דוד בן-גוריון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח "בן-גוריון" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בן-גוריון (פירושונים).
דוד בן-גוריון
ראש ממשלת ישראל ה-1
שר הביטחון
קודםלפני כהונה ראשונה - אין

לפני כהונה שנייה:
כראש ממשלה - משה שרת
כשר הביטחון - פנחס לבון

יורשלאחר כהונה ראשונה:
כראש ממשלה - משה שרת
כשר ביטחון - פנחס לבון

לאחר כהונה שנייה - לוי אשכול

תחילת כהונהכהונה ראשונה -14 במאי 1948

כהונה שנייה:
כראש ממשלה - 3 בנובמבר 1955
כשר הביטחון - 21 בפברואר 1955

נשיאים: חיים ויצמן 1948-1952, יצחק בן צבי 1952-1963, זלמן שזר 1963

ראשי ממשלה: הוא עצמו 1948-1954, משה שרת 1955, הוא עצמו 1955-1963

רמטכלים: יעקב דורי 1948-1949, יגאל ידין 1949-1952, מרדכי מקלף 1952-1953, משה דיין 1953-1958, חיים לסקוב 1958-1961, צבי צור 1961-1963

סוף כהונה26 בינואר 1954 (כהונה ראשונה)
16 ביוני 1963 (כהונה שנייה)
תאריך לידה16 באוקטובר 1886
מקום לידהפולין
תאריך פטירה1 בדצמבר 1973
מקום פטירהשדה בוקר הנגב ישראל
בת זוגפולה בן גוריון
מפלגותמפאי, רפ"י, ח"כ יחיד, הרשימה הממלכתית
דוד בן-גוריון
ממשלותהממשלה הזמנית, 10-1
כנסותמועצת המדינה הזמנית, 7-1
תפקידים בולטים

דוד בן-גוריון (גרין) (16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, הכריז על הקמתה, ולאחר שקמה הנהיגהּ עשור ומחצה עד 1963[1]; כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה מראשי המנהיגים של תנועת העבודה הציונית.

בן-גוריון עמד בראש מקימי מדינת ישראל, הוביל את המאבק על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, גם במחיר חלוקת הארץ, והכריז על הקמת המדינה. היה ממנהיגי התנועה הציונית ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים והנהיג את מדינת ישראל בתקופה שלאחר ייסודה. בן-גוריון פעל למען הממלכתיות (בסיסמה "ממעמד לעם") ודיכא ניסיונות מימין ומשמאל (אלטלנה, הפלמ"ח) שבהם ראה סכנה לקיום צבא ממלכתי אחד. הראייה הממלכתית הזו הובילה אותו לפירוק המחתרות ערב מלחמת העצמאות ולהקמת צה"ל. שימש ראש ממשלה ושר ביטחון בממשלה הראשונה ובממשלות שאחריה והיה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית בארץ ובעולם וממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים ומזכירה הכללי הראשון ומראשי היישוב. הנהיג את מפא"י ולאחר פרישתו ממנה הקים את רפ"י.

לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן-צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg


חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

בן-גוריון במדי הגדודים העבריים, 1918
דוד בן-גוריון בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל
ראש הממשלה בכנס נוער בתחילת שנות החמישים
צריף בן-גוריון בשדה בוקר
דוד בן-גוריון נואם בכנסת (בית פרומין), 1957

קורות חיים

נעוריו ותחילת דרכו

נולד כ"דוד יוסף גרין" לשיינדל ואביגדור גרין, בעיירה פלונסק שבפולין (אז בתחום האימפריה הרוסית). למד ב"חדר" מסורתי, ואחר כך ב"חדר" מודרני שהקים אביו, שהיה מראשוני החברים בתנועת "חובבי ציון". בגיל 11 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה.

חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו, שלמה צמח ושלמה לביא (לבקוביץ'), את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית.

ב-1904 עבר לוורשה, ובה התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים ציוניים.

ב-1906, בעודו בן 20, עלה לארץ ישראל כחלק מגל העלייה השנייה. כעבור שנים, אמר כי היה זה היום הגדול בחייו, ששני לו היה יום שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים.[2]

בשנותיו הראשונות בארץ היה חקלאי ועבד בעבודה חקלאית במושבות סג'רה, שם היה גם שומר, וכן במנחמיה וזכרון יעקב, בכפר סבא ובחוות כנרת. הוא הצטרף למפלגה הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון", והיה בין ראשי האגף ה"ימני" במפלגה, אחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה.[3] ב-1907 במושב השני של ועידת פועלי ציון שהתכנס ביפו הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת" ואף להיבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים לארגון מחדש של המפלגה.[4]

בן-גוריון נבחר בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה ב-1910 להיות בין עורכי העיתון "האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון". מאותה שנה שימש אחד מעורכי "האחדות". על מאמרו הראשון [5] חתם בשמו החדש "בן-גוריון", על שם יוסף בן-גוריון, מראשי היישוב היהודי בירושלים בימי המרד הגדול ברומאים. בשנת 1911 נסע לסלוניקי, שם למד טורקית על מנת להתקבל ללימודי משפטים, ובשנת 1912 נסע לאיסטנבול ללמוד משפטים.

במלחמת העולם הראשונה, בעת ששהה בן-גוריון בארץ, האשימו הטורקים אותו ואת חברו יצחק בן צבי בחתרנות וגירשו אותם מהארץ. השניים הגיעו ב-1915 לארצות הברית, והמשיכו שם בפעילות ציונית, שבמסגרתה הקימו את תנועת "החלוץ". בניו יורק פגש בן-גוריון בפולה מונבז, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון. לאחר היכרות קצרה, נישאו השניים ב-1917 בטקס אזרחי בעיר ניו יורק.

בשנת 1917, בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, היה ממעוררי תנועת ההתנדבות ל"גדודים העבריים" ומראשוני המתנדבים לגדודים. ב-1918 הגיע כחבר גדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי למצרים ומשם לארץ ישראל. ב-1919 הקים בן-גוריון, יחד עם ברל כצנלסון, את מפלגת אחדות העבודה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים".

בהנהגת היישוב

חנוך גבתון ודוד בן גוריון

בראשית שנות ה-20 הפך בן-גוריון להיות מהמנהיגים הבולטים של היישוב. בשנת 1920 נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית, והיה המזכיר הכללי שלה במשך 15 שנה. הוא ראה בהסתדרות, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי, וכן מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום. הוא פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר ב-1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן-גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ הפכה להיות המפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית. בשנת 1935 נבחר בן-גוריון מטעם מפא"י ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ.

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936) היה בן-גוריון מיוזמי מדיניות ההבלגה, שעיקרה התאפקות אל מול פעולות הערבים, פעולה שקולה והימנעות מפגיעה בחפים מפשע. בשנת 1937 תמך, יחד עם חיים ויצמן ומשה שרת, בהמלצתה של ועדת פיל הבריטית לחלוקת ארץ ישראל (שממערב לירדן) בין היהודים לערבים. התנגדותם של הערבים, שהיוו רוב באוכלוסייה, הכשילה יוזמה זו. בשנת 1939 הכריזו שלטונות המנדט הבריטי על מדיניות הספר הלבן, שהגבילה מאוד עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על ידי יהודים, ונועדה להקפיא את מצב היהודים בארץ ישראל כמיעוט. בן-גוריון הכריז על מאבק בבריטים, שכלל העפלה והקמת נקודות התיישבות גם במקומות האסורים על פי החוק הבריטי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תמך בן-גוריון בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי הנלחם בנאצים, מבלי לזנוח את התנגדותו למדיניות "הספר הלבן". בן-גוריון הבטיח שהיישוב יילחם לצד הבריטים נגד גרמניה הנאצית כאילו אין "ספר לבן", וימשיך להלחם נגד ה"ספר הלבן" כאילו אין מלחמה נגד הנאצים.[6]

פעולות היישוב כנגד הבריטים נפסקו, החל גיוס לצבא הבריטי ולאחר מכן לבריגדה היהודית. בתחילת המלחמה הפסיקו גם ארגוני האצ"ל והלח"י את פעולותיהם נגד הבריטים, אולם בהמשך חידש הלח"י, ולאחריו גם האצ"ל את המאבק האלים נגד הבריטים. ארגון "ההגנה" בהנהגתו של בן-גוריון פעל נגד שני ארגונים אלה במבצעי הסזון). בן-גוריון עמד ב-1942 מאחורי תוכנית בילטמור שפתחה את המאבק להקמת המדינה, על אף ההתנגדות הרבה בתנועה הציונית ואף במפלגתו, בשל המשמעויות הטריטוריאליות שלה.

במהלך המלחמה וגם לאחריה המשיך השלטון הבריטי להתנגד להתיישבות היהודית ולעלייה לארץ ישראל, תוך התעלמות ממצוקת היהודים באירופה ומהשואה. לאחר המלחמה החריפה הנהגת היישוב את מאבקה בבריטים, ובמקביל נמשכה הפעילות המדינית להקמת מדינה יהודית.עם תום מלחמת העולם השנייה קיבל בן-גוריון לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. בתפקידו זה תמך בהקמת תנועת המרי העברי כדי לארגן מאבק משותף בבריטים מצד שלוש המחתרות. הוא החל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ובהכנות לוגיסטיות כדי להפוך את ארגון ההגנה לצבא שיוכל לעמוד נגד הכוחות הבלתי-סדירים של ערביי ארץ ישראל, ובעיקר נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב.

בספטמבר 1947 ניצב בן-גוריון בראש החותמים על מכתב הסטטוס קוו שנשלח לראשי אגודת ישראל. במכתב הבטיח בן-גוריון להפוך את יום השבת ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם, להימנע מנישואים אזרחיים, והבטיח את האוטונומיה של זרמי החינוך הדתיים. המכתב נשלח מתוך רצון לגייס את תמיכת כלל הציבור היהודי בארץ סביב רעיון הקמת המדינה, והוא עיצב למעשה את אופייה של ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות בשנים.

בן-גוריון הוביל את המוסדות הרשמיים של היישוב ושל התנועה הציונית במאבק למען קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם (המלצת ועדת אונסקופ והחלטת העצרת הכללית ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר) 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית). הוא העביר במוסדות היישוב את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל חרף ההתנגדות העזה עד לרגע האחרון כנגד המהלך הזה, מצד גורמים רבים בקרב הימין, השמאל, הדתיים וגם בתוך מפא"י.

כראש הממשלה הראשון של ישראל

ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) קרא דוד בן-גוריון את "מגילת העצמאות", שאותה עיצב בנוסחה הסופי, בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך בתל אביב, והיה ראשון החותמים עליה.

בן-גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה, ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה המשיך לכהן בתפקידים אלה. הוא שימש בתפקידים אלה בשתי תקופות, שמנו 13 שנים בסך הכול (יותר מכל ראש ממשלה אחר), זאת נוסף ל-13 שנים לפני הקמת המדינה, שבמהלכן עמד בראש הסוכנות היהודית, שהייתה הממשלה של "המדינה שבדרך".

מיד עם הכרזת המדינה נערכה פלישת צבאות ערב לישראל. מספר ימים אחרי הקמת המדינה (26 במאי) נתן בן-גוריון את הפקודה להקמת צה"ל. כראש הממשלה ושר הביטחון ניהל את המערכה במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, עד לניצחון והסכמי שביתת הנשק, בראשית שנת 1949. בן-גוריון קיבל את כתבי ההאמנה מהנציגים הדיפלומטיים הראשונים ששוגרו לישראל (וביניהם הציר האמריקאי ג'יימס מקדונלד והציר של ברית המועצות) מכיוון שנשיא מועצת המדינה הזמנית, חיים ויצמן, הגיע לישראל רק כמה חודשים לאחר הקמת המדינה.

בן גוריון ראה בהקמת צה"ל את המפעל החשוב ביותר עם הקמת המדינה. הוא ייעד לו תפקידים חברתיים ואף אזרחיים לימי מצוקה. הוא החשיב מאוד את היותו כור היתוך לדור הצעיר והטיל עליו משימות דוגמת תגבור מערכת החינוך ויישוב אזורי הספר ואזורים דלילים באוכלוסייה יהודית. שתים מהחלטותיו, שהיו שנויות במחלוקת, ואשר שיקפו את מדיניותו ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה, היו:

  • ההחלטה על פעולה תקיפה בעניין ספינת הנשק של האצ"ל, ה"אלטלנה", ובפרט הפגזתה בחוף תל אביב – בן-גוריון הורה לעצור את הספינה בכל מחיר, והוחלט להפגיזה. בקרבות בכפר ויתקין ובחוף תל אביב בין צה"ל לאנשי האצ"ל נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל. שנים לאחר מכן, אמר שמעון פרס, מקורבו של בן-גוריון, כי בן-גוריון הוטעה בעניין זה ואף רמז, בראיון, שמדובר בישראל גלילי, שהיה ממונה על המשא ומתן עם האצ"ל[7].
  • ההחלטה על פירוק הפלמ"ח – ב-7 בנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח.

בתקופת כהונתו הראשונה (14 במאי 194826 בינואר 1954) הוכפל מספר תושבי המדינה, הודות לגל העלייה הגדול, מ-650,000 ל-1.37 מיליון בני אדם. מול חברים בהנהגה שסברו שיש להגביל ולמתן את זרם העלייה, בגלל קשיי הקליטה, התבטא בן-גוריון בתקיפות כנגד הגבלת מספר העולים, אם כי צידד בבחירת טיב העולים.[8] בן גוריון ראה חשיבות רבה בעידוד העלייה כדי להגדיל את האוכלוסייה של מדינת ישראל. הוא גם ביקש להגביר את הילודה. פרס הילודה שקבע, בסך מאה לירות לאמהות שילדו עשרה ילדים חיים, ביטא באופן סמלי יותר מאשר חומרי את הוקרת המדינה לאמהות אלו.

בן גוריון היה אבי הפיתוח הגרעיני של ישראל. עוד במהלך מלחמת העצמאות נפגש עם מהנדס ישראלי, שהיגר לצרפת והיה ממייסדי התוכנית הגרעינית של צרפת, וקיבל ממנו נתונים על המשאבים הדרושים להקמת כור גרעיני ולהפעלתו. ב-13 ביוני 1952 החליט להוציא לפועל את תוכניתו והקים את הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ארנסט דוד ברגמן. ב-1958 הוחל בהקמת המרכז למחקר גרעיני - שורק, וב-1959 הוחל בהקמתה של הקריה למחקר גרעיני - נגב.

כדי לממן את קליטת העלייה, פעל בן-גוריון לאישור הסכם השילומים עם גרמניה, שיחייב אותה לפצות את המדינה על הוצאות הקליטה ועל הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. ההסכם עורר התנגדות ציבורית עזה מימין (חרות והציונים הכלליים) ומשמאל (מפ"ם ומק"י). הבולט שבמתנגדים היה מנהיג תנועת החרות, מנחם בגין, שעמד גם בראש הפגנה אלימה מול הכנסת שכוּונה נגד בן-גוריון. למרות זאת, ההסכם אושר בכנסת ונחתם במרץ 1952.

בן-גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על פי עקרון הממלכתיות. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. הוא שאף לאחד את העם סביב תרבות משותפת על פי תפיסת "כור ההיתוך". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צה"ל ל"צבא העם", שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך הכללית תחת חוק חינוך ממלכתי.

בהקמת ממשלותיו שמר על העיקרון "בלי חרות ומק"י" ולמנחם בגין הקפיד שלא לקרוא בשמו אלא כינה אותו: "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר" (אך בערוב ימיו התכתב איתו בחוֹם). עד לפרישתו הראשונה לשדה בוקר, לא שיתף בן-גוריון בממשלותיו (פרט לממשלה הזמנית) גם את מפ"ם, שתמכה אותה עת ללא סייג בברית המועצות ובמשטרהּ הסטליניסטי.

פרישה לשדה בוקר

בן-גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן-הממדים של המדינה. חדור אמונה, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953 ועבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר, שם עבד בדיר, כדי לשמש דוגמה לכך שיש בכוחו של הפרט להפריח את השממה.

גם בתקופה זו המשיך בן-גוריון לקיים את השפעתו המכרעת בשלטון. בעלי תפקידים בכירים, ובמיוחד משה דייןרמטכ"ל אז) ושמעון פרס, פעלו ליישום פעולות על דעתו של בן-גוריון, גם ללא ידיעתו של ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים על ידי דיין, לאחר שנועד עם בן-גוריון, מבלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות.

חזרה לראשות הממשלה

לחצו כדי להקטין חזרה
דוד בן גוריוןמשה פרלמןיצחק נבוןאדוארד מורוMurrow israel.jpeg


מימין לשמאל: דוד בן גוריון, משה פרלמן, יצחק נבון ואדוארד מורו, בעת ביקורו של מורו בשדה בוקר, 1956

ב-21 בפברואר 1955 חזר בן-גוריון לממשלה, לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. בוויכוח בישיבת ממשלה, ב־29 במרץ 1955, טבע את הביטוי "או"ם שמום!". ב-3 באפריל 1955 נערכה הצבעה בממשלה על הצעתו של בן-גוריון לכיבוש עזה מידי המצרים. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה, אף שרוב שרי מפא"י (ובהם גולדה מאיר ולוי אשכול) תמכו בבן-גוריון. אחרי הבחירות שנערכו ב-26 ביולי 1955 חזר לכהן (החל מ-3 בנובמבר 1955) כראש ממשלה ושר ביטחון, כאשר שרֵת משמש שר חוץ בממשלתו. חילוקי הדעות המדיניים והאישיים בין בן-גוריון לשרת (שהתבטאו עוד קודם לכן, כשניצח את בן-גוריון בהצבעה בממשלה בקולות השרים מהמפלגות האחרות) תרמו להדחת שרֵת מהממשלה ב-19 ביוני 1956 ומינוי גולדה מאיר לשרת החוץ במקומו. באוקטובר 1956 הגיע בן-גוריון להסכם עם צרפת ובריטניה על שיתוף פעולה במבצע צבאי נגד מצרים (מבצע קדש), אשר התחמשותה בנשק סובייטי רב וחדיש יצרה איום על ישראל. במהלך המבצע כבש צה"ל את חצי האי סיני, ולאחר מכן נאלצה הממשלה בראשותו לסגת מסיני בלחץ ממשלות ארצות הברית וברית המועצות.

בן-גוריון יצר קשרי ידידות עם נשיא צרפת שארל דה גול, והגיע לשיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות, ששיאו אספקת נשק רב לצה"ל, ובפרט לחיל האוויר, והקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כמו כן, הוביל בהדרגה להידוק הקשרים המדיניים עם גרמניה (שראשיתו עוד בקדנציה הראשונה, בהסכם השילומים), חרף ההתנגדות הציבורית.

דוד בן גוריון (שני משמאל), בטקס הענקת פרס ביטחון ישראל בשנת 1959. לצדו (מימין לשמאל): ג'נקה רטנר, חיים לסקוב ומיכאל שור

ב-5 ביולי 1961 שוגר "שביט 2", טיל מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את בן-גוריון ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס צופים בשיגור, גרמו לסערה ולהאצת מרוץ חימוש אזורי. שיגור הטיל עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כשבועיים לפני הבחירות לכנסת החמישית, בבחירות שמרה מפא"י על מעמדה המרכזי בכנסת, אך איבדה שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הטיל על הבוחר.

בשנת 1962 קיבל בן-גוריון מן הטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור לאדריכלות" (היחיד בקטגוריה זו) על בניית המדינה.

בתחילת שנות השישים התפוצצה "פרשת לבון" – השאלה מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954 (בעת שמשה שרת היה ראש הממשלה ופנחס לבון היה שר הביטחון). לבון תבע כי יזוכה מאחריות לפעולה זו, ואילו בן-גוריון התנגד למתן זיכוי ללא חקירה משפטית והתעמת בכך עם צמרת מפלגתו. חילוקי הדעות הובילו להחלטת ועידת מפא"י, על פי דרישת בן-גוריון, להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. עימות זה הביא להתקפות על בן-גוריון מצד כל יריביו, ופגע ביוקרתו בעיני רבים.

ב-16 ביוני 1963, בהיותו בן 77, התפטר בן-גוריון בשנית מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר. הוא הכריז כי פרישתו הייתה ממניעים אישיים ולא מדיניים וכי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו – קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז. רקע לפרישה היה, על פי פרשנים שונים, אי-קבלת דעתו במשבר המדענים הגרמנים במצרים והחלטת ועדת שרים ("ועדת השבעה"), שזיכתה את פנחס לבון מאחריות למתן "ההוראה" ב"עסק הביש", וכן לחצהּ של ממשלת ארצות הברית בעניין הקריה למחקר גרעיני.

בן-גוריון כאופוזיציונר

בן-גוריון המליץ על לוי אשכול כיורשו בראשות הממשלה, אך כעבור שנה החל להתעמת עם אשכול וניסה לערער את מעמדו במפא"י. הרקע לעימות היה דרישתו של בן-גוריון לדחות את מסקנות "ועדת השבעה", שהייתה ועדת שרים פוליטית, ולהקים ועדת חקירה משפטית לפרשת לבון בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף שהתנגד לו הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון – דבר שבן-גוריון תפש כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך המפלגה, שיפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות. על רקע זה, התפטר משה דיין ב-4 בנובמבר 1964 מן הממשלה.

בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן-גוריון, על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה משפטית לחקר לפרשת ריגול שהסתבכה וידועה בשם "העסק הביש" (או "הפרשה"). בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן-גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראִי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.

בן-גוריון לא ויתר, וב-3 ביוני 1965 העמיד את עצמו לבחירה כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר את אשכול ברוב גדול.

בן-גוריון אסף את תומכיו ונקט בפעולות שפורשו על ידי מתנגדיו כהקמת מפלגה מתחרה. אחרי התפטרות משה דיין מן הממשלה, התפטרו גם שמעון פרס ויוסף אלמוגי, שתמכו בבן-גוריון. בן-גוריון, יחד עם כמה מתומכיו, גורש מן המפלגה, שבראשהּ עמד עשרות שנים, על ידי בית דין מפלגתי שבראשו עמד יעקב שמשון שפירא. מפלגתו החדשה של בן-גוריון, "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י), הייתה לעובדה קיימת. הנחת מקימי המפלגה הייתה כי היא עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך. לאחר מכן שאף בן-גוריון להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תקבל את עמדותיו בעניין ועדת חקירה משפטית ושינוי שיטת הבחירות. לנושאים אלה נוספה מלחמתה של רפ"י ב"משטר של פחד ורמיה" שבו האשימה את מפא"י. תומכי בן-גוריון חשו בלחצים שהופעלו עליהם במקומות עבודה רבים כדי שיתמכו במפא"י נגד בן-גוריון (ואשר כל עוד בן-גוריון עמד בראש מפא"י – הופעלו כנגד מתנגדיו).

ב-2 באוקטובר 1966 נפתחו החגיגות לציון 80 שנה להולדתו של בן-גוריון. רבים הגיעו לברכו בביתו בשדה בוקר, בהם משלחת נכבדים אשר הוטסה בשני מסוקים, בראשם נשיא המדינה זלמן שזר, ש"י עגנון, חיים הזז ופרופסור היילפרין.[9][10]

בבחירות לכנסת השישית זכתה רפ"י רק בעשרה מושבים. ב-1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה משותפת – מפלגת העבודה. בן-גוריון סירב להצטרף לצעד זה, ונותר בכנסת כסיעת יחיד. בבחירות לכנסת ב-1969 עמד בראש הרשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מושבים.

בשנת 1968 סירב לקבל את פרס ישראל שהוצע לו, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

דוד בן גוריון בטיולו הרגלי היומי בקיבוץ שדה בוקר בנגב, משמאל שמעון פרס, 1 במרץ 1969

ב-1970 פרש מהכנסת ומפעילות פוליטית, ואת שארית חייו הקדיש לכתיבת זיכרונותיו. פילוסופיה ובמיוחד פילוסופיה יוונית ובודהיזם, היו לו למוקד התעניינות מרכזי; זאת לצד אהבתו לתנ"ך. בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלוהים, אם כי היה רחוק מהדת האורתודוקסית.

נסיון התנקשות

בתאריך לא ידוע בשנת 1968 פיצץ מחבל מכונית תופת לא הרחק מביתו של דוד בן גוריון. הוא התכוון לפוצץ אותה בסמוך לבית, אך ניידת משטרה שבמקרה חנתה שם בעת ששוטר סיור הגיע למקום לבדיקה שגרתית, גרמה לו לשנות את תוכניתו.[11]

פטירתו והלוויתו

פסל של דוד בן גוריון בראשון לציון

דוד בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו תשל"ד) בגיל 87. קברם המשותף של דוד ופולה בן-גוריון (שנפטרה ב-1968) נמצא במדרשת בן-גוריון, מול בקעת צין. בן-גוריון ביקש כי לא יינשאו הספדים על קברו ולא יירו מטחי כבוד בטקס הלוויה.

משפחתו

פולה מונבז ודוד בן-גוריון טרם חתונתם
משפחת בן-גוריון בביתם בתל אביב ב-1929; מימין לשמאל: עמוס, אביגדור (אביו של דוד), גאולה, פולה, רננה ודוד
אתר קבורתם של דוד ופולה בן-גוריון במדרשת בן-גוריון

בשנת 1917 נישא בן-גוריון לפולה מונבז במהלך שהותו בניו יורק. פולה, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון, לקחה חלק פעיל בפעילותו הציבורית של בן-גוריון והתלוותה אליו בסיורים ובשליחויות. לזוג בן-גוריון נולדו שלושה ילדים: גאולה (בן אליעזר, לאחר נישואיה), עמוס, שהיה ניצב במשטרת ישראל, ורננה (לשם, לאחר נישואיה), פרופסור למיקרוביולוגיה. אחד מנכדיו הוא חוקר התקשורת יריב בן אליעזר.

דעותיו

על היישוב הישן

בדברים שנשא דוד בן-גוריון בשנת תשי"ג-(1953), במעמד 75 שנה לפתח תקווה נאמר:

"העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עליה ראשונה, שנייה ושלישית - הם מטעים. עלית ביל"ו לא הייתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית - אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות. ישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה, - עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות, - היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן "התחלת המפעל הציוני"...והדורות הקודמים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו, לפני "בראשית" של הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך-רוחם ומדרכי חייהם".

– דוד בן-גוריון דברי פתיחה ל-אם המושבות פתח תקוה, ג. קרסל, הוצאת עיריית פתח תקוה, תשי"ג

יחסו לדת

בן גוריון היה קשור קשר אמיץ ליהדות ולמקורותיה ובמיוחד לתנ"ך, אם כי לא קיבל את הפירוש האורתודוקסי של מושגים אלה. עוד בראשית מלחמת העצמאות נעתר לבקשת ראשי היהדות החרדית לדחות את השירות הצבאי של כ-400 בחורי ישיבה במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". שנים לאחר מכן אמנם, התבטא במכתב בנושא, בו ציין שהוא מצטער שהחלטה זו "יצאה משליטה" והביאה למתן פטורים רבים מדי לבחורי ישיבות לאורך השנים, והציע לשקול מחדש את מתן הפטורים לאותם בחורי ישיבות. בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלוהים, אם כי היה רחוק מהדת האורתודוקסית. יש הטוענים כי בכלל היה אתאיסט.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ, ששוחח בכמה הזדמנויות עם בן גוריון, פירש לשיטתו את השקפתו של בן גוריון ביחס ליהדות[12] ואף התבטא בדרכו הקיצונית: "הוא היה אכול שנאה ליהדות. נתקלתי באנשים ובדעות שונים, אך מעולם לא נפגשתי עם אדם ששנא את היהדות כמו בן גוריון. זה היה אצלו לא רציונאלי," (מעריב24.11.1978).

יחסו לשטחים

בתום מלחמת ששת הימים תמך בן גוריון בנסיגה "תמורת שלום אמת", מכל השטחים פרט לירושלים ורצועת עזה,[13] וכעבור ארבע שנים חזר על עמדה דומה, לפיה תמורת שלום על ישראל לסגת מכל השטחים פרט לירושלים ולרמת הגולן.[14] כעבור שנה נוספת הסתייג מעמדתו זו ואמר "משהו השתנה בשטחים משך חמש השנים. דבר אחד הוא להחזיר מדבר ודבר אחר הוא להחזיר שטחים מיושבים על ידי יהודים".[15] כמו כן, התבטא מספר פעמים ביחס לצורך הדחוף בהתיישבות יהודית נרחבת בעיר חברון, ובין השאר אמר: "יש לדאוג ליישוב גדול וגדל בחברון שתהא מסוגלת במשך הזמן להיות חלק ממדינת ישראל".[16]

הנצחה וייצוגיו בתרבות

שלט בשדרות בן-גוריון בתל אביב, שבה נמצא ביתו

יום פטירתו, ו' בכסלו, נקבע בחוק כיום זיכרון ממלכתי. בהתאם לצוואתו, ביתו בתל אביב, צריפו בשדה בוקר וארכיונו מנוהלים במסגרת "יד בן-גוריון".

בשנת 1976 חוקקה הכנסת את חוק דוד בן-גוריון[17] "לזכרו ולפועלו של דוד בן-גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות". מכוח חוק זה הוקמו:

על שמו של בן-גוריון נקראו קריית הממשלה בירושלים, נתב"ג – נמל התעופה בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מדרשת בן-גוריון, רחובות בערים רבות בישראל, בהם שדרות בן-גוריון בתל אביב, שכונות בערים כגון חולון, עכו, לוד ושדרות ובתי ספר.

על בן-גוריון נכתבו שירים עבריים רבים, בהם "בלדה לבן-גוריון" (נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע בין היתר על ידי להקת פיקוד מרכז)[18]; והשיר "בן גוריון" אשר נכתב, הולחן ובוצע על ידי מתי כספי ושלמה גרוניך)[19].

ב-2012 העלה התיאטרון הקאמרי את מחזהו של א"ב יהושע "היילכו שניים יחדיו?" אודות סדרת המפגשים בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי ב-1934, שבהם ניסו השניים להגיע להסכם על שיתוף פעולה בחזית ציונית אחידה. המחזה זכה בפרס התיאטרון לשנת 2013.

מכתביו

על חיבוריו זכה בן-גוריון פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתשי"א (1951) ובתשל"א (1971).

  • לקראת העתיד (לשאלת ארץ-ישראל), ניו יורק: הוצאת התורן, 1915.
  • אנחנו ושכנינו, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"א-1931.
  • משמרות: פרקים לבירור דרך תנועת הפועלים בציונות המתגשמת, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ה.
  • בהילחם ישראל, הביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י; תשי"א; תשי"ב; תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ז; תשל"ה-1975.
  • חזון ודרך, א-ה, ליקט והביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י; תשי"א-תשי"ז.
  • במערכה, א-ה, ליקט והביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א-תשי"ב; תל אביב: הוצאת עם עובד, תשט"ו-1955; תשי"ז-1957.
  • על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר, (חתום: ס. ש. יריב), הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1953.
  • ציווי השעה: חמישה נאומים, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – המרכז לתרבות ולחינוך, תשי"ד-1954.
  • נצח ישראל, תל אביב: הוצאת עיינות, תשי"ד; תשכ"ד.
  • צבא וביטחון, תל אביב: הוצאת מערכות, תשט"ו-1955.
  • ממעמד לעם, תל אביב: הוצאת עיינות, תשט"ו.
  • מדיניות-חוץ, תל אביב: הוצאת עיינות, תשט"ו-1955.
  • מערכת סיני, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ך-1959; תשכ"ה-1964.
  • האמת קודמת לכל, ירושלים: חמו"ל, תשכ"א-1961.
  • כתבים ראשונים, הביא לדפוס: יהודה ארז, תל אביב, תשכ"ב.
  • הפועל העברי והסתדרותו, הביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת עם עובד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל: הוועד הפועל – המרכז לתרבות ולחינוך – המחלקה להסברה, (1964)
  • אמן המלל מול חלוצי ההגשמה, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל – המרכז, המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964.
  • דברים כהוויתם, תל אביב: הוצאת עם הספר, 1965.
  • פגישות עם מנהיגים ערבים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ז-1967.
    • תוספת לספר פגישות עם מנהיגים ערביים, המכון למורשת בן גוריון, שדה בוקר, 1979.
  • מכתבים אל פולה ואל הילדים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ח.[20]
  • עיונים בתנ"ך, תל אביב: הוצאת עם עובד, החברה לחקר המקרא בישראל, החברה להפצת משנתו של דוד בן-גוריון, 1969, 1976.
  • מדינת ישראל המחודשת, כרכים א-ב, הביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ט-1969.
  • יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל, הביא לדפוס גרשון ריבלין, תל אביב: הוצאת מערכות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1971; 1998 (אסופת מאמרים, נאומים והרצאות בענייני ביטחון שכתב בן גוריון בין השנים 1963-1947)[21]
  • יהודה ארז (עורך), אגרות דוד בן-גוריון, תל אביב: הוצאת עם עובד, אוניברסיטת תל אביב (1974-1971):
    • כרך א, 1919-1904 (תרס"ד-תר"פ), תשל"ב.
    • כרך ב, 1928-1920 (תרפ"א-תרפ"ח), תשל"ג.
    • כרך ג, 1933-1928 (תרפ"ח-תרצ"ד), תשל"ה.
  • זכרונות, תל אביב: הוצאת עם עובד, (1974-1971):
    • כרך א, 1933-1886, תשל"א-1971.
    • כרך ב, 1935-1934, תשל"ג-1972.
    • כרך ג, 1936, תשל"ג-1973.
    • כרך ד, 1937, תשל"ד-1974.
  • זכרונות מן העזבון:
    • מן העזבון – 1938, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ב-1982.
    • מאיר אביזוהר (עורך), מן העזבון – ינואר-אוגוסט 1939, תל אביב: הוצאת עם עובד; הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשמ"ז-1987.
    • מאיר אביזוהר (עורך), נילחם כאומה (זכרונות מן העזבון – ספטמבר 1939-אפריל 1940), תל אביב: הוצאת עם עובד, 1997.
    • מאיר אביזוהר, אריאל פלדשטיין (עורכים), מטיף ציוני (זכרונות מן העזבון – מאי 1940-יוני 1941), הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל, והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2008.
    • מאיר אביזוהר (עורך), לקראת קץ המנדט (זכרונות מן העיזבון – 29 ביוני 1946-מרס 1947), תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"ג-1993.
    • מאיר אביזוהר (עורך), פעמי מדינה (זכרונות מן העיזבון – מרס-נובמבר 1947), תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"ד-1993.
  • על החזון הציוני ועל הגשמתו, ליקט והביא לדפוס יוסף ונקרט, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ד.
    • ממעמד לעם: פרקים לבירור דרכה וייעודה של תנועת הפועלים, תל אביב: הוצאת עם עובד וקרן הנגב, 1974.
  • בית אבי, (מבוסס על שיחות עם בן-גוריון בתוכנית הרדיו "בית אבי", משנת 1966, בעריכתם של פיטר פריי ועמוס אטינגר), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, תשמ"ז.
  • כוכבים ועפר (מאמרים מתוך שנתון הממשלה בהוצאת מרכז ההסברה), רמת גן: הוצאת מסדה, 1976.
  • מלב אל לב – דברים להורים שכולים, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשל"ז; תשמ"ז.
  • אידאולוגיה ומדיניות ציונית, תשל"ח-1978.
  • ארץ ישראל בעבר ובהווה, יחד עם יצחק בן צבי; הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תש"ם.
  • לילי אדר (עורכת), דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך א: 1948-1904; הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 1998.
  • לילי אדר (עורכת), דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך ב: 1973-1949, הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2000.
  • לילי אדר (עורכת), דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך ג: מבחר מאמרים, ידיעות וביקורות ספרים על בן-גוריון לשנים 1999-1921, הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2006.
  • זהבה אוסטפלד (עורכת), הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2001.
  • אליעזר בן רפאל, יוסף גורני, שלום רצבי (עורכים), זהויות יהודיות: תשובות חכמי ישראל לבן גוריון, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2001.
  • יצחק גולדשלג (עורך), על דמותה של מדינת ישראל: חילופי מכתבים בין דוד בן גוריון ראש הממשלה ואברהם ישעיהו (סימון) דולגין, ירושלים: מסילות, תשמ"א
  • מנחם דורמן (עורך), ‫על ההתיישבות: קובץ דברים 1956-1915, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986.
  • גרשון ריבלין, אלחנן אורן (עורכים), יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1982.
  • אלי שאלתיאל (עורך), דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון מבחר תעודות (1963-1947), (סדרת הנצחה לזכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה) ימימה רוזנטל, גנזך המדינה, תשנ"ז.[22]

ראו גם

לקריאה נוספת

מחקרים

  • גילת גופר, דוד בן-גוריון – ציוני דרך בחייו, ‫ שדה בוקר: המכון למורשת בן-גוריון, מדרשת בן-גוריון, תשס"ב 2002.
  • רוברט סנט ג'ון, דוד בן גוריון: ביאוגרפיה, פרשת חיים בלתי שכיחה (עברית: יצחק א. עבאדי, הוצאת אחיאסף, 1959) (תורגם גם ליידיש, הוצאת פארלאג - מנורה, 1960)
  • שלמה אהרונסון, דוד בן גוריון: מנהיג הרנסאנס ששקע, המרכז למורשת בן גוריון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1999.[23]
  • דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים – בין חזון מדיני לתאולוגיה פוליטית, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2003.[24]
  • שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ג: תולדות עם ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תל אביב, 1969.
  • יוסף אלמוגי, המאבק על בן-גוריון – בעקבות הפרשה, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1988.
  • מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון – האיש מאחורי האגדה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, 1994.
  • מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975.
  • דב בר-ניר, העימות: בן-גוריון והרוויזיוניזם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1987.[25]
  • מאיר בראלי, להבין את בן-גוריון, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1986.
  • גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, תל אביב, 1992.
  • אלון גל, דוד בן גוריון – לקראת מדינה יהודית: ההערכות המדינית נוכח הספר הלבן ופרוץ מלחמת העולם השנייה 1941-1938, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, 1985.[26]
  • אברהם וולפנזון, דוד בן-גוריון ומדינת ישראל, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1974.
  • שבתי טבת, קנאת דוד: חיי דוד בן-גוריון, הוצאת שוקן: כרך א: בן-גוריון הצעיר, 1977; כרך ב: בן-גוריון – איש מרות, 1981; כרך ג: הקרקע בוער, 1987;[27] כרך ד: איש ריב, 2004.[28]
  • שבתי טבת, הדרך לאייר, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
  • שבתי טבת, בן-גוריון וערביי ארץ-ישראל: מהשלמה למלחמה, הוצאת שוקן, ירושלים, 1985.[29]
  • שבתי טבת, קלב"ן: על מה נפל דוד בן-גוריון?, תל אביב: איש דור הוצאה לאור, 1992.
  • מרדכי כוגן (עורך), בן-גוריון והתנ"ך – עם וארצו, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1989.
  • אריאל לאונרד פלדשטיין, קשר גורדי: דוד בן גוריון, ההסתדרות הציונית ויהדות ארצות הברית - 1963-1948, מכון בן גוריון, המכללה האקדמית ספיר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2003.[30]
  • זאב צחור, החזון והחשבון: בן-גוריון בין אידאולוגיה לפוליטיקה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, ספרית פועלים, 1994.[31]
  • ניר קידר, ממלכתיות: התפיסה האזרחית של דוד בן גוריון, ירושלים: יד יצחק בן צבי; מכון בן גוריון לחקר ישראל, 2009.
  • מיכאל קרן, בן גוריון והאינטלקטואלים: עוצמה, דעת וכריזמה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, קריית שדה בוקר, 1988.
  • גרשון ריבלין, עמרם פרת, דוד בן-גוריון – האיש וצה"ל, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
  • זכי שלום, דוד בן-גוריון, מדינת ישראל והעולם הערבי 1956-1949, המרכז למורשת בן גוריון, 1995.
  • זכי שלום, כאש בעצמותיו: דוד בן-גוריון ומאבקיו על דמות המדינה והנהגתה 1967-1963, הוצאת מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר; אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשס"ה-2004.[32]
  • בן גוריון של שמעון פרס: מפגשים עם דוד לנדאו, ירושלים: הוצאת כתר, 2011.
  • רפי מן, המנהיג והתקשורת: דוד בן־גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1948–1963, הוצאת עם עובד/ אוניברסיטת תל אביב, 2012.
  • דוד בן-גוריון, בילטמור - תוכנית מדינית: זיכרונות מן העיזבון, יוני 1941 - ספטמבר 1942, עורכים: אריאל פלדשטיין, מאיר אביזוהר, שפרה קולת, שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, 2012.
  • Ben-Gurion: the biography of an extraordinary man (Doubleday, 1959), Robert St. John
  • Robert St. John, Ben-Gurion: a biography (Doubleday, 1971)

מאמרים

ספרות יפה

  • דבורה עומר, אל ראש ההר, הוצאת זמורה ביתן, 1984
  • שמעון פרס, גם בחיל וגם ברוח – קוים לדמותו של דוד בן-גוריון, תשל"ה-1975.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. מלבד פסק זמן בן שנתיים, בשנים 1953 - 1955, שבהן החליפו משה שרת בתפקיד ראש הממשלה
  2. פנחס יורמן, בן גוריון ליד הכותל: "יום גדול לעם היהודי כולו",דבר, 9 ביוני 1967
  3. ר' מיכאל בר-זוהר, "בן גוריון", עמ' 55
  4. שם, עמ' 56, וכן ישראל שוחט, ספר השומר עמ' 12
  5. תולדות חייו באתר הכנסת
  6. בן גוריון, דוד, לקסיקון מונחים באתר הכנסת.
  7. שלמה נקדימון, "אלטלנה" עמ' 469-470.
  8. צור, ירון (20019. קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1943–1954, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ועם עובד; פיקאר, אבי (1999). 'ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים'. עיונים בתקומת ישראל - מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל. עיר: המרכז למורשת בן-גוריון. כרך 9, עמ' 338–394.
  9. הנשיא ירד לנגב לברך את ב.ג., מעריב, 2 באוקטובר 1966
  10. יוסף חריף, המקהלה שרה "היום יום הולדת"; אלפי האורחים הריעו לב.ג., מעריב, 3 באוקטובר 1966
  11. המקומון תל אביב, גיליון 570, 11 באפריל 2013, עמוד 33. ראיון עם סגן ניצב בדימוס אלי יהב, קצין במשטרת תל אביב, לרגל הענקת אות יקיר העיר.
  12. אלוף בן, האם בן גוריון הקדים את שלמה זנד?, באתר הארץ, 16 ביוני 2013; וראה גם את עדותו של ליבוביץ בסרטון וידאו
  13. בן גוריון: "הייתי מחזיר כל השטחים פרט לירושלים ועזה", דבר, 22 ביוני 1967
  14. דוד בן-גוריון, בן גוריון - על תנאיו לנסיגה, מעריב, 11 במאי 1971
    "יש להחזיר כל השטחים מלבד ירושלים והגולן", מעריב, 16 במאי 1971
  15. חגי אשד, בן-גוריון נגד החזרת שטחים מיושבים ביהודים, דבר, 16 באוגוסט 1972
  16. חגי אשד, ב"ג בעד יישוב יהודי גדול בחברון כחלק ממדינת ישראל, דבר, 22 באוגוסט 1972; ראו גם: בן גוריון תרם לישיבת חברון, דבר, 22 בנובמבר 1968; דוד בן-גוריון, "אחותה של ירושלים", בתוך: עודד אבישר (עורך), ספר חברון, כתר, תש"ל-1970, עמ' 15-14. [1].
  17. חוק דוד בן-גוריון, התשל"ז-1976, ס"ח 831 מיום 2 בדצמבר 1976
  18. מילות השיר "בן גוריון (מילים: יורם טהרלב)", באתר שירונט
  19. מילות השיר "בן גוריון (מילים: שלמה גרוניך)", באתר שירונט
  20. המכתבים נכתבו בין השנים 1942-1918.
  21. ראה: אלכסנדר ס. שכטמן, דוד בן גוריון: יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל, באתר "אקטואלי", 5 בדצמבר 2011
  22. ביקורת: גבריאל שפר,דוד בן-גוריון כמנהיג מעצב (על מה שיש ומה שאין בכרך ההנצחה של בן-גוריון),עיונים בתקומת ישראל7, 1997, עמ' 600-583
  23. ביקורת: טוביה פרילינג, בין עצמה לדעת: בעקבות שלמה אהרונסון, דוד בן-גוריון – מנהיג הרנסאנס ששקע, ישראל 3, 1993, עמ' 56-21
  24. ביקורת: אלה בלפר,מי מפחד ממשיחיות?,עיונים בתקומת ישראל14, 2004, עמ' 609-605; יחיעם ויץ, [ביקורת], ציון 70 (4), 2005, עמ' 579-575
  25. ביקורת: שלמה רז, [ביקורת], מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 30, 1989, עמ' 104-102.
  26. ביקורת: מנחם קאופמן, [ביקורת], יהדות זמננו ד', תשס"ח, עמ' 347-343.
  27. ביקורת: שלמה רז, [ביקורת], מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 28-29, 1988, עמ' 156-153; יחיעם ויץ, דוד בן-גוריון - ממנהיגות המעמד למנהיגות העם, זמנים 29, 1988, עמ' 96-94.
  28. ביקורת: צבי גנין,קרב הענקים: דוד בן-גוריון, חיים ויצמן ואבא הלל סילבר במאבק על הנהגת התנועה הציונית בשנות הארבעים,עיונים בתקומת ישראל15, 2005, עמ' 511-507; דן גלעדי, האומנם רק 'איש ריב'?,ישראל8, 2005, עמ' 159-145; אביתר פריזל, הכול תלוי בנקודת הראות: דרכו של בן-גוריון בשנות הארבעים,ישראל8, 2005, עמ' 170-161; מתתיהו מינץ, בן-גוריון ומעורבותה של ברית המועצות במאמץ לכונן ממלכתיות יהודית בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה,ישראל8, 2005, עמ' 182-171; מתתיהו מינץ, בראי עקום: יחסי בן-גוריון – סנה בשנות מלחמת העולם השנייה וסמוך לאחריה, 1946-1940, ישראל 14, 2008, עמ' 192-184
  29. ביקורת: אברהם סלע, בן-גוריון מאמץ את נוסחת הכח, זמנים 26, 1987, עמ' 122-120.
  30. ביקורת: זהר שגב, [ביקורת], ציון 71 (4), 2006, עמ' 532-526.
  31. ביקורת: אבנר הורוביץ,חיפוש אחר הנקודה הארכימדית,עיונים בתקומת ישראל6, 1996, עמ' 603-601
  32. ביקורת: שלמה אהרונסון, האש שדעכה,קתדרה123, מרץ 2007, עמ' 184-181.
ראשי ממשלות ישראל
דוד בן-גוריון | משה שרת | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | יגאל אלון (בפועל)| גולדה מאיר | יצחק רבין | מנחם בגין | יצחק שמיר | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק רבין | שמעון פרס | בנימין נתניהו | אהוד ברק | אריאל שרון | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו
שרי הביטחון בממשלות ישראל

דוד בן-גוריון | פנחס לבון | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | משה דיין | שמעון פרס | עזר ויצמן | מנחם בגין | אריאל שרון | מנחם בגין | משה ארנס | יצחק רבין | יצחק שמיר | משה ארנס | יצחק רבין | שמעון פרס | יצחק מרדכי | משה ארנס | אהוד ברק | בנימין בן אליעזר | שאול מופז | עמיר פרץ | אהוד ברק | משה יעלון

שרי החינוך בממשלות ישראל

זלמן שזר | דוד רמז | דוד בן-גוריון | בן-ציון דינור | זלמן ארן | אבא אבן | זלמן ארן | יגאל אלון | אהרן ידלין | זבולון המר | יצחק נבון | יצחק שמיר | זבולון המר | שולמית אלוני | יצחק רבין | אמנון רובינשטיין | זבולון המר | יצחק לוי | יוסי שריד | אהוד ברק | לימור לבנת | מאיר שטרית | יולי תמיר | גדעון סער | שי פירון

שרי התחבורה בממשלות ישראל

דוד רמז | דב יוסף | דוד צבי פנקס | דוד בן-גוריון | יוסף סרלין | יוסף ספיר | זלמן ארן | משה כרמל | יצחק בן-אהרן | ישראל בר-יהודה | משה כרמל | עזר ויצמן | שמעון פרס | אהרן יריב | גד יעקבי | מנחם בגין | מאיר עמית | חיים לנדאו | חיים קורפו | משה קצב | ישראל קיסר | יצחק לוי | שאול יהלום | יצחק מרדכי | אמנון ליפקין-שחק | אפרים סנה | אריאל שרון | צחי הנגבי | אביגדור ליברמן | מאיר שטרית | שאול מופז | ישראל כ"ץ

שרי המשפטים בממשלת ישראל

פנחס רוזן | דב יוסף | חיים כהן | פנחס רוזן | דוד בן-גוריון | פנחס רוזן | דב יוסף | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | חיים יוסף צדוק | מנחם בגין | שמואל תמיר | משה נסים | יצחק מודעי | אברהם שריר | דן מרידור | דוד ליבאי | יעקב נאמן | בנימין נתניהו | צחי הנגבי | יוסי ביילין | מאיר שטרית | יוסף לפיד | ציפי לבני | חיים רמון | מאיר שטרית | ציפי לבני | דניאל פרידמן | יעקב נאמן | ציפי לבני

מזכירי ההסתדרות

דוד זכאי | דוד בן-גוריון | דוד רמז | יוסף שפרינצק | פנחס לבון | מרדכי נמיר | פנחס לבון | אהרן בקר | יצחק בן-אהרן | ירוחם משל | ישראל קיסר | חיים הברפלד | חיים רמון | עמיר פרץ | עופר עיני

חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריון · דניאל אוסטר · מרדכי בנטוב · יצחק בן-צבי · אליהו ברלין · פרץ ברנשטיין · זאב גולד · מאיר ארגוב · יצחק גרינבוים · אברהם גרנות · אליהו דובקין · מאיר וילנר · זרח ורהפטיג · הרצל ורדי (רוזנבלום) · רחל כהן-כגן · קלמן כהנא · סעדיה כובשי · יצחק מאיר לוין · מאיר דוד לוינשטיין · צבי לוריא · גולדה מאיר · נחום ניר-רפאלקס · צבי סגל · יהודה ליב הכהן פישמן · דוד צבי פנקס · אהרן ציזלינג · משה קול · אליעזר קפלן · אברהם קצנלסון · פנחס רוזן · דוד רמז · ברל רפטור · מרדכי שטנר · בן-ציון שטרנברג · בכור-שלום שטרית · חיים משה שפירא · משה שרת
הקודם:
-
יושב ראש מפא"יהבא:
משה שרת
הקודם:
משה שרת
יושב ראש מפא"יהבא:
לוי אשכול

This article is issued from Wikipedia. The text is available under the Creative Commons Attribution/Share Alike; additional terms may apply for the media files.