אבנר חי שאקי

אבנר חי שאקי
פרופסור אבנר חי שאקי
מדינה ישראל  ישראל
סיעה מפד"ל, חבר כנסת יחיד
השר לענייני דתות ה-11
תקופת כהונה 11 ביוני 1990 - 13 ביולי 1992 (שנתיים ו־4 שבועות)
הקודם בתפקיד זבולון המר
הבא בתפקיד יצחק רבין
שר בלי תיק
תקופת כהונה 27 בדצמבר 1988 - 11 ביוני 1990 (שנה ו־23 שבועות)
חבר הכנסת
תקופת כהונה 16 ביולי 1970 - 21 בינואר 1974 (3 שנים ו־27 שבועות)
הקודם בתפקיד חיים משה שפירא
תפקידים בולטים

אבנר חי שאקי (5 בפברואר 1926 - 28 במאי 2005) היה משפטן ואיש ציבור ישראלי. שימש פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל מטעם המפד"ל. לאחר מותו נקרא על שמו רחוב במורדות גילה.

חייו

נולד בצפת, בנם של חנה (נזלי)[1] ושל הרב רבנו עובדיה שאקי, ונכדו של הרב אברהם חי שאקי מצפת. הוא היה תלמיד מצטיין בבית ספר אליאנס. לאחר שהשלים את תעודת הבגרות האקסטרנית למד הוראה בבית המדרש למורים דתיים בירושלים. עם סיום לימודיו עבד כמורה שכיר במוסד לעבריינים צעירים בעכו ולאחר שעמד על התנאים במוסד פנה למשרד הסעד בדרישה לסגור את המוסד, וכך אכן נעשה.[2] בצעירותו גם כתב שירים שאחדים מהם התפרסמו בקובצי שירה. שאקי החל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובזכות הצטיינותו זכה למלגה מלאה בכל מהלך לימודיו. באפריל 1955 קיבל תואר שני במשפטים[3] ובנובמבר 1955 הוסמך כעורך דין.[4] עם סיום לימודיו הוזמן לשמש עוזר הוראה במשפט עברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה ופרסם מחקר על משטרים דמוקרטיים.[5] בהמשך קיבל תואר דוקטור למשפטים מהאוניברסיטה העברית[6] והיה לפרופסור למשפטים (משפט בינלאומי פרטי, דיני משפחה וירושה, דת ומדינה במשפט) באוניברסיטת תל אביב.

את הקריירה הפוליטית שלו החל שאקי עוד כשניסה להתמודד בראש רשימה בלתי מפלגתית להסתדרות הסטודנטים, אך לא הצליח להיבחר. בהמשך הקים את "התנועה לקידום עדות המזרח". בינואר 1959 מונה על ידי שר הדתות יעקב משה טולידאנו לוועדה שבדקה טענות על קיפוח הספרדים בהרכב המועצה הדתית של ירושלים.[7] לקראת הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959 הקים את "המפלגה הספרדית הלאומית" שטענה לקיפוח של הספרדים, אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.[5] מאוחר יותר הצטרף שאקי למפד"ל. הוא הוצב במקום ה-15 ברשימת המפד"ל לכנסת השביעית, ונכנס לכנסת לאחר פטירתו של השר חיים משה שפירא. חודש וחצי מאוחר יותר, עם מינויו של יעקב-מיכאל חזני לתפקיד שר הסעד, החליפו שאקי בתפקיד סגן שר החינוך והתרבות בממשלה ה-15.

ביולי 1972 אחרי הצבעתו בעד תיקון חוק השבות, בעניין קביעת מיהו יהודי על-פי ההלכה, בניגוד לעמדת הממשלה ולעמדת מפלגתו, פוטר והתפטר מכהונתו כסגן שר החינוך. לאחר זמן מה פרש במחאה מהמפד"ל והפך לחבר הכנסת יחיד.

בבחירות לכנסת השמינית הקים את רשימת "התנועה לשוויון חברתי", אך לא עבר את אחוז החסימה.

בשנת 1984 חבר שוב למפד"ל ונבחר לכנסת ה-11, והמשיך לכהן בה עד הכנסת ה-14. לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, בהן כיהן שאקי כיושב ראש התנועה, כיהן שאקי כשר בלי תיק בממשלתו של יצחק שמיר. אחרי "התרגיל המסריח" באמצע 1990 והקמת הממשלה החדשה, מונה שאקי לתפקיד שר הדתות, תפקיד בו החזיק עד 1992. הוא מינה את שלמה בקיש כמנכ"ל המשרד. לאחר התמודדות מול הרב יצחק לוי על ראשות המפד"ל ועל תיק החינוך בשנת 1998 - התמודדות בה הפסיד שאקי - הוא הודיע שלא יתמודד עוד לכנסת ומונה לנשיא עמית של המזרחי העולמי.

יזם את חוק חג המצות יחד עם אברהם יוסף שפירא.

שאקי היה יו"ר לשכת המפד"ל ויו"ר השדולה לקידום הבנה בין דתיים וחילונים. כמו כן כיהן כנשיא כבוד של המכון לחקר המשפחה בישראל.

הלך לעולמו לאחר מחלה קשה ב-28 במאי 2005.

אחותו אסתר שאקי-ארזי הייתה משוררת.

בתו עו"ד סמדר גרוס, הייתה האשה הראשונה בישראל שעמדה בראש מועצה דתית.[8]

פרסומיו

שאקי פרסם מאמרים רבים במשפט וביהדות בביטאונים ישראליים וזרים, כמו גם מאמרים בעיתונים בנושאים פוליטיים וציבוריים. בין ספריו:

  • הגיל במשפט.
  • מיהו יהודי בדיני מדינת ישראל, שני כרכים, פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, פרסומי הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב, בהוצאת המכון לחקר המשפחה ודיני המשפחה בישראל, 1977. על חיבור זה זכה בפרס הרב טולידאנו לספרות תורנית לשנת תשל"ט.
  • 3 ספרי-עזר על מסכתאות בתלמוד בבלי (בבא מציעא; בבא בתרא; סנהדרין).
  • 8 חוברות על משפט בינלאומי פרטי ודיני משפחה וירושה.

פרשת העמותות ופרשת התרומות

בהיותו שר הדתות, נחשד שאקי בשתי פרשיות (בין השנים 1990–1991), שנחקרו על ידי היחידה הארצית לחקירות הונאה והיחידה הארצית לחקירת פשעים. החשדות נגדו היו בשתי פרשיות שונות. האחת, פרשיה שכונתה 'פרשת התרומות', הייתה חשד למעילה בכספים שניתנו כתרומות לעמותות אליהן היה קשור, בין השאר לעמותה לחקר המשפחה ודיני המשפחה בישראל. הפרשיה הנוספת, שכונתה 'פרשת העמותות', הייתה חשד ששאקי פעל תוך ניגוד אינטרסים ותוך מרמה והפרת אמונים, בעת שהיה חבר בוועדת שרים, כאשר המליץ על העברת כספים מחלוקת עיזבונות, לשלוש עמותות בהן היו קרובי משפחתו חברים מייסדים. בסופו של דבר לא הוגש נגד שאקי כתב אישום. בפרשת התרומות קבע היועץ המשפטי לממשלה כי בהתנהלותו של שאקי היה טעם לפגם, אולם לא סבר כי יש די ראיות להעמידו לדין פלילי. בפרשת העמותות סבר היועץ המשפטי לממשלה כי יש די ראיות להעמיד את שאקי לדין בגין מרמה והפרת אמונים, אולם סבר כי אין מקום לעשות זאת, בשל חוסר עניין לציבור. על החלטה זו של היועץ המשפטי לממשלה הוגשה עתירה לבג"ץ, בדרישה לבטל את החלטתו ולהעמיד את שאקי לדין. העתירה התקבלה במובן זה שבג"ץ הורה ליועץ המשפטי לממשלה לקיים שימוע לשאקי טרם העמדה לדין ואף להעמידו לדין אם ישתכנע כי עדיין יש בסיס ראייתי לכך שביצע את העבירות בהן נחשד.[9]

קישורים חיצוניים

ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
This article is issued from Hamichlol. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.