יהיה שר בממשלה האחראי על שני משרדים, שריון מקום עבור שריר ברשימת המערך לכנסת ה־13, מינוי של מקורבים של שריר למשרות בכירות בחברות ממשלתיות, תמיכה בהקמת מפלגה חדשה בראשות שריר וסיוע כספי למפלגה שתקום[6]. שריר הסביר את חבירתו למפלגת העבודה בכך שנעלב כששמיר לא צירף אותו לממשלתו האחרונה, ולא הכין אותו לצעדו מראש ובכך נגרמה לו עוגמת נפש. לאחר כישלון "התרגיל המסריח" שב למפלגתו לאחר קריאתו של שמיר: "אברשה חזור הביתה!". הקריירה הפוליטית שלו באה אל סיומה למרות היענותו לשמיר. שנים לאחר מכן אמר שריר כי הוא "שמח שהתרגיל התמסמס", טען כי לא יכול היה לחיות עם זה, וכי הוא מניח שהיה מתפטר מממשלתו של פרס תוך זמן קצר אם הייתה קמה[7].

ב-24 במרץ 2017 שריר הלך לעולמו בבית החולים איכילוב[8]. הותיר אחריו את אשתו רבקה שריר, יושבת ראש קופת חולים מאוחדת לשעבר, ילדים ונכדים.

עמדותיו

שריר היה ידוע בעמדותיו הנוקשות כלפי המחבלים. הוא התבטא בממשלה נגד עסקת ג'יבריל[9], לאחר שקבוצת מטיילים הותקפה בעת מעבר ליד הכפר ביתא, הוא דרש גירוש מחבלים ואף את מחיקת הכפר כליל[10] וצוטט כאומר שהערבים שקרנים מלידה[11]. כשר משפטים סירב להסגיר את ויליאם נקש לצרפת, שהיה עבריין נמלט, לאחר שהורשע ברצח בצרפת וברח לישראל[12][13]. שריר סירב לאשר את ההסגרה בטענה שלחייו של נקש נשקפת סכנה אם יוסגר, למרות שבית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון אישרו שהוא בר הסגרה[14]. כנגד החלטה זאת הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי שולמית אלוני ודדי צוקר ומספר פרופסורים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובתחילה אנשי פרקליטות המדינה סירבו לייצג את שריר בפני בית המשפט. לבסוף הסכימה נילי ארד לייצג את עמדת שר המשפטים, אך בג"ץ הכריע שהחלטתו של שריר לא נשענה על בירור עובדתי ועל כן בטלה.

לקריאה נוספת

  • יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, ב, פרק א'(1), תל אביב: ירדן, 1988, עמ' 12–37.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ככל הנראה, החל ללמוד בו בכיתה ו'; ראו יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, ב, תל אביב: ירדן, 1988, עמ' 12.
  2. אברהם שריר, המזכירים - חלק בלתי נפרד מהסיעות, מעריב (עיתון), 6 במרץ 1962
  3. לשכת התיאום ייצגה את חברת העובדים, מעריב (עיתון), 10 בפברואר 1970
  4. פגישות עסקים והזמנה לבר מצווה, מעריב (עיתון), 23 ביולי 1970
  5. מינוי נציגי ציבור לבית הדין לעבודה, ילקוט הפרסומים 1556, 2 באוקטובר 1969, עמ' 66
  6. 1 2 גדעון אלון, הבחירה הישירה, ביתן, 1995, עמוד 75
  7. מדבריו בתוכניתו של דניאל בן סימון, "היו ימים" בערוץ הכנסת, 2008
  8. שר המשפטים לשעבר אברהם שריר הלך לעולמו בגיל 85, באתר ‏מאקו, ‏24 במרץ 2017‏
  9. Edward Alexander, The Jewish idea and its enemies: personalities, issues, events, Transaction Publishers, 1988, page 187
  10. Punishing a nation, South End Press, 1990, page 113
  11. Noam Chomsky, Fateful triangle: the United States, Israel, and the Palestinians, South End Press, 1999, page 482
  12. גלעד שר, איך הציל רודי אטלן את ויליאם נקש, כותרת ראשית, 17 בדצמבר 1986
  13. נאשם ברצח בצרפת התקבל כחבר באלון מורה, מעריב (עיתון), 22 באפריל 1986
  14. שריר: תנו לי חוק נקש, כותרת ראשית, 12 בנובמבר 1986
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.